בכניסה לאצטדיון אולד טראפורד במנצ'סטר ניצב שעון גדול. המחוגים מורים בו על השעה שלוש וחמש דקות, והתאריך הוא 6 בפברואר 1958, הרגע שבו מתה מנצ'סטר יונייטד כקבוצת כדורגל ונולדה כאגדה אחרי שאיבדה שמונה משחקני הסגל שלה בהתרסקות מטוס במינכן.

רק בשנת 2008, במלאת 50 שנים לאסון וכשהקבוצה בשיא הצלחתה המקצועית, הוחלט במנצ'סטר “לשחרר" את מחוגי השעון ולתת לזמן ללכת. העבר לא נשכח, אבל הוא מפסיק להכתיב כל מהלך בהווה, והראש כבר חושב על העתיד. 

המהפך שלא הושלם

כדי לדעת מה חושבים בסביבתנו הקרובה על הליכוד, לא היינו צריכים לטוס עד לאילת. מספיק היה לספר לכולם שאנחנו יורדים לליכודיאדה. אנשים טובים, חייכנים, משכילים ונעימי הליכות בדרך כלל, לבשו לפתע ארשת של רוצחים סדרתיים: אחד איחל שייהרס המלון על כל שוכניו, אחר שאל אם השתגענו, והיתר הסתפקו בדימויים מעולם החי. לפחות את האחרונים קשה להאשים: לא היה כמעט כתב ישראלי מהמיינסטרים שלא סיקר את מרכז הליכוד/ועידת הליכוד/הליכודיאדה או אירועים דומים מהז'אנר בלי להתחפש לסר דיוויד אטנבורו כשהוא יוצא לגלות שבט נכחד בסוואנה. הליכודניקים ראו הכל.

חלק מהם, קטן יחסית, מחה. החלק האחר פשוט ציין לעצמו שהילדים של המפא"יניקים לא למדו כלום, ומי שלא רצה את מנחם בגין ושמחה ארליך עוד יקבל במקומם את דודי אמסלם ודוד ביטן. 

בכוונה עסקנו כאן במזרחים ואשכנזים, בשוליים מול מרכז, במה שנתפס, אפילו בעיני יריבים פוליטיים, כלגיטימי מול מה שהוא עדיין בגדר קוריוז. כי אנחנו אומנם ב–2018, אבל אצל הליכודניקים נדמה שהשעון מורה תמיד על השעה חמישה לעשר בחודש מאי 1977, רגע לפני שחיים יבין מדהים אומה שלמה במילה אחת.

התגובה של סביבתנו התל אביבית והאוטומטית בצורה לא נבונה גרמה לנו להבין טוב יותר איך מפלגה שנמצאת כבר כמעט 41 שנים בשלטון (עם הפסקות קטנות יחסית באמצע) מרגישה רדופה ובמובנים רבים מתנהגת עדיין כמפלגת אופוזיציה, חושבת על עצמה כעל אלטרנטיבה, ואם לא אלטרנטיבה למערך שכבר הודברה ונכחדה, אזי אלטרנטיבה לתקשורת ולבג"ץ.

היה פער גדול בין האנשים שפגשנו - משה בן זקן ומושיקו פסל, שני המארגנים הבולטים בשטח - לבין הכינויים הזואולוגיים שבהם השתמשו הטובים שבחברינו. והפער הזה תסס לנו בלב.

הליכודיאדה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

אל דאגה, את בני ציפר החדש תצטרכו לחפש במקום אחר. גם “איך הפסקתי לפחד ולמדתי לאהוב את הליכוד" (בפרפרזה על סרטו של אבי מוגרבי על אריק שרון המנוח) אין כאן, אבל יש בהחלט הכרה בחטא הבסיסי של האליטות הישנות שהיו למיינסטרים ישראלי, חילוני ואשכנזי נגד מה שנתפס בעיניו כלא טבעי. כאילו העם השתגע, כפי שחשב יצחק בן אהרן בלילה ההוא במאי לפני כמעט 41 שנים, מסרב להבין שהבדיחה נגמרה ושצריך להחזיר את שלטון למי שנועדו לו, ואת המפתחות של המדינה למבוגר האחראי שאותו תבחר התקשורת בסיוע בג"ץ או להפך. לא חייבים להיות ליכודניקים כדי להבין למה הם מתעוררים בכל בוקר ל–17 במאי 1977 עם הרצון להביא למהפך.

