זה סיפור שמתחיל בשני אינדיאנים בשנות ה-90. זה סיפור על סובלנות, על הזכות לחופש דת ועל השתנות התנאים החברתיים באמריקה. זה הסיפור שניצח בשבוע שעבר את ההסכם עם איראן בכותרות העיתונים באמריקה. זה סיפור שיש בו הכל: חוק ופוליטיקה, ספינים וקמפיינים, קבוצות לחץ ודעת קהל.
במרכז הסיפור מדינה אחת - אינדיאנה (אף על פי שיש עוד רבות דומות לה), חוק אחד - חופש הדת (שעברו עוד עשרות דומים לו), ושאלה אחת - האם ועד כמה מותר לאזרחים ולחברות לסרב לשתף פעולה עם מוסד חברתי שאינו לרוחם, בשם אמונתם (במקרה הזה, נישואים חד-מיניים, אבל אפשר לדמיין עוד הרבה דוגמאות). למשל, האם מותר למוכר הפרחים לסרב לסדר פרחים בחתונתם של שני גברים - נישואים שאותם אישרו רוב המדינות באמריקה, ושבית המשפט העליון עשוי לאשר סופית בקרוב - והאם מותר לקייטרינג לסרב להגיש מזון בנישואיהן של שתי נשים?
זה התחיל, כאמור, בשני אינדיאנים ממדינת אורגון שהועסקו על ידי המדינה באגף שמטרתו שיקום משתמשים בסמים. שניהם, כך התברר למעסיק, עישנו את צמח הפיוטה - סוג של קקטוס שנצרך על ידי מאמיני כנסיית הנייטיב אמריקנס - שגורם להזיות. כלומר, מדובר בשני עובדים שאמורים לשקם מסוממים, אךהם עצמם מעשנים סמים. המדינה החליטה לפטר אותם. המפוטרים פנו לבית המשפט בטענה שהעישון הוא מנהג דתי ושהפיטורים אינם חוקיים. בית המשפט העליון אישר את הפיטורים, והקונגרס הגיב בחקיקה, שנתמכה על ידי הנשיא דאז, ביל קלינטון. המדינה, כך קבע חוק חופש הדת הפדרלי, לא תוכל לפגוע בזכויות דתיות של אדם ללא "סיבה משמעותית". על המדינה מוטלת חובת ההוכחה שיש סיבה לפגיעה כזו.
תמך בחקיקה המקורית. קלינטון. צילום: רויטרס
זו הייתה חקיקה לטובת מיעוט קטן ופגיע. חקיקה שהשמאל הליברלי תמך בה וקידם אותה. מאז השתנו הזמנים, וגל חקיקות דומות במדינות השונות - החוק הפדרלי חל רק על מקרים של פגיעה פדרלית בזכויות, המדינות צריכות להעביר חוקים שממוקדים במוסדות המדינתיים שלהן - נתקל בהתנגדות עזה של המחנה הליברלי.
20 מדינות כבר העבירו חוקי חופש דת, עוד 12 מדינות אמורות להעביר חקיקה כזאת השנה. השתיים שעשו זאת כבר בשבוע שעבר, אינדיאנה וארקנסו, הן שהעצימו את הוויכוח על לשון החוק ומשמעותו. מתברר שמה שנחשב כחופש דת באורגון בשנות ה-90, שונה מאוד ממה שנתפס כיום באינדיאנה. או כך לפחות סבורים המתנגדים לחקיקה, שאילצו את מושל אינדיאנה להתפתל, להסביר, ולבסוף גם לשנות את החוק בהליך בזק.
תורמים לפיצרייה
החוק של אינדיאנה הרחיב מעט את היריעה לעומת מה שקבע המחוקק הפדרלי. לדוגמה, הוא הכיל אותו לא רק על מה שעושה המדינה, אלא גם על מה שעושים אנשים פרטיים. והוא מגן לא רק על אנשים, אלא גם על חברות מסחריות. בשורה התחתונה, החוק מאפשר אפליה של אנשים ועסקים נגד הומוסקסואלים, זאת במסגרת חופש הדת.
