הם הצטופפו באלפיהם, בגשם שוטף, כששירת המרסייז מתערבבת בשירת התקווה. יהודי צרפת יצאו בליל אמש לרחובות, כשהשאלה איזה עתיד יש לקהילה המפוארת הזאת ניקרה בלבם.
ברחובות ניתן היה לשמוע עברית מתערבבת בצרפתית, וחילונים מתערבבים עם מסורתיים, שמתערבבים עם דתיים. "הבנתי דבר אחד, שצריך לעוף מפה. זו כבר לא המדינה שלנו", אומר יואב, צעיר יהודי־צרפתי, "הממשל הצרפתי יכול לדבר גבוהה גבוהה שכולנו שווים, אבל הם לא מאבטחים אותנו".
אבל לא רק יהודים היו ברחובות, גם מוסלמים רבים הגיעו אתמול למרכול הכשר שבו נרצחו ארבעה מבני הקהילה היהודית. סמייה, מוסלמית ממוצא אלג'יראי, לוחשת סליחה לשכנה וידידה שמעון בוחניק. הוא מצדו מחבק אותה ומבטיח ששום מטורף לא יפסיק את השכנות הטובה ביניהם.
אימאם של אחד המסגדים מחוץ לפריז בא גם הוא. כשהוא שומע שאני מישראל הוא מבקש להעביר מסר: "מי שביצע את זה הם לא מוסלמים אמיתיים. הם לא יודעים מה זה אסלאם". "איך מגיע להם לצרפתים האלה. סוף סוף הם יבינו מה זה מוסלמים. מה זה ערבים. מה זה מחבלים. הם צבועים ומתחסדים, וסוף סוף יבינו מה עובר עלינו פה". אם הייתי מקבל יורו אחד על כל פעם ששמעתי את המשפטים האלה ביממה האחרונה, היה לי מספיק כסף כדי לקנות את מגדל אייפל.
אלא שהתמזל מזלי, ובעשור הקודם גרתי במשך כמה שנים בעיר היפה בעולם, מרחק רחובות ספורים ממערכת העיתון "שארלי הבדו". והזעזוע עמוק, זעזוע שאין בו מקום לשמחה לאיד. מי ששמח לאידם של הצרפתים ביום הזה, שמח לאידו של חופש הביטוי, של חופש העיתונות, של החופש לשחוט את כל הפרות הקדושות, ואו־הו הם ירדו על כולם. על רבנים יהודים ועל כמרים נוצריים, וכן, גם על הנביא מוחמד ועל דאע"ש.
הרוצחים שטבחו בציירים ובעיתונאים ב"שארלי הבדו" רצו שנפחד, וגם מי ששמח לאידם ביום הזה רוצה שנפחד. אבל כמו שאומרים בצרפתית - ז'ה סווי שארלי. והעיקר לא לפחד כלל.
הכותב הוא הכתב הצבאי של ערוץ 10