בן זקן ופסל, שניים מהמארגנים שמסתובבים ב"קלאב הוטל" באילת כחתנים ביום חופתם, לא נולדו אפילו כשחיים יבין עצר את הנשימה, רגע לפני שהשתרר שקט מוחלט של כמה שניות בכל בית בישראל. אפשר לומר שהם, שנולדו אל ישראל הגדולה של אחרי 1967, משוחררים מאימת איום ההשמדה הדמוני שתחזק את תפיסת הביטחון של המדינה בשנותיה הראשונות. הם נולדו למציאות שבה הליכוד היא מפלגת שלטון. 

בן זקן, אחד הצעירים הדומיננטיים במפלגת הליכוד, משמש כיועצה המוניציפלי של השרה רגב והיה יועצו של שר הביטחון לשעבר בוגי יעלון. פסל הוא איש דיגיטל שמתמחה בקמפיינים ויראליים. ניכר כי את כל הידע שלו הוא מביא גם לבייבי הזה, שעליו הם עמלים מדי שנה. 

האירוע מתקיים בפעם השלישית. בשנה הראשונה הם עשו את הבלתי ייאמן כשהצליחו להביא נוכחות מכובדת של פוליטיקאים לפסטיבל שהם עצמם יזמו. השנה הם כבר סגרו 700 חדרים במלון "קלאב הוטל" באילת. כולם, כולל אורן חזן וגילה גמליאל, שילמו מחיר מלא. 

האמת היא שעד שהתחלנו להפיץ ברבים את דבר הנסיעה לליכודיאדה באילת, היינו בטוחים שמה שמניע את הצמד הזה הוא ביסוס מעמדו בליכוד. היינו בטוחים שהם הגרסה החדשה והמתוחכמת יותר של חברי מרכז הליכוד - בשעתם הכי פחות יפה - כשהם עומדים מול השרה לימור לבנת ועונים ב“כן" מהדהד על השאלה אם כל מטרת הגוף הזה היא “ג'ובים". 

אז למה אחרי וויקאנד באילת אנחנו קצת פחות נחרצים? מפני שלא חלפו אלא כמה דקות מרגע שפורסמה תוכנית הליכודיאדה עד שהפיד שלנו בפייסבוק התמלא באנשים טובים ומשכילים שלא מסוגלים לשמוע על עובד זר שגורש מכאן בחזרה לאפריקה, אבל מסוגלים לשאול בשיא הטבעיות: “אז מה, פסל ובן זקן הם הביטן והאמסלם החדשים?". כי להיות ליכודניק זה להיות חשוד תמיד. לא צריך “להיות על אלטלנה", כמו שאמר פעם מאיר עמית המנוח, ולא חלק מ"המשפחה הלוחמת", די ב־ל' המתפתלת שבה נכתב השם המפורש כדי להעלות הבעה של בוז על פני כל מי שהוא לא ליכודניק. זה לא אומר כמובן שהליכודניקים צודקים, אבל זה מסביר בהחלט למה הם חושבים שהם עדיין באופוזיציה.

אמיר אוחנה ומשה בן זקן בליכודיאדה. צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

 

לו הייתי מרצ

פיצול האישיות הזה מוליד מצבים מוזרים. למשל כשחבר הכנסת אמיר אוחנה מקדים להגיע אל הלובי כדי לעשות לעצמו נפשות. אוחנה, הומוסקסואל מוצהר, מסתובב בשטח עם ילדיו הקטנים. מישהו מאמצעי התקשורת כבר צקצק בלשונו, מה שגורם לגברת אחת לומר לבעלה, ברצינות גמורה, את המשפט הבא: “הוא נהדר, אמיר, אם היה במרצ, תאמין לי שכבר היה שר". העובדה שמרצ לא מינו שום שר מאז האלף הקודם, בעוד הליכוד היא שקובעת מי יכהן כשר, עדיין לא התעכלה אפילו אצל בוחריה.

ובוחריה, ברוך השם, חיים ובועטים. קשה לתת בהם סימנים מובהקים: יש כאן משכילים, יש כאן “עמך", יש מי שרגילים לסופי שבוע בבתי מלון. ולעומתם כאלה שבקושי גומרים את החודש, אבל חסכו לאירוע הזה כדי להעביר סוף שבוע עם החברים מהסניף. 

