העיר ריבה באזור יוטלנד שבדנמרק עונה על ההגדרה הקלישאתית אך המדויקת ביותר: פסטורלית, עתיקה וסחופת רוחות. יש בה רחובות קטנים, בתים עתיקים, נהר וטחנת מים. עם חלונות הראווה המעוטרים באדום–ירוק של חג המולד, מתקבלת תפאורה קלאסית לסרט חג מולד של דיסני. דווקא כאן, בבית הארחה עתיק וציורי מהמאה ה–17, התכנסה לפני כשבועיים חבורת חוקרים ישראליים וסקנדינביים בנושאי מודיעין (intelligence), לדיון בנושא שיתוף פעולה בין ארצות סקנדינביה (בדגש על דנמרק) לישראל. וכמו בסדרות המתח הדניות, מתברר שדווקא על רקע התפאורה הנורדית השלווה, מסתתרים סיפורים שנלקחו מספריו של ג'ון לה קארה או מ"הומלנד".

על חלק מהמקרים לא שמענו, על אף שחלקם תוכננו נגד ישראלים או יהודים - מסיבות של צנזורה או מפני שסוכלו וכך נשארו תחת איפול שנים רבות. מי שמע על אינגלה מאנסון וליזלוטה אנדרסון, שנשלחו על ידי בני זוגן, אנשי פת"ח, להתפוצץ בכנסת (את חומרי הנפץ היו אמורות להחביא בקפסולות באיבר מינן)? על אולה לינגסבי, הגננת הדנית בת ה־25 שהגיעה לישראל בשליחות בן זוגה, סגן מפקד "כוח 17", לארגן פיגוע במכביה ולחסל כמה מראשי יהדות דנמרק? על “כנופיית בליקנגד" הדנית, ששדדה בנקים בשליחות החזית העממית לשחרור פלסטין? ועוד לא הזכרנו את תוכניות ההתנקשות בנשיא הרצוג, במלך ח'אלד, בקספר ווינברגר ובסילביה רפאל, גיבורת לילהאמר.

“בתקופת המלחמה הקרה דנמרק, וסקנדינביה בכלל, היו חממה נוחה מאוד לארגוני הטרור הפלסטיניים - הן בגלל מדיניות ההגירה הליברלית שלהן לפליטים מהמזרח התיכון, שביניהם גם פעילי אש"ף, והן בגלל הסימפתיה של השמאל הרדיקלי לעניין הפלסטיני", מזכיר ד"ר תומס וגנר–פריס, מארגן הכנס ומומחה לטרור בתקופת המלחמה הקרה באוניברסיטת דרום דנמרק (SDU), וכעת חוקר–אורח בתוכנית ללימודי צבא ומודיעין באוניברסיטת בר אילן (בראשות פרופ' שלמה שפירו ותא"ל במיל' אפרים לפיד). “צריך גם לזכור שמזרח גרמניה השכנה הייתה הממונה מטעם הסובייטים על ‘תיק' הטרור הפלסטיני, ונתנה להם חסות ומקלט".


תיקי השטאזי נפתחים

עם נפילת מסך הברזל, ב–1989, הכל השתנה, מסביר ד"ר פריס, טיפוס נורדי חייכן ודינמי, שהחל את מחקרו על הטרור בשנת 1997, בארכיוני השטאזי - המשטרה החשאית וארגון הביון הידוע לשמצה של גרמניה המזרחית. עשר שנים כמעט ישב בארכיונים האלה. “אלה היו התיקים הראשונים שנפתחו במזרח, וזו הייתה ממש ארץ לא נודעת. פתאום הבנת לא רק אחרי מי הם ריגלו, אלא איך כל המערכת עבדה. במזרח גרמניה היה ריכוז המרגלים הכי גדול בגוש המזרחי - אחד מכל 100 אזרחים עבד עבור השטאזי, כמודיע או כסוכן בשכר, לעומת אחד מכל 600 איש בברית המועצות שעבד עבור הקג"ב".

המחקר בארכיוני השטאזי הוביל את פריס להתעמק בקבוצה שכונתה “כנופיית בליקנגד", שפעלה בדנמרק לאורך שנות ה־80, תחת מה שהתברר (באיחור רב) כחסות פעילה של החזית העממית לשחרור פלסטין. “זה היה סיפור מאוד דרמטי בדנמרק", מספר פריס, “אלה היו אזרחים דנים שביצעו משך תשע שנים שודים גדולים של בנקים - לא היה ברור בדיוק למה - בלי להיתפס. רק לאחר שוד שביצעו בדואר המרכזי של קופנהגן, שבמהלכו נרצח גם שוטר, המשטרה הגבירה מאמצים והם נתפסו, וגם זה במקרה".

