ניכר היה בממשל הפולני כי השקיע אמצעים ומאמצים רבים לציון 75 שנה למרד גטו ורשה. למרות הטקסים המרשימים, שהגיעו לשיאם באירוע הממלכתי המרכזי ביום חמישי האחרון, לא הצליחו בממשלה להתחמק מהמחלוקת סביב "חוק השואה", שממשיך לגרום לסערה במדינה. ארגונים לא ממשלתיים, גורמים אינטלקטואליים ואנשי אופוזיציה רבים קיימו טקס אלטרנטיבי בהשתתפות אלפי אנשים, שצעדו מהכיכר שממנה נשלחו 300 אלף יהודי ורשה אל מותם במחנות ההשמדה לעבר אתר שרידי בונקר הלוחמים.

שחקנים פולנים ידועים קראו מכתבי סופרים יהודים ופולנים שסיפרו על המרד, והעיתון החשוב בפולין, "גזטה ויבורצ'ה", טען כי הנשיא הפולני אנדז'י דודה "דיבר על העזרה הפולנית ללוחמים במרד יותר מאשר דיבר על המרד עצמו". דווקא הדוברים היהודים והישראלים שהשתתפו בטקסים השונים הדגישו את האחווה היהודית־פולנית.

שעות ספורות לפני הטקס המרכזי, שנערך למרגלות האנדרטה לזכר גיבורי המרד, הסתובבו ברחובות ורשה כ־2,000 מתנדבים בעקבות יוזמת המוזיאון היהודי בעיר, וחילקו לעוברים ושבים פרחי נרקיס צהובים עשויים מנייר. הפרח, שמזכיר את הטלאי הצהוב, הפך לסמל לציון המרד. הנשיא דודה וחברי ממשלתו ענדו את הסמל הצהוב והניחו זרי נרקיסים על האנדרטה לזכר הלוחמים.

"יהודים ופולנים צעירים שיתפו פעולה ולחמו יחד"

הנואם המרכזי בטקס שנערך בערב היה מטבע הדברים הנשיא דודה, שציין: "רבים מהיהודים התגוררו בוורשה ולכן הגרמנים החליטו לבנות כאן את הגטו. הם הרסו את פולין לחלוטין ובנו כאן את הרייך השלישי. אבל מכאן צמח שיתוף הפעולה בין יהודים ופולנים צעירים, שלחמו יחד. לא הייתה להם מטרה צבאית. הם נלחמו כדי לשמור על כבודם עד הסוף, ולא על מנת לשרוד".

דודה הדגיש: "אסור לשכוח שהיהודים קיבלו נשק מהפולנים. אני משוכנע כי יהודים ופולנים רוצים אמת אחת, על הגבורה והאומץ שלהם. אני משוכנע שכאשר מישהו מדבר על אשמתה של פולין כמדינה בשואה, הוא פוגע בפולנים וביהודים כאחד, כי הוא מסיר למעשה את האשמה מגרמניה הנאצית". בסוף נאומו הוסיף הנשיא כי "בזכות הגבורה של אותם צעירים שפתחו במרד, יש כיום לישראל מדינה וצבא נפלאים", ולכן, כך טען, גם לפולין יש "מניות" בבניית הצבא הישראלי. עוד טרם נאומו אמר הנשיא ל"מעריב־השבוע" כי הוא מעריץ את צה"ל: "הלוואי שיכולתי היום להגן על פולין כפי שישראל מגינה על עצמה".

בין הנואמים הרבים באירועים לציון המרד היה גם רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, שאמר: "הצעירים הללו סירבו ללכת כמו צאן המובל לטבח. הם לא יכלו לדעת את ההשפעה של מעשיהם על הדורות הבאים, אבל חמש שנים בלבד לאחר המרד קמו מתוך ההריסות מדינת ישראל והעם היהודי. אחד הפרקים הגדולים בהיסטוריה נרשם במקום הזה, כשהם העדיפו להתאבד במקום ליפול בידי הגרמנים. זו מצדה המודרנית".