זה היה מעמד מוזר, יוצא דופן. בתחילה, כאשר התקשרה אלי בשבוע שעבר עו"ד עירית קאהן - לשעבר מנהלת המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה וכיום נשיאת ארגון הפרקליטים היהודי העולמי - והזמינה אותי להעיד מטעם משלחת ישראל לוועדת שאבאס של האו"ם בז'נווה על מה שראיתי במבצע צוק איתן ככתב הצבאי של חדשות 10. הנטייה הראשונית שלי היתה לסרב. עיתונאים, מטבע הדברים, מתבוננים מבחוץ. אלא שעו"ד קאהן התעקשה. וכשסיפרה לי מי במשלחת – לא יכולתי להתמיד בסירובי. 

הרעיון היה פשוט: לנסות להשפיע ככל יכולתנו על ועדת שאבאס, ועדה שישראל מחרימה באופן רשמי ולא אפשרה לנציגיה להיכנס לארץ לסיור בגבול עזה.

אלא שבאופן לא רשמי, ישראל סמכה ושמחה על המשלחת הזאת. המדינה הבינה שייתכן ששגתה כשלא שיתפה פעולה עם הדוח של השופט גולדסטון, לאחר עופרת יצוקה והתוצאה הייתה דוח מוטה וחד־צדדי. לכן היוזמה של ארגון הפרקליטים היהודי הייתה להציג את פני הסבל והנרטיב הישראלי בפני חברי הוועדה, מעבר לכל נתון יבש שהיו יכולים לקרוא ממחקרם הגלוי על אודות אירועי הקיץ האחרון. 

חברי המשלחת נבחרו בקפידה. גדי ירקוני, מרכז המשק בקיבוץ נירים, הראה לחברי הוועדה את הפרוטזות שלו שנותרו במקום רגליו, לאחר שנפצע קשה מפצמ"ר בשעה האחרונה של צוק איתן, פצמ"ר שהרג את שני חבריו.

"סיפרתי להם על הפציעה שלי ועל החברים שלי ואם הצלחנו לשנות במשהו, דיינו", אמר ירקוני, שצפוי להמשך תהליך ממושך של פיזיותרפיה. "התחושה שלי היא שהם היו אמפתיים, הקשיבו קשב רב ושאלו שאלות". 

עבור חיים ילין, ראש המועצה המיתולוגי של חבל אשכול, מדובר בשירת הברבור לפני הפרידה והצטרפותו לרשימת יש עתיד לכנסת. "לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות", סיפר ילין, "סיפרתי לוועדה על אור, הבן שלי, לוחם מגל"ן שנפצע בחאן יונס ועל 15 שנים של קסאמים, פצמ"רים ומנהרות".

רוני קיסין, המזכירה של קיבוץ כרם שלום, סיפרה לוועדה על חיים לצד לוע ההר געש ועל הטראומה שלה מהקיץ. תמר אורבך, מנהלת השירותים החברתי ים של מועצת אשכול, סיפרה על דור שלם של ילדים הסובלים מטראומות, שעם כל שריקה רצים לממ"ד. 

אסתר בוכשטב, רכזת הרווחה של נירים, סיפרה לוועדת שאבאס על טיפול בקשישים במהלך הקיץ, כאשר הקיבוץ התרוקן מרבים מתושביו. 

במשלחת הישראלית היו שני עדים מומחים: מנכ"לית ארגון הפרקליטים היהודי, עו"ד רונית גדרון, ששרטטה את כתב האישום המשפטי של ישראל מול פשעי המלחמה של חמאס.

האחרון שהעיד אתמול היה כותב שורות אלה. נכנסתי, ומייד התחלתי בריכוך רגשי. סיפרתי לוועדה שזו המלחמה הראשונה שבה אני אבא וזכיתי בעיקר לאמפתיה מצדה של השופטת היהודיה מניו יורק, מרי דייוויס. לאחר מכן, עברתי למצגת שיטתית על תוכנית המלחמה של חמאס. הראיתי לוועדה קטעי וידיאו של חמאס ושל צה"ל מתוך פיגועי מנהרה בצוק איתן וגם סרטי תקיפה של חיל האוויר, המראים כיצד חמאס ירה את הרקטות והמרגמות מתוך בתי חולים, בתי ספר ומתקנים של אונר"א. 

חברי הוועדה שאלו אותי על הפצ"ר, אלוף דני עפרוני ועל מידת עצמאותו לחקור את צה"ל במלחמה. הם שאלו על "כיפת ברזל" ועל השפעתה על המערכה וגם ניסו להבין מדוע עבור החברה הישראלית חייל חטוף גרוע מחייל מת. חברי הוועדה שלטו בכל הפרטים ונראה שקראו חומר רב לפני ששמעו את העדים הישראלים.

לאחר יום ארוך של עדויות, הייתה התחושה במשלחת הישראלית שהדברים, שיצאו מהלב, גם מצאו את הדרך ללבם של חברי ועדת שאבאס. 

אלא שהמבחן האמיתי יהיה מבחן התוצאה: האם רצף העדויות הזה יצליח גם להשפיע במשהו על מסקנות הוועדה שיתפרסמו ב־ 23 במרץ.