בתאונת דרכים שבה היו מעורבים כמה מחברי הכנופיה, ב–1989, נמצא במכונית מפתח במעטפה. אחרי אין ספור ניסיונות להתאים את המפתח למנעול כלשהו, הגיעו החוקרים לדירת מסתור ברחוב בליקנגד שבקופנהגן (ומכאן שמה של הכנופיה). בדירה נמצא מאגר מרשים של חומרי נפץ, כולל פצצות "אלמגור" המוכרות לנו מלבנון, ועוד ממצא מעניין: כרטסת עם כ–500 שמות בכירי הקהילה היהודית בדנמרק, יעדים למעקב או שמא לחיסול.

חומרי הנפץ והתחמושת שהתגלו בדירת המסתור. צילום: מתוך מתוך ספרו של בנט בלוטניקוף, "טרור בקופנהגן

חברי הכנופיה נשפטו בשנת 89' ונדונו לעונשי מאסר קלים יחסית, "הם נשפטו רק על מעשי השוד, כי יותר מזה לא היה אפשר להוכיח", מספר פריס, "בדיעבד זה היה מחדל מודיעיני גדול. התברר שהנשק והכסף נועדו להעברה לחזית העממית לשחרור פלסטין - חלקו הועבר לצרפת ולספרד; שהם נפגשו עם אנשי החזית העממית באירופה ובמזרח התיכון; ושהם התאמנו בלבנון". בעקבות המחדל הוקמו בדנמרק שתי ועדות חקירה, מספר פריס, “בזבזו שם מיליוני יורו ולא הגיעו לשום מסקנות חדשות, כי הם הסתמכו על אותו מידע חלקי שהיה בידי המשטרה".


סיפור בינלאומי

“הפרשייה נתפסה כסיפור דני, אבל בעצם זה היה סיפור בינלאומי", אומר פריס, “אלא שעד שנות ה־80 לא הייתה במודיעין הדני מודעות לכל זה. הדנים היו מרוכזים באותה תקופה באיום הרוסי, עם חצי מיליון חיילים סובייטים וטילים שהיו מכוונים אלינו. לא היה ב–PET אפילו אדם אחד שידע ערבית, השתמשו בשירותיו של מתורגמן ישראלי".

לאחר נפילת ברית המועצות ופתיחת הארכיונים בגוש המזרחי, התבררו הממדים ופרטי הריגול הקומוניסטי בארצות השונות (ספיחי הפרשיות עדיין איתנו - רק לאחרונה נודע שבכירי הממשל הנורווגי ריגלו עבור הקומוניסטים), ונתגלו גם ממדי התמיכה שקיבל אש"ף בגוש הקומוניסטי. “בפולין, בצ'כיה, ברומניה ובבולגריה היו להם בתי מקלט, חשבונות בנק, ספקי נשק. בפולין, למשל, התגלה חשבון בנק של אבו נידאל, ובו מיליוני דולרים", מספר פריס.

ד"ר תומס וגנר-פריס. צילום פרטי

“הטרור פעל ופועל תמיד ברשת בינלאומית, ולכן גם סיכול הטרור חייב להיעשות בשיתוף פעולה בינלאומי, גבולות וחומות לא יעזרו כאן", אומר פריס בלהט, “גופי המודיעין חייבים לעבוד במקסימום שיתוף פעולה ואינפורמציה, ובתוך זה אני כולל גם אותנו, חוקרי המודיעין - כי מהמחקר ומשיתוף הדדי ניתן ללמוד הרבה מאוד".

“אין ספק שהייתה אז בורות גדולה ביחס לטרור הערבי, לא רק באירופה, אלא גם באמריקה", מאשר את הפרטים בכיר המוסד לשעבר, גדי זוהר, מי שהיה ראש זירת "טרור בינלאומי" (לסירוגין) בשנות ה–70 וה–80, כיום יו"ר המועצה לשלום וביטחון, “כשסיפרנו לעמיתים שלנו באירופה ובאמריקה שאנשי החזית לשחרור פלסטין מתאמנים בעדן, הם לא ידעו בכלל איפה זה עדן. בסוף שנות ה־70, כשדיברתי בוושינגטון על טרור ערבי באירופה, הם הביאו לי את מפקד המשטרה ומכבי האש והראו לי מפה של האוקיינוס האטלנטי, ‘אין סיכוי שהטרור יגיע לפה', הם אמרו".

