ביום ההוא חזרו הציפורים לצייץ. מרשל קונייב, מאבירי המלחמה של סטלין, בדיוק שעט לברלין. ״ואז פקדו על סבא להגיע לפראג״, מספרת נכדתו אירינה, ״סבא מצא אנשים ברחובות ובעיקר מצא דממה. שקט חגיגי. דומייה שניסתה למחוק מעור התוף את רעשי המלחמה״. זה היה היום האחרון למלחמה. הקץ לנשק. אחריו מצא קונייב זמן רב יותר לנכדתו הבכורה.

״איזה סבא הוא היה?״ אני שואל אותה.

״ואיזה סבא אתה?״

״אני לא קונייב...״

הוא היה סבא רך וקשוב, סבא שלימד אותה הכל, אפילו ללכת. פעם באו לדאצ׳ה שלו. היא הייתה בת שנה וסבא הגנרל היה מוטרד. לא ייתכן שהנכדה שלו רק זוחלת. הוא אחז במגבת, נתן לה להחזיק בקצה השני, וכך עשתה את הצעד הראשון.

טטיאנה פמינה הייתה בת תשע כשהסתיימה הנוראה שבמלחמות. עכשיו, כמעט בת 80, שורת מדליות מעטרת את אפודתה הכחולה. באושוויץ איבדה את הוריה. לאחר השחרור נחתה בתחנתהרכבת במוסקבה. לפתע שמעה פיצוצים. היא זינקה מתחת לספסל באחד הקרונות. כך שכבה מצומררת עד שמישהו אחז ברגלה ומשך אותה החוצה. ״תצאי, טיפשה״, אמר לה, ״אלה זיקוקי ניצחון, המלחמה נגמרה״.

בעוד כשבועיים, ב־9 במאי, ימלאו 70 שנה לניצחון על הנאצים. מוסקבה מתכוננת להפנינג היסטורי, אך את הזיקוק החגיגי הראשון ירה Limmud FSU. בקליאזמה, כ־40 ק״מ ממוסקבה, הציג הארגון תערוכה ושמה ״בקו האש״ - זכר ל־1.5 מיליון היהודים מכל הצבאות שלחמו בגרמנים. דוד זלוונסקי, יזם ומקים התערוכה, אמר כי הכוונה להוכיח כי היהודים לא רק ניצלו הודות לאחרים, אלא שהם גם תרמו למאמץ המלחמתי.

השואה ויום הניצחון על הנאצים התחברו לקבלת פנים של שגרירות ישראל לכבוד יום העצמאות. בטקס בכיכר האדומה תשתתף גם שגרירת ישראל ברוסיה, דורית גולנדר. גולנדר, שתחזור לארץ בעוד חמישה חודשים, כבר נכחה בכמה טקסים כאלה, אלא שהפעם תחושותיה עמוקות במיוחד. אמה לאה, שנפטרה לפני כ־12 שנה, שוחררה ממחנה שטוטהוף. כל חייה סירבה לקבל פיצויים מגרמניה. ״האם את מודה לצבא האדום?״ אני שואל את בתה, ״לא רק אני, כל עם ישראל מורה לברית המועצות״, היא עונה לי, ״מוסקבה גם הצביעה בכ״ט בנובמבר בעד הקמת המדינה״.

״ואת תייצגי את ישראל בטקס?״
״אהיה בטקס, אבל עוד לא ברור אם אני אייצג את ישראל״.
״עניין הטילים לאיראן?״
״אני לא רוצה לפרט, אבל בנושאים מהסוג הזה עוסקים המנהיגים״.
 
חיים צ׳סלר, מייסד Limmud fsu, נקי מעכבות דיפלומטיות. ״על ראש הממשלה לשקול את עמדתו מחדש ולשגר נציג בכיר מטעם הממשלה לחגיגות 9 במאי״. לפי צ׳סלר, ״הצבא האדום תרם תרומה מכרעת לניצחון על הנאצים, ובמיוחד לשחרור אושוויץ, וזה עומד מעל לכל אינטרס או שיקול״.

 חגיגות ניצחון הרוסים את הנאצים בכיכר האדומה, אשתקד. צילום: רויטרס
 
אילנה מיכאלי היא יועצת ראש עיריית תל אביב לקשרים עם הקהילה הרוסית בעיר. היא הגיעה לכאן להרצות בכינוס של עיריית מוסקבה למען אנשים נכים. אמה, אינה, איבדה את הוריה בשואת יהודי לטביה. האם ניצלה לאחר שהסתתרה בפחי זבל. ״9 במאי הוא החג הכי גדול שלנו״, היא אומרת, ״בלעדי הצבא האדום לא היינו נשארים בחיים״. ישראל טועה לפי דעתה, בכך שאינה שולחת נציג בכיר לחגיגות. ״אין לקשור בין אז לעכשיו״, היא אומרת.
 
