סופה של תקופה: עשור להוריקן קתרינה והטראומה עדיין חיה

15 מיליון דולר. זה הסכום המצחיק ששילמה אמריקה של הנשיא תומס ג׳פרסון לצרפת של נפוליאון תמורת השטח שנקרא אז ״טריטוריית לואיזיאנה״, והיה רחב הרבה יותר ממה שמוכר היום כמדינת לואיזיאנה.

יותר מ־140 מיליארד דולר, כמעט פי 100, השקיעה אמריקה בעשר השנים האחרונות בניסיונה לשקם אזור שאינו חופף בדיוק את טריטוריית לואיזיאנה, אבל הבערך מספיק כדי לסבר את האוזן. יותר מ־140 מיליארד. והדרום העמוק, הפגוע, מימי הסופה ההיא - לואיזיאנה וערי החוף שלה, ומיסיסיפי, וגם משהו מאלבמה - עוד לא חזר לעצמו.

עשר שנים: 29 באוגוסט 2005. זה היום שבו הכתה קתרינה. זה היה זמן לא רב לאחר שעברתי להתגורר באמריקה כדי לכתוב ממנה, וביום שאחרי הצלחתי בקושי למצוא מקום פנוי על טיסה לעיר מוביל, אלבמה, ואחר כך, בקושי, למצוא רכב בשדה התעופה, ואחר כך - וזה כבר היה באמת בקושי - למלא גם מכל דלק, ולשים עוד מכל בבגאז׳ כדי לנסוע ממוביל, בדרכים עמוסות הפליטים המוליכות מערבה, ללב האסון - העיר ניו אורלינס.

כמעט 2,000 איש נהרגו בסופה. רוב רובה של העיר היפה ניו אורלינס כוסה במים. כ־100 אלף בתים נהרסו. לא כולם ייבנו מחדש - גם לא במקום כולם ייבנו בתים חדשים, כי כרגע אין צורך. מקרב התושבים שברחו, במהומה, בלי סדר, מתוך התארגנות חפוזה ולא ממושטרת כראוי, רבים החליטו לא לחזור. לפני שקתרינה הכתה, היו בניו אורלינס כמעט חצי מיליון תושבים. עיר מיוחדת אך לא גדולה במיוחד. שנה לאחר מכן נמנו בה רק 200 אלף תושבים. כיום המספר מתקרב, אך עוד לא הגיע, ל־400 מאות אלף. העיר מתאוששת, אבל לאט.

קתרינה היא עד היום הסופה החזקה ביותר שהכתה בצפון אמריקה. כשהגיחה ממפרץ מקסיקו ונשקה לחוף ממש על קו המים של ניו אורלינס, היא הוגדרה כסופה בדרגה שלוש מתוך חמש. אחר כך עשתה דרכה במעלה היבשה, מעיפה גגות, משמידה מטעים, מקפלת עמודים וגשרים. אי אפשר לשכוח את המראות האלה, ולא נזקקתי לחיפוש ארכיוני כדי להיזכר בתמונה שעשתה עלי, לפחות בתחילה, את הרושם העז ביותר. נסיעה על הכביש, אולי עוד באלבמה, ופתאום, לצדו, ספינה גדולה. ספינה עומדת על צדה, רחוקה מאוד מהמים, גם לא ממש על הכביש. ספינה שהסערה הצליחה להרים ולהסיע למרחק מאות רבות של מטרים עד שנחתה במקום שנחתה. ולנהג לוקח רגע להבין שהמחזה שלפניו לא שגרתי, שמשהו בסידור הזה לא יושב נכון. ולוקח עוד רגע לעכל: זו הרוח שהביאה את הספינה לכאן. הרוח שפיזרה את התושבים לכל עבר ושהסיעה את המים מעל הסכרים המגנים על העיר עד שנשברו וקרסו.