עם נציגי השירותים החשאיים של ארצות סקנדינביה היו אנשי המוסד נפגשים באחת ממדינות אירופה, מספר זוהר, “הם לא רצו שנגיע לארצות שלהם. היינו מרצים להם על קצה המזלג על הטרור הפלסטיני בחו"ל, והם היו מקשיבים בנימוס, מהנהנים, וחוזרים הביתה לטפל בריגול הרוסי".

וזה תסכל אתכם?
“מאוד. מצד שני, היינו בעמדת יתרון מבחינת המידע, ומי שרצה, שמע ולמד. אחר כך זה ‘נחת' עליהם, בין אם הקשיבו לנו ובין אם לא".


הופעתי ברשימה

בנט בלוטניקוף (61), עיתונאי מוכר בעיתון הדני השמרני “ברלינסקה" ופעיל בקהילה היהודית של דנמרק, היה אחד מאלה ששמם הופיע ברשימת החיסול של כנופיית בליקנגד. “זה יותר הרגיז אותי מאשר הפחיד אותי", סיפר בכנס, “הפעם האחרונה שבה הוכנה רשימת יהודים לחיסול אצלנו הייתה בתקופת הכיבוש הנאצי, וזה בהחלט החזיר אותנו לשם".

ארבע שנים קודם לכן ניצל בלוטניקוף מפיגוע טרור של הג'יהאד האסלאמי ליד ביתו בקופנהגן: בבוקר ה–22 ביולי 1985 התפוצץ מטען נפץ רב עוצמה בבית הכנסת המרכזי של קופנהגן ברחוב קריסטל, סמוך לדירתו. מטען נוסף התפוצץ במשרדי חברת התעופה נורת'ווסטרן בקופנהגן. אדם אחד נהרג בפיגועים (תייר מאלג'יר דווקא), 27 נפצעו.

מבצעי הפיגוע, שהגיעו מאופסלה (שוודיה), היו האחים מוסטפה ומוחמד מוגרבי (אחותם, דלאל מוגרבי, ביצעה את הפיגוע ב–1978 באוטובוס בכביש החוף), ומוחמד אבו טאלב, ממוצא מצרי, שהיה מעורב לאחר מכן גם בפיצוץ טיסת פאן–אם בלוקרבי (1988). “כולם נעצרו רק ב–1989, ארבע שנים לאחר המעשה", מתרעם בלוטניקוף, “השירות החשאי הדני השתהה במכוון, כי רצו להמשיך לעקוב אחריהם, במיוחד לאחר הפלת המטוס בלוקרבי".

האחים מוגרבי, ששמשו כעדי מדינה, קיבלו עונשי מאסר קלים יחסית. אבו טאלב נדון למאסר עולם. ב–2008 קצב בית המשפט בשוודיה את עונשם רטרואקטיבית ל–30 שנה בלבד. כיום כולם חופשיים. “עד 1990 רוב הטרוריסטים שנתפסו בדנמרק קיבלו עונשים קלים, אם בכלל, מפני שהחוק הדני לא אפשר להגיש כתבי אישום על מעשים שבוצעו מחוץ לגבולות המדינה", מסביר בלוטניקוף, “במקרים רבים השירות החשאי הדני היה פשוט מזהיר את הנהגת אש"ף שידוע לו על כוונה זו או אחרת לבצע פיגוע, ושיירדו מזה, ומגרש אנשים מדנמרק. ידוע על לא מעט ‘דילים' שנעשו איתם, של אזהרה מראש, תמורת הלשנה על אנשים ומפגעים אחרים.

“אני טענתי כל השנים שהגישה הסלחנית של הממשל והעיתונות בדנמרק, שראו בטרוריסטים מעין לוחמי חופש אידיאליסטים, היא טעות חמורה - שמדובר בכוחות אופל אנטישמיים, שהחברה הדנית צריכה להוקיע. מבחינה זו, גילוי כנופיית רחוב בליקנגד ב–89' היה נקודת מפנה שבה הדנים הבינו סוף־סוף מי עומד מולם".


אינגלה וליזלוטה מתגייסות

מתוך אותה תחושת שליחות, כתב בלוטניקוף ספר מקיף על הטרור הערבי בדנמרק (“טרור בקופנהגן 1968–1990"), שהפך לרב מכר, ובו בין השאר, עדויות מסמרות שיער על פיגועים שתוכננו בישראל ובאירופה - ביניהם הטמנת מטעני חבלה בכנסת, חטיפת ג'יהאן סאדאת, התנקשות בצוותי אל–על וחיסולים בטקס המכביה ה–13.

