יו הפנר, האיש שהביא לנו את תעשיית הפלייבוי, ומי שנחשב למושא קנאה ללא מעט גברים במהלך חייו, הלך השבוע לעולמו בגיל 91. עבור מעריציו האירוע אמנם מצער, אך עבור אחרים (בייחוד עבור כלי התקשורת) מדובר ברגע המושלם להעלות באוב וידויים של השפנפנות שלו, אותן נשים שעבדו אצלו מרצונן, ולאחר שעזבו את האחוזה, עשו הון מללכלך עליו. מאז נודע על מותו של הפנר, רבות מהן "נזכרו" שהאחוזה בעצם אינה נוצצת ומלאה באושר ואור כפי שניסו לשדר לנו, ושמאחורי האחוזה הזוהרת יש מאות סיפורים אפלים. להלן הממצאים הכי עסיסיים על הרווק הנצחי והשפנפנות שלו.


 
בית כלא

שפנפנות שעזבו את המגורים עם הפנר תיארו את החיים לצידו כמאוד קשים, עם חוקים נוקשים ומאוד מאוד ספציפיים. כמו כן, רבות חשו כי לא מדובר באחוזה יוקרתית וזוהרת אלא בבית כלא: "כולם חושבים ששער המתכת הידוע לשמצה נועד להרחיק אנשים מהאחוזה. אך במשך הזמן הרגשתי שהוא נועד להחזיק אותי כלואה בפנים", כתבה הולי מדיסון, אחת השפנפנות של הפנר בספרה ",Down the Rabbit Hole: Curious Adventures and Cautionary Tales of a Former Playboy Bunny. "אולי זה היה בגלל הסמים והאלכוהול, אבל להטביע את עצמי נראה כמו הדרך הכי הגיונית להימלט מהחיים המגוחכים שלי". מעבר לתחושת הכליאה, גם אסור היה לשפנפנות להחזיק רכב. הן הורשו לנהוג ברכבים שקיבלו מהפנר רק אם התגוררו איתו באחוזה, אך הרכב לא היה בבעלותן בשום שלב. 

דמי כיס

איזבלה סיינט ג'יימס, עוד שפנפנה לשעבר, תיארה אף היא חוויה עגומה מהחיים באחוזה של הפנר. בספרה "סיפורי שפנפנות", היא מסבירה שכל השפנפנות קיבלו דמי כיס בסופי השבוע בסך 1,000 דולרים, אבל היה "קצ'". "היינו צריכות לגשת לחדר של הפנר, לחכות עד שהוא ירים את כל הצואה של הכלב מהשטיח - ואז לבקש את דמי הכיס שלנו", הסבירה על ההליך המשפיל. "כולנו שנאנו את ההליך הזה. הוא תמיד היה מנצל את האירוע כדי להעלות כל דבר שהפריע לו במערכות היחסים איתנו. רוב התלונות שלו היו על חוסר ההרמוניה בינינו - או על היעדר השתתפות בפעילויות המיניות שהוא ארגן בחדר השינה שלו". היא הוסיפה שאם היו "מעזות" לצאת לבלות לבד בעיר, ומפספסות את היציאות הקבוצתיות איתו הוא "לא היה נותן לנו את דמי הכיס. הוא השתמש בזה כנשק".

הפנר ושפנפנות. צילום: אייאפפי
הפנר ושפנפנות. צילום: אייאפפי



מעבר לכליאה ולדמי הכיס, למרות שהנשים היו כולן בוגרות (בקושי), הייתה להן שעת עוצר ואסור היה להן לעזוב את האחוזה לאחר תשע בערב. כמו כן, הן גם לא היו מורשות להזמין חברים "הביתה", ויכלו להיפגש איתם רק מחוץ לשטח האחוזה.

תהיו יפות ותשתקו

כפי שניתן להבין, החיים לצד הפנר היו עבור השפנפנות כחיים תחת משטר דיקטטורי. אסור היה להן לעשות דבר שלא קיבלו עליו אישור, ואם "טעו" או עשו משהו שלא היה לרוחו של הפנר, היו חוטפות על כך מייל זועם. כללי ההתנהגות הנוקשים כללו את כל האספקטים של החיים, אפילו במדיות החברתיות: "יש קוד התנהגות נוקשה. יש אפילו חוקים בנוגע לאינסטגרם וטוויטר", סיפרה מליסה אוו, אחת השפנפנות לשעבר. "את צריכה להראות כל דבר באור חיובי ואם את שיכורה בתמונה את תהיי בצרות". כמו כן, אסור היה להן לדבר בראיונות, ובזמן שראיינו אותו הן היו צריכות להיתלות עליו כקישוט ולשתוק. 
 

כבר לא יוכל להגיב לאישומים כלפיו. הפנר. צילום: אינסטגרם
כבר לא יוכל להגיב לאישומים כלפיו. הפנר. צילום: אינסטגרם



היגיינה רעועה

למרות שנשותיו של הפנר התבקשו לשמור על כללי עבודה ומחייה נוקשים, לא הייתה שום הדדיות ותנאי המגורים שהוצבו להן היו "מחרידים", לדבריהן.  "למרות שכולנו עשינו כמיטב יכולתו לעצב את החדרים שלנו ולהפוך אותם לנעימים, המזרנים במיטות שלנו היו דוחים - ישנים, מרופטים ומוכתמים. הסדינים היו ישנים גם הם", סיפרה על הנושא בספרה סיינט ג'יימס, והוסיפה שהשטיחים היו מזוהמים מצואה של כלבים.

רק בלונדיוניות 

הפנר, כך עולה מדברי השפנפנות, רצה שנשותיו יהיו עם שיער בלונדיני "לבן" ללא פיגמנטים. מעבר לכך שעל כל הנשים היה לשמור ולהקפיד על מראה טוב ומטופח, בזמן שהפנר עצמו לא נראה משהו, הקשיש מסתבר גם ניסה תמיד לגרום להן להילחם אחת בשנייה. כפי שתיארה הולי מדיסון בספרה, המטרה הייתה שייווצר רושם שהשפנפנות נלחמות על הרווק המבוקש הפנר.

טקס חניכה

הדבר הכי מזעזע הוא ככל הנראה טקס החניכה, שנועד לבדוק האם אותה מועמדת ראויה ומתאימה להיות שפנפנה באחוזה של הפנר. הטקס הזה בעצם היה סקס עם הפנר עצמו, ש"בדק את הסחורה". לדבריה של מדיסון, אף אחת לא רצתה להיות החברה הראשית של הפנר, שכן זה כלל שהות רבה לצידו, כולל סקס ושינה בלילה במיטתו.