אם בכל זאת צריך לנסח הגדרה רחבה יותר, הרי שאפשר לומר שיש כאן זיקה למסורת ישראל אפילו בקרב מי שאינם מוגדרים דתיים, יש פה אמונה בצדקת הדרך, אהבת העם ואהבת המקום: במעלית שמענו שיחה על מזג האוויר הנפלא של ישראל - וכמה טוב שבעוד שבכל העולם קופאים מקור, אצלנו אפשר ללכת לבריכה - מסוג המשפטים שאפשר לסכם בכותרת “אין כמו בארץ". והמהדרין מוסיפים: “בארץ שלנו" .

והנה לכם הדילמה של הישראלי המתנשא: האנשים האלה הם קצת הישראלים שמהם הוא בורח בחו"ל, מתנהג כתייר שווייצרי ולא מוציא בקרבתם מילה אחת בעברית - עד לרגע שבו גונבים לו את התיק, ואז הוא יודע שהאנשים האלה, שהיו מקור הפדיחה שלו עד לפני רגע, יעזרו לו מכל הלב רק כי הוא ישראלי ויהודי. או כמו שאמר לנו את זה מפורשות ארנון מחדרה: “אנחנו אוהבים את הילדים של השמאלנים יותר ממה שהם אוהבים אותם בעצמם" - אמר והתכוון לכל מילה. 

ארנון מדבר ערבית שוטפת שמצליחה לבלבל אפילו את המלצר בחדר האוכל, בחור צעיר מכפר ראמה שבגליל, שניגש אלינו אחר כך לברר אם ההוא שדיבר איתו בערבית כה מושלמת הוא ערבי או יהודי. הוא מתקשה להאמין לנו כשאנחנו אומרים שככל שידוע לנו מדובר ביהודי. אם גם אנחנו צריכים לנסח, ברוח הליכודיאדה, משפט יפה להגיד על הארץ הזאת, הרי שאין כמו המקום הזה לכתוב את הסאטירה על עצמו. בקטע הזה, לפחות, כנראה שבאמת אין כמו בארץ. הארץ שלנו.

שני אנשים משמשים כאן יעד מבוקש לסלפי: דני קושמרו שמצלם כתבה ל"אולפן שישי" ואורן חזן. היחס לקושמרו מעניין מאוד, כי נדמה שהמילה היחידה שנשמעת כאן גרוע לפחות כמו “השמאל" היא “התקשורת" בכל ההטיות האפשריות והלא מאוד מצחיקות של השורש שק"ר: התקשורת, אתם יודעים, זאת שמנסה להפיל את ביבי אחרי שהבינה שאין סיכוי בקלפי (ולפחות כאן אין לאקסיומה הזאת שום אלטרנטיבה), וגם אנחנו חטפנו בחדר האוכל ובמעלית “אז באתם לעשות מאיתנו צחוק?". 

אורן חזן בליכודיאדה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90


רק שנוכחותו של קושמרו מצליחה לבלבל את הליכודניקים, בעיקר את הצעירים יותר. כי הוא אומנם הפנים של “התקשורת", אבל הוא גם פריים טיים, פרסום, תהילה - מונחים שלא זרים לגמרי לחבר'ה כאן. זו אולי הסיבה לכך שאף על פי שאף אחד לא מאמין כאן לתקשורת, כולם מתים להעלות סלפי עם קושמרו, שנראה קצת נבוך מהמעמד.

חזן, לעומתו, לא נראה נבוך כלל וכלל. הוא מסתובב כאב גאה עם המנשא לתינוק על החזה, ושומר על קשר עם בוחריו, שמצדם רואים בו מנהיג עתידי. זה לא שחזן הפך לגמרי את עורו - אנחנו בטוחים שעוד נכונו לנו הרבה אייטמים פרובוקטיביים מהאיש שתחת הערך “פוליטיקאי חדש" במילון צריכה להופיע תמונה שלו (עם או בלי התינוק), אבל נדמה שככל שמתקדמת הקריירה הפוליטית שלו הוא מבין שאי אפשר לתחזק אותה רק באמצעות פרובוקציות ומנסה להחצין את פוזת “המבוגר האחראי". ואולי, לכו תדעו, אולי האבהות שינתה אותו באמת.

