שישה ימים אחרי חטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, התכנסו בעיר ג׳דה בסעודיה שרי החוץ של ארגון המדינות האסלאמיות. בזה אחר זה נשאו הנציגים את נאומיהם, בהם גם אורח מיוחד - מחמוד עבאס, ראש הרשות הפלסטינית. הימים היו מתוחים מאוד. צה״ל ושב״כ היו טרודים במאמץ כביר למצוא את הנערים. סגר מוחלט הוטל על העיר חברון, וברחבי הערים האחרות בגדה בוצעו מאות מעצרים של ראשי חמאס והג׳יהאד האסלאמי. שבועות בודדים אחר כך, על אדי הדלק הנפיצים של אותה חטיפה תפרוץ המלחמה בעזה.



אבו מאזן פתח בנאום מדיני בג׳דה, שבו הביע תסכול מסרבנותה של ממשלת נתניהו לחדש את שיחות השלום. הוא התנה את פתיחת השיחות בהפסקת הבנייה בהתנחלויות. לשיטתו, כל שכונה חדשה שנבנית באה על חשבון אדמה פלסטינית. בדרך זו, סבור אבו מאזן, קובעת ישראל עובדות בשטח, שאחר כך תטען כי אין ביכולתה לשנותן. נתניהו, שלא רצה שיחות, נתלה בתנאי הזה כדי לסרב למשא ומתן.



הראיס שטח את טיעוניו, ואז פנה לאירוע החטיפה. ״אלה שעשו זאת, רוצים להרוס אותנו״, תקף את החוליה המבצעת, ״הנערים האלה הם בני אדם כמונו, ויש להשיבם למשפחותיהם״. אבו מאזן סיפר לשומעים כי האמריקאים התקשרו להאיץ בו לסייע בחקירת החטיפה, מאחר שאחד הנערים היה אזרח ארצות הברית. ״אמרנו להם - זה לא משנה אם הוא אמריקאי או ישראלי. הוא בן אדם״.

 