ברמה הטכנית, זו הייתה הסיבה האמיתית לאסון. ניו אורלינס נבנתה במקום שאולי לא ראוי לבנות בו עיר. כדי שלא תכוסה במים צריך כל הזמן להגן עליה בסכרים. וצריך לחשוב מראש כמה ראוי להשקיע בסכרים. לא לבזבז כספים רבים על ביצור יתר, ועם זאץ לא לבנות סכרים שסופה קצת חזקה יותר מהצפוי תצליח לרסק. עכשיו - אומרים - הסכרים כבר חזקים יותר. עמידים מפני סופה כמו קתרינה. הבעיה היא שהסכרים ישנים והאויב הבא חדש: עליית מפלס מי הים כתוצאה מהתחממות כדור הארץ. יכול להיות שאת זה לא לקחו מספיק בחשבון כאשר החלו לשקם את הסכרים.

ג'ורג' בוש . צילום: רויטרס
 

נשמעו טענות רבות על האופן שבו נוהל פינויים של התושבים הנמלטים, על תפקודו של ממשל ג׳ורג׳ בוש בימי הסופה, ובמיוחד על תפקודה של הסוכנות האחראית על אירועים כאלה הנקראת ״פימה״ - הסוכנות הפדרלית לניהול אירועי חירום (FEMA). כניסתי הראשונה לעיר לאחר האסון נגדעה בתוך זמן קצר תחת איומי נשקו של קצין המשמר הלאומי. הוא טען שמסוכן מדי. באזורים גדולים בעיר לא היה דין ולא דיין. אנשים כועסים, חלקם נואשים, חלקם גם אלימים. לקח כמה ימים, ולא מעט חיילים, עד שהסדר הושב על כנו.

חלק מהטענות על תגובתו האטית של הממשל היו מוצדקות. חלק גדול למדי מהן היו מוגזמות. הציבור, כדרכו, רוצה שהממשלה שלו תדע למנוע אסונות, וזה לא תמיד מצליח. כך או כך, קתרינה הייתה עוד מהמורה חמורה בדרך החתחתים שעבר ממשל בוש בתקופת כהונתו השנייה. בעיקר זכור הרגע שבו טפח הנשיא על שכמו של מנהל "פימה" באותם ימים, מייקל בראון, ובסגנונו הסחבקי אמר לו: ״בראוני, אתה עושה עבודה מצוינת״ - באנגלית: ״א הק אוף אה ג'וב״. 

זה רגע שרדף את בוש ואת חבריו למפלגה הרפובליקנית עמוק לתוך מערכת הבחירות של שנת 2006. הרפובליקנים הובסו בבחירות הללו בעיקר בשל שני עניינים: המלחמה המקרטעת בעיראק והטיפול בקתרינה. בעצם, תרומתה הפוליטית של קתרינה הייתה בשכנוע הציבור שאכן הממשל אינו יודע לתפקד. שהגמגום שנדמה לו שהוא רואה בעיראק אינו תעתוע - עובדה, גם את הסופה מבית ממשל בוש לא הצליח לבלום. ברק אובמה, אז עוד סנאטור שחלם על הנשיאות, ידע לעשות בזה שימוש מיידי, וגם חזר לבקר את קודמו מאוחר יותר. אובמה חגג בניו אורלינס את יום השנה החמישי לאסון - בשנת 2010 - ויבוא לניו אורלינס גם השנה - ביום השנה העשירי. הוא ייפגש עם ראש העיר, ועם תושבים, וגם יישא נאום. בפעם הקודמת לא לגמרי התאפק מלשלוח אצבע מאשימה למי שלטעמו היה אחראי לאסון, שאותו כינה ״קטסטרופה מעשה ידי אדם, תקלה מביכה של הממשל שהותירה אנשים, נשים וילדים לאינספור מופקרים ובודדים״.