ייתכן שחוק כזה היה מגן על הצלמת ממדינת ניו מקסיקו שסירבה לאחרונה לצלם בחתונתם של זוג הומואים, בטענה שחתונה כזאת אינה מקובלת עליה מבחינה דתית. הזוג תבע, הצלמת הפסידה. בית המשפט קבע כי החוק של ניו מקסיקו חל רק על פעולות ממשלתיות, ובמקרה הזה נפגע זוג אזרחים שביקשו להצטלם.
יש לא מעט אזרחים באמריקה שסבורים כי מגיעה להם הגנה חוקית כזאת מפני עריצותו של המחוקק שהולך ומרחיב את הזכות לנישואים. הם טוענים בשם חופש הדת, אך מתנגדיהם משיבים להם בשם השוויון: מה אם היו מסרבים למכור פרחים לזוג מעורב אתנית? מה אם היו מסרבים להגיש מזון בחתונה של יהודים, או של מוסלמים?
גבול דק מפריד בין זכותו של אזרח שלא להשתתף במה שאינו מקובל עליו ובין היתר להתנהגות גזענית, הומופובית ופוגענית. ומשני עבריו של הגבול הזה מתנהל הוויכוח באמריקה.
מה שמעניין במיוחד הוא שתומכי הנישואים החד-מיניים הם כעת הרוב המתעצם והחזק, ואילו המתנגדים הם המיעוט הדתי והנרדף, שמרגיש מאוים. ויש כמובן כוח גם בתחושת הנרדפות הזאת, שהתגלה במפתיע לבעליה של פיצרייה בעיירה וולקרטון באינדיאנה, שהפך קורבן מקרי של סיפור חדשותי לאומי. "ממוריס" היא אולי הפיצרייה המפורסמת ביותר כיום באמריקה, ובסוף השבוע האחרון גם אחת העשירות שבהן. לא בזכות מכירות מזהירות, אלא בזכות תרומות: כמעט מיליון דולר שנאספו בזריזות מעשרות אלפי תורמים שנקעה נפשם מהתפשטות הערכים הפרוגרסיביים בציבור.
גרמה לסקנדל. קריסטל אוקונור. צילום מסך
קריסטל אוקונור, אחת מבעלי הפיצרייה, הביאה את הסקנדל לפתח הבית כאשר אמרה בראיון קצר לטלוויזיה שהייתה מסרבת לעשות קייטרינג בחתונה חד־מינית. התגובה הייתה קשה: כתובות נאצה על קיר הפייסבוק, הפגנות, איומים בחרם, ביטול הזמנות. אף אחד לא רוצה להיכנס לפיצרייה מוקפת במפגינים ובצעקות. וכשאף אחד לא נכנס, אין הכנסות. הפיצה המשפחתית נקלעה לבעיית תזרים מזומנים ואת הבעיה הזאת החליטו לפתור מגישיה של תוכנית רדיו שמרנית, שפתחו בקמפיין רדיופוני ואינטרנטי של איסוף תרומות. הם רצו להשיג 200 אלף דולר, אך בתוך שלושה ימים נכנסו ותרמו כמעט 30 אלף אמריקאים את הסכום שהגיע כבר בשישי שעבר ל־840 אלף דולרים.
הקמפיין הצליח
במקרה של הפיצרייה זה נראה כמו ניצחון. הקורבן האקראי שנכשל בלשונו בראיון טלוויזיה לא יפשוט את הרגל. אבל במקרה החשוב יותר, של מדינת אינדיאנה, לא נרשם ניצחון כזה. המחוקקים העבירו את החוק והחלו לספוג אש מכל הכיוונים.