אבו מאזן נואם באו"ם. צילום: רויטרס
 
באותה שעה כבר ידע אבו מאזן את זהות החוטפים, אף על פי שזו לא פורסמה עדיין ברבים. הוא ידע שהם היו חברי חמאס מחברון, אף אם הפקודה לצאת למשימה לא הגיעה מצמרת התנועה, אלא התקבלה ביוזמתם הפרטית. אומנם לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה תקף את יריביו הפוליטיים במילים בוטות. אבל עד אז לא נשמע מנהיג ערבי שהביע אמפתיה לסבל הישראלי, או לקורבנות טרור ישראלים, כפי שביטא זאת הראיס באותו יום. קצין ישראלי בכיר, שהתבטא כמה חודשים אחר כך בפני עיתונאים בשיחה שאינה לייחוס, הודה: ״פחדתי שיעשו לו משהו. הוא הפתיע אפילו אותנו״.
אבו מאזן המשיך באותו נאום והסביר את עקרון אי האלימות שמנחה אותו, שלו הוא מטיף מאז האינתיפאדה השנייה. ישראל, הוא אמר, חזקה מאיתנו פי כמה. עשרות שנים ניסינו נגדה את שפת הכוח והובסנו. הסיכוי היחיד שלנו להצליח הוא שימוש באמצעים לגיטימיים. כאלה, על פי דרכו של אבו מאזן, יש שלושה: אינתיפאדה עממית, שכוללת הפגנות ומחאה אזרחית, כמו למשל חרם על מוצרי התנחלויות; מהלכים דיפלומטיים; ושימוש במערכת המשפט והחוק הבינלאומית. ״שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל אינו רשות עבורנו״, חזר ואמר אבו מאזן בסדרה של נאומים בשנתיים האחרונות, ״הוא חובה. שיתוף הפעולה הזה מגן עלינו״.
ביום חמישי הקרוב ימלאו למחמוד עבאס 80 שנה. הוא אדם בריא בדרך כלל, פעלתני וצלול, אבל מעשן כבד. בעתיד הנראה לעין - זה יכול לקחת שנה, או שנתיים, אבל גם חודשים מעטים - יפנה את כיסאו לטובת מחליף שטרם סומן. בימין מכנים אותו טרוריסט ומכחיש שואה, אבל אבו מאזן הוכיח במעשיו שהוא המנהיג הערבי המתון ביותר שהוציאה מתוכה התנועה הלאומית הפלסטינית. בתוך שנים מעטות הוא הצליח לייצב את הרשות, לשקם את ערי הגדה ואת כלכלתה, ולהציב מול ישראל אתגר שמעולם לא הכירה: התמודדות עם שאיפות לאומיות פלסטיניות שלא דרך כוונות הרובה.
הבא בתור, בבקשה
איש שם אינו מדבר בפומבי על היום שאחרי אבו מאזן, אבל קרב הירושה על כיסאו כבר החל. שניים רציניים מתמודדים עליו. הראשון הוא מוחמד דחלאן (54), יליד חאן יונס, והשני הוא ג׳בריל רג׳וב (62), שמוצאו באזור חברון. דחלאן שימש בעבר יועץ מיוחד לענייני ביטחון ושר הפנים בעידן ערפאת. הוא שנוא נפשו של אבו מאזן, מאז ניסה לחתור תחתיו בשנותיו הראשונות כראיס. כניסתו לגדה נאסרה, וב-2007, אחרי השתלטות חמאס על עזה, נאלץ לברוח גם מהרצועה. הוא קבע את משכניו ברבת עמון ובנסיכות דובאי, ומהן החל לתכנן את חזרתו. דחלאן נתמך כספית בידי ממשלת איחוד האמירויות, ובאחרונה נרשמה התקרבות רצינית גם בינו לבין צמרת חמאס. אנשיו פעילים במחנות הפליטים בגדה ובעזה, ובקרב סטודנטים ונזקקים. מפעלות הצדקה של דחלאן ואיחוד האמירויות נשענים על הזרמת מזומנים רבים, והם נועדו להבטיח לו תמיכה עממית ביום פקודה.
רג׳וב מכהן כראש הוועדה האולימפית ברשות הפלסטינית, תפקיד שנועד להבטיח לו אהדה בציבור. הנכס העיקרי שלו הוא קרבתו לאבו מאזן, שהעניקה לו ניסיון רב והיכרות עם הזירה המדינית. כמו דחלאן, גם לרג׳וב עבר ביטחוני כאיש פת״ח שדם ישראלים על ידיו, ובתפקיד בכיר ברשות כראש מנגנון הביטחון המסכל. הוא מקובל על הציבור הפלסטיני, נהנה מהערכה יחסית בשורות חמאס ומקובל, פחות או יותר, גם על ישראל. בשנים האחרונות יצאו מפיו כמה וכמה התבטאויות אנטי-ישראליות חריפות, שנועדו לחזק את מעמדו בקרב הקיצוניים בציבור הפלסטיני. אגב, אם יחליף את אבו מאזן, יהיה לראיס הפלסטיני הראשון שמדבר עברית שוטפת.
שניים נוספים מזדנבים בעקבותיהם וטוענים לכתר, אף שהם נחשבים, כרגע, לפחות ריאליים. סלאם פיאד ומרואן ברגותי. פיאד (63) כיהן שש שנים כראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן, ורשם הצלחה רבה בתחומי התשתית והפיננסים. אבל הדוקטור לכלכלה, שרכש את תאריו בארצות הברית, מקורב מאוד לאמריקאים, תכונה שעלולה להיות לו לרועץ. הוא גם משולל עבר ביטחוני, ואינו נחשב לבן העם.
ברגותי (57), לעומתו, סובל ממגבלה מהותית: מזכ״ל הפת״ח בגדה לשעבר שפוט לחמישה מאסרי עולם וכלוא בישראל זה 13 שנה. אף אם יוחלט לחנון אותו, אחיזתו בשטח נחלשה בחלוף השנים.

 מימין לשמאל: מוחמד דחלאן, סלאם פיאד, ג'בריל רג'וב ומרואן ברגותי. צילומים: רויטרס, פלאש 90
 