גורלם של התושבים היה קשה בתחילה. בימים הראשונים מלאו הדרכים בפליטים, כך ממש. אנשים ההולכים לצד הכביש וצרורות של מה שהצליחו להציל על שכמם. הפליטים מצאו את דרכם למקלטים, שבהם קיבלו מחסה, שמיכה ומזון. מתנדבים, משאבים וציוד זרמו דרומה. הממשל, אחרי כמה ימי מבוכה, התעשת. אבל כדרכם של אירועים כאלה, ההרס בא מהר, השיקום לאט יותר. רבים מהילדים שנמלטו לא מצאו לעצמם מסגרת חינוכית באותה שנה. בית הספר שלהם כבר לא היה, ולבית ספר חדש לא הספיקו להגיע. חלקם לא חזרו יותר למסגרת לימודית. חלקם - כך דיווחו ההורים - סחבו על הגב צלקות ומצוקות עוד הרבה שנים. 

ועם זאת, המעקב שערכו חוקרים אחר עקורי קתרינה העלה גם לא מעט תוצאות חיוביות. רוב מי שאיבדו את בתיהם חיים היום בשכונות טובות יותר ובבתים טובים יותר. זה נובע גם מכך שהשכונות שנעלמו היו, ברובן הגדול, שכונות קשות, שאולי הגיע זמנן. וגם מכך שהמעבר חייב את התושבים הללו, שהיו שקועים בתחתית סולם הקדמה האמריקאי, למאמץ ממוקד בחישוב מסלול מחדש. וגם מכך שאכן נעשתה השקעה גדולה, בכסף ובכוח אדם, כדי לסייע בשיקום. ממילא, מחקר אחד גילה לפני שנתיים שרוב העקורים משתכרים היום יותר מכפי שהשתכרו לפני עשר שנים - ויותר מכפי שניתן היה לצפות שישתכרו לנוכח העובדה שחלפו עשר שנים (כלומר: השכר שלהם עלה בכמה אחוזים יותר מהשכר של מקביליהם בסולם העבודה שלא נעקרו). מחקר אחר גילה שרמת האושר של העקורים, שצנחה לנוכח מצבם בחודשים שמיד לאחר הסערה, עלתה חזרה לרמתה הקודמת בתוך כשנתיים. לא שצריך לזלזל בשנתיים של אומללות. ובכל זאת, ברור שהעקורים, ואמריקה כולה, התאוששו מהר.

אבל לא כולם כמובן. חלק מהשכונות הקשות של ניו אורלינס נעשו לא רק קשות אלא גם ריקות. יש שכונות שפעם התגוררו בהן עשרת אלפים תושבים, וכיום יש בהם רק כמחצית המספר. יש שכונות שעוד עומדים בהם שלדים שלא פונו של בתים שנהרסו, יש שכונות שעוד לא הוחלט איך בדיוק לתקן. רמת העוני בעיר ירדה במידה מסוימת בעקבות הסופה, משום שעניים רבים נמלטו מניו אורלינס, אך בשנים האחרונות שבה לרמתה הגבוהה - בעיתון אחד כינו אותה השבוע ״מדהימה״: 27%.

השיקום המואץ התנהל לעתים בדורסנות האופיינית לפעולות ממשלתיות נמרצות: מערכת החינוך הוקמה מחדש, לא תמיד מתוך התחשבות מלאה בצורכי התושבים. בתים נהרסו תוך הבטחה לבנות במקומם דירות בעלות נמוכה - אבל זה לא תמיד קרה במהירות ובהיקף שהובטחו. ובעיקר, רבים ממי שהיו עניים נשארו עניים. והשכונות שהם גרים בהן נשארו שכונות עניות, הסובלות ממצוקות של שכונות עניות, בתוספת כמה מצוקות ייחודיות שהן תוצר של הסופה. אבל - כמובן - ישנם גם כמה יתרונות שהם תוצר של קתרינה. במלאת עשר שנים לסופה, שוב מופנה השבוע זרקור לשכונות הללו בניו אורלינס. הזרקור הזה הוא, אולי, קרש ההצלה שלהן.