ראש הממשלה הבא

חזן לא לבד. יש פה פוליטיקאים שאשכרה באו לעבוד: נאוה בוקר, נורית קורן, איוב קרא, אמיר אוחנה, מיקי זוהר, ענת ברקו ואחרים. חלק מסתפקים בעמידה שקטה יחסית ליד הדוכנים שמעוטרים בפוסטרים שנושאים את דיוקנם, אחרים מתערבבים יותר: צביטה בלחי או ליטוף של אהבה. אף אחד לא ייבחר פה היום לכנסת הבאה, אבל לזכותם של מארגני הליכודיאדה ייאמר שהם הבינו שמוכרחים לתבל את האירוע הזה בניחוח של בחירות - והכריזו על פריימריז מדומים בתקווה להיות “ניו המפשייר" של הליכוד ולנבא את תוצאות האמת באחוז גבוה של דיוק. לכן הח"כים שכאן משקיעים: מיקום גבוה יכול לאותת לראש הממשלה למשל שכדאי לספור אותם. 

לא כולם כאן ממוקדי פריימריז. יש כאלה שמכוונים הרבה יותר גבוה, כמו למשל ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, שהגיע לכאן לוויקאנד מלא ולא נח לרגע. מדבר המון על ירושלים, אבל חושב על בית אחד שאולי יהיה מעונו הרשמי אחרי ש... נו, אתם יודעים. לברקת יש מספיק טקט מכדי לא להגיד את זה אפילו במילה. ואם מישהו מחפש את הסאב–טקסט הליכודי בימים האלה, הוא ימצא אותו אצל ראש עיריית ירושלים: “היום שאחרי בנימין נתניהו" מרחף כאן מעל כל שיחת מסדרון, אבל הדיבור מתנהל בקודים שמי שמפר אותם - חוטף.

למשל, ישראל כץ, שר התחבורה, שלא נמצא באירוע. “הוא יודע שאם היה מגיע, היה חוטף כאן שריקות בוז", מסביר לנו מישהו. ברקת, איש חכם שמכוון הכי גבוה שרק אפשר, הפנים את הלקח הזה מזמן: אסור לקרוא תיגר על נתניהו. גם מי שרואה את עצמו כמחליפו יחכה ליום שבו יהיה ברור לכולם שאכן נדרש לו מחליף.

ברקת משחק את המשחק הליכודי: מחבק, מנשק, לוחץ ידיים, אבל שפת הגוף שלו עדיין משדרת משהו מרוחק. לא נורא, יש לו עוד זמן להשתפר ובינתיים הוא זוכה כאן בנקודות מן ההפקר על הסכסוך המתוקשר עם שר האוצר משה כחלון. אגב, אם נדמה למישהו מבחוץ שכחלון הוא בשר מבשרו של הליכוד, הוא מוזמן לחשוב על התזה הזאת מחדש: שר האוצר זוכה כאן לבוז גורף ששמור רק למי שעזב את הבית. אפילו גדעון סער, שלא ממש עזב אלא רק לקח “פסק זמן", לא ממש מקובל על החברים. 

נדמה שמכל פורשי הליכוד לדורותיהם, היחיד שזוכה כאן להקלה בעונש - מחמת היותו מנוח - הוא אריאל שרון. האיש שהקים את קדימה וכמעט פירק את הליכוד רק כדי לבצע את ההתנתקות (לכאורה תמורת גניזת פרשת האי היווני), דווקא הוא נותר כאן מושא לגעגוע, כמו גלויה מימי התום.

בחזרה לעתיד

אף על פי שהיזמים שמאחורי הליכודיאדה הם אנשים צעירים, הרי שאין פה המונים מבני גילם. להפך, הגיל הממוצע פה הוא 50. יכול להיות שזה מפני שהדור הבא כבר לא מתרשם משיחות מסדרון, קפה, סיגריה וחיבוקים בלובי - הוא מעדיף פוסט או טוויט אחד מדויק ליום. ואולי הבעיה גדולה בהרבה: המערכת הפוליטית המאיסה את עצמה על הדור הצעיר עד כדי כך שהוא לא מוכן לעסוק בה יותר מאשר הצבעה ביום הבחירות, וגם זה בספק. 

מצחיק לחשוב שאחרי שיגמרו לכבוש את מעוזי הפוליטיקה הישראלית, יגלו החיילים הוותיקים של הליכוד שהפוליטיקה עצמה שנואה על “העם" ממש כמו התקשורת ובג"ץ ושהאדישות הציבורית הצליחה לעשות להם את מה שהמערך כבר לא תעשה לעולם.