חלק מהפיגועים תוכננו על ידי סעדי וחאמיד ח'לבאני, שני אחים שהשתייכו לארגונו של אחמד ג'יבריל, פרשו ממנו לטובת החזית העממית וקיבלו אזרחות דנית ב–1978. לצדם פעלו שתי צעירות שוודיות בנות 20, אינגלה מולסון וליזלוטה אנדרסון, שנכבשו בקסמם המפוקפק ואף נסעו בעקבותיהם להתאמן בסוריה.

שלושה מתוך הארבעה נעצרו ביוני 1980, בגבול שוודיה– דנמרק, כשהם מנסים להבריח ברכבם חומרי נפץ. בחקירה התברר שהתכוונו להגיע לעיר בון, שבגרמניה המערבית, שם חיכה להם האח השני, ולחסל את המלך ח'אלד מסעודיה שביקר באותה עת בעיר (המלך נחשב לבוגד, עקב שיתוף פעולה עם האמריקאים). “הם חיכו במלון לאיש הקשר שלהם, שלא הגיע, חזרו לשוודיה ושם נתפסו".

בחקירתן של שתי הנשים, התברר שלחבורה היו עוד כמה תוכניות מרחיקות לכת: בין השאר תכננו להגיע לוועידת הנשים העולמית בקופנהגן, לחטוף את רעיית נשיא מצרים, ג'יהאן סאדאת, ולדרוש תמורתה את הסגרת השאח ממצרים לאיראן. הבנות נתבקשו גם להתיידד עם צוותי אל־על בקופנהגן, לצורך פיגוע שתוכנן במלון "שרתון" בעיר (שבו התגוררו צוותי החברה). אחת הנשים תוארה בעיתונות כ"בלונדינית יפת תואר, דוברת עברית". בעבר, התברר, עבדה כמתנדבת בקיבוץ.

אבל המשימה הנועזת ביותר שאליה נשלחו הנשים, הייתה הברחת חומרי נפץ באמצעות הטמנתם באיברי מינן, לצורך פיגוע שתכננו האחים ח'לבאני בכנסת. הנה קטע קצר מהחקירה:

החוקר: "איך תכננתן להיכנס לכנסת?",

מאנסון: “אני לא יודעת, אנחנו רק היינו צריכות להעביר קפסולות עם חומר נפץ".

החוקר: “מי אמר לך לעשות זאת?"

מאנסון: “סעדי".

“מה בדיוק הוא אמר לך?"

“שאני צריכה להחביא את הקפסולות אצלי בואגינה".

“ומה היה בקפסולות?"

“ניטרוגליצרין".

“מתי הייתן אמורות לבצע זאת?"

“בהקדם האפשרי, מיד אחרי שאני וקריסטינה נקבל פספורטים".

“למה הייתן צריכות פספורטים?

“כי לקריסטינה לא היה דרכון, ובשלי היו חותמות ערביות".

לאורך כל החקירה טענה מאנסון כי לא ידעה פרטים נוספים על התוכנית. "איך יכול להיות שלא ידעת? לא שאלת?", מקשה החוקר המיואש, "לא", משיבה מאנסון, "הייתי מאוהבת".


הגננת המחבלת

עוד צעירה דנית שהייתה מוכנה להקריב את עצמה על מזבח האהבה לטובת הטרור הפלסטיני, היא אולה לינגסבי - גננת דנית, שנתפסה בישראל ב–1989, בחשד שעמדה להתנקש בחייהם של בכירי יהדות דנמרק, שביניהם הרב מיכאל מלכיאור והרברט פונדק, ישראלי–דני שכיהן כעורך ה"פוליטיקן", אחד העיתונים הנחשבים בדנמרק (ואביו של רון פונדק ז"ל).

המפעיל היה בן זוגה של לינגסבי, ג'יהאד משלאווי, סגן מפקד "כוח 17" של אש"ף (יחידת העילית של הארגון, שהייתה אחראית גם על אבטחת נציגויות אש"ף בחו"ל). בתחילה נשלחה לינגסבי לחדור לסוכנות נסיעות, שארגנה את נסיעת המשלחת הדנית לחגיגות ה–40 למדינת ישראל, אך התוכנית לא יצאה לפועל. במקום זאת, נשלחה בקיץ 1989 לשמש כמחבלת מתאבדת בטקס הסיום של המכביה ה–13. העובדה שהייתה בחודש השני להריונה ממשלאווי לא היוותה מכשול.