תלוי בישראל
עם לכתו הביתה, ייזכר אבו מאזן בישראל, יותר מכל, כראיס שחתר להקמת מדינה פלסטינית שלא בדרכי אלימות. לא היה לפניו מנהיג פלסטיני שהתקבל בברכה כמעט בכל בירות העולם. הוא הביא לפלסטינים את הכ״ט בנובמבר שלהם, אותו יום בשנת 2012, כאשר זכה לרוב בעצרת הכללית של האו״ם לרעיון הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. עם זאת, המתנחלים יזכרו אותו כמנהיג הפלסטיני שהטיף לחיסול מפעל ההתיישבות שלהם, כי ראה בו איום קיומי על המדינה העתידית.
אצל בני עמו ייזכר עבאס כמי שהביא את הסוגיה הפלסטינית כמעט לכל סלון ברחבי העולם, אבל גם כמנהיג שבימיו התפלג המחנה הלאומי למדינת חמאס ומדינת הגדה. יזכרו לו את האיבה לחאלד משעל ואת מאמצי הפיוס שנכשלו כל הזמן. לא ישכחו לו את הזינוק הכלכלי שהבטיח, שלעולם לא בא, אבל גם לא יתעלמו מהעובדה שהיה דמוקרט.
״הלוואי שבעתיד הקרוב נראה כאן מינוי של רשמת נישואים (תפקיד בעל מעמד הלכתי - ג״ח), הרי אישה יכולה לעשות הכל. אפילו לכהן כנשיאת המדינה ונשיאת הרשות״, אמר אבו מאזן בנאום שנשא לפני כשבועיים ברמאללה, ״אנו מקבלים בברכה כל אישה בכל תפקיד. שיהיה לכן במזל טוב״.
הטפתו לשלומם של החטופים אייל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שאער, באותו נאום בסעודיה, התקבלה בהבנה יחסית אצל שומעיו בבית. צעירים ברשתות החברתיות אומנם כינו אותו סוכן ומשתף פעולה, אבל הציבור הרחב הבין היטב את יחסיו המורכבים עם ישראל ואת האילוצים שהיא כופה עליו. נכון להיום, אבו מאזן זקוק לאישור צה״ל בכל יציאה לחו״ל. כל קצין במחסום, גם זוטר, רשאי לעצור ולעכב את שיירת ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה. ישראל שולטת במרחב האווירי של הרשות, בכלכלה שלה, בתנועת תושביה בין הערים ובחלוקת המים שלה. היא שמכתיבה את הכללים, ואם יתנגד להם, ימצא הראיס את עצמו מקורקע, כמו יאסר ערפאת בזמנו. את המציאות הזאת, שרוב אזרחי ישראל אינם מודעים לה, חשים אבו מאזן ואנשיו היטב על בשרם. הם בחרו לבנות את המדינה העתידית שלהם מלמטה, באמצעים לגיטימיים. כדי להצליח בכך, הם זקוקים לכל מרחב פעולה שמעניקה להם ישראל, צר ככל שיהיה. משום כך אינם פורקים עול.

עזה לאחר צוק איתן. צילום: רויטרס
 
אפקט אבו חדיר
בשבועות האחרונים שקלה הרשות היטב את מהלכיה בנוגע לבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. גורם ברשות אומר ל״המוסף״, כי במהלך חודש אפריל תוכרז הרשות רשמית כבעלת זכות תביעה בבית הדין, ואז יהיה הדבר נתון לשיקול דעתה. ״אומנם התביעה תנהל את המשפט, אבל כמו בכל ערכאה, נוכל לשלוט בקצב העדויות, לעכב את ההליך או לאפשר אותו״, הוא אומר. לתוצאות הבחירות תהיה השפעה ישירה על ההתנהלות הזאת: אם ישראל תסרב להתקדם בתהליך השלום, עשויה הרשות להאיץ את ההליך המשפטי. אם תחדש הממשלה הנבחרת את השיחות באווירה רעננה, תימצא הדרך למסמס את התלונה.
בירושלים מעוררת הפנייה להאג חשש כבד. ״זה צעד מסוכן, שיכבול את ידינו, ואסור לנו לאפשר שיקרה״, התבטא ראש הממשלה בנימין נתניהו באחרונה. בצמרת הישראלית חרדים, משום שבמקרה של הרשעה בבית הדין הבינלאומי, בכירים ישראלים ייעצרו בהגיעם לבירות מערביות.
אבל הדרך להאג רצופת מהמורות גם עבור הפלסטינים. ישראל עלולה להטיל סנקציות כבדות מכל סוג על הרשות ועל העומד בראשה בתגובה על המשפט. ביכולתה אף להגיש תלונה נגדית, לנוכח העובדה כי אבו מאזן היה, בזמן צוק איתן, מנהיגה העליון של ממשלת האחדות עם חמאס. מתוקף זה, אפשר להאשימו באחריות תורמת לירי הרקטות לשטח ישראל.
״הפנייה להאג נולדה מחוסר ברירה״, מסביר גורם פלסטיני ממקורבי אבו מאזן, ״הממשלה שלכם לא נתנה לרשות דבר. היא הפסיקה את שיחות השלום, יצאה למלחמה, המשיכה לבנות במזרח ירושלים. אי אפשר לגרום לנו כל כך הרבה דברים רעים ולצפות שאנחנו נשב בשקט״.
אותו גורם מזכיר כי הישראלים והפלסטינים חוו את המלחמה בעזה בצורות שונות. גם ויזואלית. ״מה שאנחנו ראינו, בטלוויזיה שלנו, היה הרבה יותר קשה ממה שהראו לכם. עשו לכם צנזורה. כל הזמן ראינו רק הרוגים, גם הרבה ילדים. מה אתם חושבים, שזה לא משפיע על הראיס שלנו?״.
בשולי המלחמה נרצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר מירושלים. אבו חדיר, בן 16, נחטף בידי שלושה יהודים ונשרף למוות בעודו בחיים. בישראל הדחיקו גם את האירוע הזה, ותייגו את מבצעיו כקיצונים שאינם מייצגים את הרוב. אבל אצל הפלסטינים פער האירוע פצע עמוק. מותו של הנער משועפאט הצית את גל המתיחות המסוכן בירושלים, ונתפס על ידי ההנהגה הפלסטינית והציבור שלה כפרי הסתה של השלטון בישראל.
כך שברמאללה התגבשה התפיסה, כי חובה לגבות מחיר מממשלת נתניהו - על המלחמה בעזה, על הסירוב להתקדם בתהליך השלום, וגם על מוחמד אבו חדיר. בהבנה הזאת טמונה המוטיבציה של אבו מאזן לגרור את נתניהו וצמרת צה״ל להאג.
״שלושה פושעים מהצד שלנו חטפו שלושה נערים ישראלים, ואתם הכנסתם לכלא 500 אנשי חמאס. תארו לכם״, אומר אותו מקורב, ״שאיזה פלסטיני היה חוטף ילד ישראלי ושורף אותו. אתם הייתם יוצאים למלחמה בגלל זה״.