אגב, בית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, הוא הצלע השלישית במשולש המשוקץ: תקשורת–שמאל–בג"ץ. בערב הראשון של הליכודיאדה מתארח בה עורך הדין יורם שפטל להרצאה שכותרתה היא “הדיקטטורה של בג"ץ". להגיד על שפטל שהוא טיפוס יהיה בערך כמו להגיד שמסי הוא שחקן כדורגל. הוא טיפוס–טיפוס. הקהל כאן מת עליו. ההרצאה שלו שמתחילה באיחור מול חצי אולם מנומנם מסתיימת אחרי שעה מול אולם מלא וכמעט משולהב. אם יש משהו קשה יותר לפעמים מלהקשיב לשפטל, הרי זה רק להתווכח איתו. 

יורם שפטל בליכודיאדה. צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

ברטוריקה נהדרת הוא משרטט את דיוקנו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, כמכונן “הדיקטטורה של בג"ץ", שבה כל נושא יכול להידון על פי השקפת עולמם וערכיהם של השופטים. הוא מנהל את ההרצאה כפי שמנהלים משפט - כשמרבית ההוכחות לכאורה הן ציטטות של ברק עצמו מפסקי דין. הוא עושה זאת טוב כל כך, עד שנדמה שהמזל הגדול של שופטי בג"ץ הוא ששפטל הטיפוס משתלט לעתים קרובות מדי על שפטל המשפטן המחונן. לו רק היה מעדן מעט את הסגנון, לא היה מותיר להם ברירה אלא לנסות לסתור את טענותיו - והאמינו לנו שיש לו כמה בהחלט לא רעות.

ואז היא הגיעה

ודווקא אז, כשהתפתינו לנסות לסכם את הליכודיאדה כעוד מפגש חברים של מפלגת שלטון שבעה יחסית, הגיעה מירי רגב. עם כל הכבוד למנהיגים פוטנציאליים אחרים, לפי השטח באילת מוטב שישראל כץ ימשיך לחפור מנהרות לרכבת, שגדעון סער יתחזק קריירת סקרים מבטיחה ושניר ברקת יחזור לעניינים שברומה של מחלקת התברואה בעיריית ירושלים: למירי רגב יש סופרסטאר קווליטי שאין לאף אחד מהם. 

זה מתחיל כשהיא יוצאת מהרכב והקהל נוהר אליה החוצה: ג'ינגלים, שירה אדירה, קריאות קצובות. “מירי–מירי" זה “היידה ביבי" החדש. מסביב דואגים אנשים להפיץ משפטים שלכאורה לא אומרים כלום, אבל למעשה אומרים הכל באשר ליעדים שאליהם היא מכוונת: “מירי רגב מנהיגה אמיתית". 

צוות הפעילים המסור של השרה הספיק לחמם את הקהל שהתגלגל החוצה מארוחת הבוקר. אישה עם מגפון מכינה את הנוכחים, שבינתיים עומדים בתור לקלפיות הדמה לבוא המלכה, כך הם קוראים לה. הג'ינגל המוכר של רגב מתנגן בלופ ובעוצמות גבוהות, כך שנשמע בכל פינה במלון ולא מאפשר לך לשכוח אחר כך במשך שעות את המילים. “אין כמו, אין כמו מירי רגב". 

כמעט 20 דקות עוברות עד שהשרה רגב נכנסת למתחם המלון ועוד עשר נוספות עד שהיא מגיעה לאולם. האישה עם המגפון רוצה להכריז על כניסת השרה לאולם, אבל מההתרגשות קוראת לה רק חברת הכנסת רגב ולא מוסיפה. אחרי שנייה היא מתעשתת. הטעות הפרוידיאנית אמרה הכל. מה לרגב, השרה הבכירה, ולטררם הזה? 

אגב, בזמן שרגב נכנסה למלון, הגיעה למקום שרן השכל. אולי רק חדי עין כמונו הבחינו, אבל היא הלכה במסלול מקביל לזה של רגב, רק שאיש לא ממש שם לב. שלא תטעו, לא כל חברי המרכז מתלהבים מפסטיבל רגב. “יש לה כריזמה, אין מה לעשות", אומרת אחת הנשים לבעלה, שעונה לה: “זה מוגזם, בסוף זה מה שמשדרים".

היה גם מסקרן לראות את המועמדים המוניציפליים מחלקים בעצמם פלאיירים, עוברים איש–איש בארוחת הבוקר ושואלים אם הם זכרו להצביע עבורם. סאלח סאלח, סגן ראש מועצת ירכא, הסתובב עם פלאיירים הנושאים את תמונתו וחילק אותם בעצמו. “זה בשביל הפרסום", הוא אומר. 