השירות החשאי הדני ((PET, שהאזין לטלפונים של "כוח 17" בדנמרק) הזהיר את השב"כ מבעוד מועד, ולינגסבי נעצרה ב–8 ביולי, מיד עם נחיתתה בנתב"ג. היא הובאה להארכת מעצר בבית משפט השלום בחיפה, לאחר שהודתה בחקירה כי עמדה לבצע פיגוע בטקס הנעילה של המכביה. בעיתונות נטען שלינגסבי ניסתה גם להבריח 75 אלף דולר למימון הפיגוע בתוך חריץ של גבינה דנית, ושנתפס אצלה גם יומן מלא צפנים, שהשב"כ עמל על פענוחם.

בדיון בבית המשפט, שנערך בדלתיים סגורות, כבר הכחישה לינגסבי כל קשר למעשה, “לא ידעתי שבעלי הוא בכיר ב'כוח 17'", טענה, “הגעתי לישראל כתיירת, חתמתי על ההודאה כי מנעו ממני שינה ואמרו לי שאם אחתום אוכל ללכת הביתה". לעצורה אף מונה עורך דין בשם אנדריי רוזנטל. השופט רפאל חרסונסקי אישר את הארכת המעצר ל–11 ימים, ועל כל העניין הוטל איפול (צנזורה) בארץ.

כעבור פחות משבועיים, ב–14 ביולי, שוחררה לינגסבי במפתיע וגורשה מהארץ, בלי ידיעת עורך דינה (שהגיע לבית המשפט בחיפה להגשת ערעור וגילה שנשלחה בחשאי חזרה לדנמרק). למה בדיוק שוחררה? לא ברור, אבל התקשורת הדנית שדיווחה על הפרשה (והתרעמה על הצנזורה) חגגה על הסיפור, יחד עם לינגסבי שהתקבלה בדנמרק כגיבורה.

בראיונות לעיתונות הדנית טענה לינגסבי שהואשמה בהאשמות שווא, שלא אפשרו לה לראות עורך דין או להתקשר לאיש, וכי עונתה ואף נאנסה על ידי חוקריה בישראל (מה שהתברר כמובן כשקר מוחלט). הציבור הדני והתקשורת סערו, השמאל בדנמרק קפץ על הסיפור כמוצא שלל רב, וראש ממשלת דנמרק נתבקש בפרלמנט לתת הבהרות “על הקשרים הבעייתיים של דנמרק עם ישראל".

"החלה להתפתח תקרית דיפלומטית של ממש בין ישראל לדנמרק", מספר העיתונאי בלוטניקוף, "ואז השב"כ שלח דוח מפורט לדנים, והשמאל השתתק". שגריר ישראל בדנמרק דאז, עמוס מנור, אף הופיע בטלוויזיה הדנית והכחיש את כל הטענות, ובמפתיע הופיע גם נציג השב"כ הישראלי, גדעון ארבל (מן הסתם שם בדוי - ט"ב), שהבהיר שלינגסבי אכן עמדה לבצע פיגוע התאבדות במכביה.

ובישראל? כמה כותרות, והעניין שקע למצולות, “היינו עסוקים אז באיומים רציניים יותר, הייתה לנו לבנון על הראש", מזכיר גדי זוהר. אבל היה בכל זאת מי שהגיש שאילתא בכנסת: ח"כ יאיר לוי, מש"ס, דרש לדעת “האם אכן התיירת סייעה לאש"ף, ואם כן, מדוע שוחררה וגורשה ולא הועמדה למשפט, והאם הייתה התערבות של משרד החוץ או פנייה מדנמרק בנושא".

בפרוטוקול הכנסת מ–19 ביולי, מצוין כי המשיב, סגן שר החוץ, ב' נתניהו, הודיע כי על החקירה הוטל חיסיון, כי השלטונות המוסמכים הגיעו למסקנה שאין צורך ותועלת בהחזקת התיירת במעצר בישראל, וכי התשובה לשאלה השלישית היא "לא מוחלט".

אולה לינגסבי נשפטה בדנמרק ונדונה למאסר קל בלבד (בעקבות החוק המקומי המגביל). כיום היא חיה בשלווה בדנמרק, “ומסרבת בעקשנות להתראיין", לדברי בלוטניקוף. “כל מה שהיה אז, נראה היום כמו משחק בגן ילדים - אנחנו חיים היום בעידן אחר לגמרי של טרור אסלאמי", מסכם גדי זוהר, “עדיף שהסקנדינבים יתרכזו כעת בשאלה איך הם מכינים את עצמם לסיכוני הטרור שמביא איתו גל הפליטים העצום שהגיע אליהם".