הלווית הנער מוחמד אבו חדיר. צילום: פלאש 90
 
המקל והגזר
כיצד תנהג הרשות הפלסטינית במהלך כהונתה של הממשלה הבאה בירושלים? תלוי באישיו, ופחות באיש. אם תימשך מדיניות הסירוב של ישראל למשא ומתן ולשיחות שלום באווירה בונה, תמשיך הרשות בקו שנועד לגבות מישראל מחיר תדמיתי או דיפלומטי כבד, מבלי להשתמש באלימות. אם ראש ממשלת ישראל ירצה לחדש את יחסי השלום, יתקבל הדבר בברכה על ידי רמאללה. אם לא, תמשיך הרשות במאמץ הכולל להקים חברה אזרחית ולהתנהל כמדינה לכל דבר, אומנם כזו שפועלת תחת אחיזתם של שכניה, עד לרגע שבו תימצא בישראל המנהיגות שתוכל לחתור לפתרון קבע.
הישות הפלסטינית מתנהלת כמדינה, אף אם ישראל תכנה אותה רשות, תקפיא את כספי המסים שלה ותטען כי מדובר בישות טרוריסטית. יש לה נשיא, תקציב משלה, פרלמנט, גבולות פחות או יותר מוגדרים, בירה מוכרזת ויחסי חוץ. בעידן המודרני, אלו הם מרכיביה של מדינה. לא במקרה פעלה ממשלת ישראל לאורך השנים האחרונות לפגוע בהם או לטשטשם: במעצרים של חברי פרלמנט, באיסור המגע בין עזה לגדה, בשליטה על הכנסותיה ובהפעלת לחצים דיפלומטיים עליה.
בזמן שנותר לו עד שיפנה את כיסאו, עבאס יתמיד באסטרטגיה שנועדה להביא את ישראל למסקנה, כי רק שתי מדינות בין הירדן לים התיכון - ישראל ופלסטין - יבטיחו שלום וביטחון לתושביהן. דרכו היא המקל והגזר: מאמץ להציג את ישראל כסרבנית שלום, כזו שמשתלטת על אדמות פלסטיניות וקובעת בהן עובדות בשטח, לצד חתירה להסכם קבע. הוא אומנם היה קרוב לכך בימי ראש הממשלה אהוד אולמרט, אבל אז התפטר אולמרט במפתיע בעקבות החקירה נגדו. ״איננו מוכנים לכל פתרון ביניים״, חזר עבאס ואמר כמה פעמים בשנים האחרונות, ״לא למדינה בגבולות זמניים, ולא למדינה שבירתה איננה מזרח ירושלים״.
סביר להניח כי במהלך כהונתה של הממשלה הנכנסת בירושלים, תחווה גם הרשות חילופי שלטון. ספק רב אם אבו מאזן הוא שיחתום על הסכם הקבע עם ישראל. ייתכן מאוד שלא יחזה בו בימי חייו. אף שפעל רבות לקידום מצבם של הפלסטינים, נראה כי עבאס אינו האיש שיכול להתפשר על ירושלים, ולאלץ את ישראל להיכנס למשא ומתן על זכות השיבה. הוא החוליה השנייה, השקולה והמצמיחה, אחרי יאסר ערפאת, אבל הציבור הפלסטיני זקוק לחוליה השלישית, למנהיג כריזמטי שיקבל החלטות קשות. מן הבחינה הזאת, המצב ברמאללה הוא תמונת הראי של ירושלים.