חן פלד פאלח ויתר על עלונים ועבר אחד–אחד, גם אותנו - “אני הכוכב העולה הבא". פלד, רק שנה וחצי בליכוד, עזב את כל עיסוקיו כדי להתמקד בפוליטיקה והוא מכוון הכי גבוה. המתפקדים מסביב מחבקים אותו ומבטיחים שהצביעו עבורו. למה, אנחנו שואלים. “הוא לא ישכח את החלשים, אנחנו בליכוד אוהבים אנשים שלא שוכחים מאיפה הם באו".     

מירי רגב בליכודיאדה. צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90

ירייה ברגל התנועה

אחרי כניסת השבת כבו המצלמות. המארגנים ביקשו לכבד את שומרי השבת ולהימנע מסיקור תקשורתי. אנחנו, כמו כולם, מכבדים זאת. יש מי שיושב בלובי ומסתחבק עם פאנל מאולתר של ח"כים, ויש מי שיורד לסופר הסמוך, זה שרק לפני יממה חסמו את הכניסה אליו מפגינים שמחו על חוק המרכולים. חוק שהוא ללא ספק ירייה ברגלה של התנועה. 

הבטנו בהם מקרוב: בניגוד למה שאפשר היה לחשוב, זו לא הייתה הפגנה של השמאל, לא הקהל של רוטשילד אלא של סוחרים קטנים וזועמים שמאיימים לסגור להם את הבסטה. נראה שיותר מאשר מאיימת עליהם הסגירה בשבת, הם שונאים שאומרים להם איך להיות יהודים - ואל הרגש הזה אין ליכודניק שלא מתחבר. הרי הם הדוגמה לחיבור בין חובשי כיפה וחילונים, חיבור שהיה יכול להיות דוגמה יפה לכלל הציבור, כולל למערכת הפוליטית: אילו היו מודיעים לנו מראש שאסור לצלם כאן בשבת, אנחנו מבטיחים לכם שהיו לנו לא מעט תמונות שצולמו בהיחבא, אבל מכיוון שביקשו יפה לכבד את החברים שומרי השבת ולא לצלם, השארנו את הניידים בכיסים. תבינו מזה לבד מה שאתם רוצים לגבי חקיקה דתית.

אם נדמה לכם שקצת נכבשנו על ידי החום האנושי המפורסם של הליכוד, זה לא במקרה. אל תמהרו לחפש אותנו בסניף הליכוד הקרוב למקום מגורינו, אבל עלינו להודות שאחרי שלושה ימים עם הליכודניקים הישנים, הם פחות מפחידים אותנו. חלק מהרעיונות שלהם אולי לא ממש יתקבלו על דעתנו לעולם, אבל בגדול - מדובר בחבורה של שוחרי טוב שאפשר לערער על העמדות שלהם, אבל לא על הרצון שלהם לעשות את הטוב (בעיניהם) למדינת ישראל.

לא נאכזב את חברינו במרכז תל אביב, ובכל זאת אנקדוטה צבעונית קטנה. ובכן, לחיצת היד הליכודית היא נושא למחקר מדעי חיוני: היא אורכת לפחות כפליים מלחיצת היד הרגילה - והיא מבוא למחווה גופנית נוספת. שישי בלילה ואנחנו יושבים סביב השולחנות בלובי ומסכמים שכבר היו לנו בחיינו מערכות יחסים קצרות יותר מאורכה של לחיצת יד ממוצעת בין שני ליכודניקים. ואם לקחת את הדימוי הזה הלאה, אנחנו כבר לא מפחדים ללחוץ להם את היד.

וברוח הזאת, אולי כדאי לנסות לסכם את המסע שלנו בעורף הליכודיאדה באופטימיות, עם השעון ההוא ממנצ'סטר - שב–2008, בשיא הצלחתה, החליטה הקבוצה לשחרר את מחוגיו ולתת לו להראות את השעה הנכונה. עוד באותה עונה יונייטד זכתה גם בפרמייר ליג וגם בצ'מפיונס ליג. אנחנו לא מבטיחים לליכודניקים אליפות, אבל אנחנו בהחלט מציעים להם להתחיל להשתחרר מקסמה המתוק של האנדרדוגיות המלכדת שחלק ממנהיגיהם - ובוודאי העומד בראשם - מקפידים כל כך לטפח. אנחנו כבר הפנמנו שהליכוד בשלטון, ואתם?