מדינות אחרות בארצות הברית, כמו קונטיקט, הודיעו שיחרימו את אינדיאנה. הם, לדוגמה, יקפיאו את כל הנסיעות אליה שממומנות מכספי מסים; בעלי עסקים הזהירו שלא יעשו עסקים עם אינדיאנה; חברות גדולות שיושבות במדינה נבהלו מההשלכות העשויות להיות לחקיקה על יכולתן להמשיך ולפעול; אמנים החלו לבטל הופעות מתוכננות במדינה; מנכ״ל "אפל" טים קוק גינה את החוק; והדובדבן שעל עוגת החרם: הארגון שאחראי למשחקי ליגת הקולג׳ים, שמקום מושבו באינדיאנפוליס, הודיע כי יצטרך לשקול את המשך פעילותו באינדיאנה. זו מדינת כדורסל, והאזהרה של ה-NCAA עשתה מן הסתם יותר מרבות אחרות כדי להבהיר למוסדותיה שכך אי אפשר. הקמפיין להבסת החוק עבד.
הראשון שהבין זאת היה מושל אינדיאנה, מייק פנס. הוא חבר קונגרס לשעבר בעל שאיפות ברמה הלאומית, בדרך כלל חביבם של קבוצות שמרניות במפלגה הרפובליקנית. אבל הפעם פנס הבין שיצטרך לספוג את הנזק התדמיתי המפלגתי, ולעשות את מה שנדרש כדי להציל את התדמית של מדינתו ושל כהונתו כמושל. מעט לאחר שעבר החוק כינס פנס מסיבת עיתונאים זריזה שבה הודיע שהחוק לא הובן כהלכה, שאין לאינדיאנה כוונה לאפשר אפליה נגד זוגות חד מיניים, ושהחוק יתוקן.
הבין שיצטרך לספוג את הנזק התדמיתי המפלגתי. מושל אינדיאנה מייק פנס. צילום: רויטרס
נפתח הליך בזק שעיקרו תוספת של הבהרה חד־משמעית לחוק, שמונעת אפליה כזאת. ויותר מזה: אינדיאנה תשקול מהלכים נוספים שימנעו אפליה של הומואים ולסביות, במידה שישנה כזאת.
בעקבותיו של מושל אינדיאנה הלך גם מושל ארקנסו, אסא האצ׳ינסון. למזלו אינדיאנה חוקקה את הגרסה שלה קצת קודם, ולכן ספגה היא, ולא ארקנסו, את עיקר הזעם הציבורי. האצ׳ינסון, גם הוא רפובליקני, הבין את המסר. כשקיבל את גרסת החוק של מדינתו, החליט שהוא לא מספיק טוב ושלח אותו לסבב של תיקונים. ספק אם יהיו עוד מדינות שינסו להעביר גרסה מרחיבה כזאת של חוק חופש הדת; ספק אם יהיו מחוקקים שיסתכנו בסקנדל מזיק שכזה. וברור שהמפלגה הרפובליקנית, שמחפשת לשפר ולעדן את תדמיתה לקראת המאבק הגדול של בחירות 2016, לא תעודד מהלכים כאלה ותעדיף לחפש בוחרים בדרכים אחרות.
תוך 20 שנה התהפך גלגל: מה שהיה פעם ניצחון של חקיקה להגנה על מיעוט דתי הפך לניצחון של מניעת חקיקה להגנה על מיעוט דתי. אמריקה של 2015 היא אמריקה אחרת מזו של 1993. הימין הנוצרי, שנראה אז כמי שהולך ומתחזק, עומד כיום מול אופנות משתנות ומתקשה לתקוע אצבע בסכר.
המחוקקים במדינות שונות אולי עוד מוכנים לשמוע לדבריו, אך הבוחרים פחות, ואנשי העסקים פחות, והתקשורת מעולם לא הייתה לצדו; ובעיקר, כללי המשחק השתנו: אף מדינה באמריקה לא מוכנה לסכן את יחסיה עם חברות ענק כמו "אפל", או להפסיד פעילות כלכלית חשובה אחרת כדי להצהיר הצהרה דתית־תרבותית, חשובה ככל שתהיה.