בדרך מנמל התעופה דומודדובו לכיכר האדומה ראיתי את ההירואיקה מתנוססת. עמודים גבוהים ועליהם תמונות של חיילים בחאקי פרולטרי. טנקיסטים מאז, חמושים במשקפי אבק. חי״רניקים שחולצתם מחוץ למכנסיים. לכל ה״גרישה״ וה״מישה״ היה מבט טהור והם הביטו אל האופק. בכניסה לכיכר האדומה ראיתי את ברית המועצות חוזרת. על הקיר האחורי של מוזיאון המלחמה נתלו סמל הפטיש והמגל. לידו אות הניצחון ״הכוכב האדום״ והכתובת ussr. המרשל גיאורגי ז׳וקוב, המנצח הגדול של המלחמה, דהר על סוסו.
 
ציפורניים אדומות הושלכו לרגלי פסלו. ההיסטוריון אנטוני ביוור מספר שביום שבו צעד במצעד הניצחון הראשון (24.6.1945) ירד גשם שוטף על הכיכר. סטלין הגיש לז׳וקוב הצעה שלא היה יכול לסרב לה. ״תרכב אתה על סוס לבן בראש המצעד, אני זקן מדי״. סטלין היה אז בן 65, וז׳וקוב רכב. האם בגלל זה דאג אחר כך יוסיף דז׳וגשווילי להשיל ממנו את אדרת תהילתו?
 
ליד קבר החייל האלמוני בונים מעקה חדש. לאחד המסגרים קוראים סשה והוא מסביר לי שזו לא עבודה ככל העבודות. ״אני עובד פה למען המולדת שלי, לזכר סבתי ששרדה תחת שלטון הגרמנים״.
 
״מה היא סיפרה לך?״
״בכל פעם שפחדה שרה לעצמה שיר: 'לא לא, לא מפחדת מאף אחד, אבא כבר יעזור לי'״. אבל אבא שלה, סבא רבא של סשה, נהרג ב״מלחמה הגדולה״. ועכשיו סשה מרכיב את משקפי המלחימים וחוזר לעבודה.
 
בשעה 17:00 הרוח ארקטית ופעמוני הכנסייה מצלצלים. למי צלצלו הפעמונים? אולי לחתן וכלה צ׳צ׳נים שבאו לפוטואופ בכיכר? ואולי לאיש שדומה לפוטין וגובה אלף רובל תרומת קליק עם תצלום של המקור ביד? ואולי לזוג שמתנשק נשיקה ארוכה כמו בטיימס סקוור ביום סיום המלחמה? אבל שתי ילדות אומרות שאינן מבינות על מה המהומה ומנחיתות אותי חזרה על הלבנים הקרות. ולדימיר (26) אומר לי שכל התכונה כאן ממש לא נוגעת בו. הוא מסנט פטרבורג - לנינגרד היא נקראה במלחמה - ושם היה סיפור אחר. ימים רבים סיפרה לו סבתא על המצור הנורא, ״אבל מבחינה כלכלית לאומית צריך להתגאות בניצחון״.
 
״עבר מפואר״.
״כן, אבל אני מוטרד מההווה. בשנים האחרונות דבר לא קרה פה. שוב אין חשיבות לערכים, ליושר ולנאמנות. למרות העבר צריך לחפש גאווה חדשה״.
 
מולנו שתי נערות מאוקראינה, לא רוצות לדבר, ״ואתה מבין למה״, הן אומרות לי. השתיים חוששות כנראה שאם ישבחו ניצחון רוסי דווקא בימים אלה, יחכו להן צרות בבית.
 
ואתה שואל את עצמך, האם סכסוכים מקומיים של ימי Wifi אלה ימחקו עבר הירואי? האם תהילת עולם היא דבר והיפוכו? ואיך אפשר להסביר שישראל, בשם אינטרסים צודקים ככל שיהיו, בגלל מחלוקות אמיתיות ככל שיהיו, לא תשגר לכיכר את הנציג הבכיר ביותר שהיא יכולה לשגר?
 
אני עוזב את הכיכר אסיר תודה היסטורית לכל ״מישה״ ו״גרישה״.