בשבוע שעבר התגלה הסמל הבלתי צפוי שבאמצעותו יכולה דעת הקהל הצרפתית החילונית והרפובליקנית להביע את הזדהותה עם יהודי צרפת בשעתם הקשה: הכיפה. חבישת הכיפה הפכה לפתע למבחן ליכולתם של הצרפתים לשמור על היהודים בתוך הלאום והחברה הצרפתיים, וגם על החברה הצרפתית כולה מפני קריסה. באופן אירוני, כל מי שעד היום ראה בכיפה סממן קהילתי מבדיל, פנה פתאום בצורה נרגשת ליהודים וביקש מהם שלא להיכנע ולא להסירה בשום אופן. כך עשו למשל מאמרי המערכת של כל עיתוני השמאל, ואפילו בימין הקיצוני הצטרפו למסע השכנוע להשבת הכיפה.

הקריאות הללו חדשות, כאמור, בנוף של הפוליטיקה הצרפתית; בבחירות המוניציפליות האחרונות דרשה יו"ר ועדת קלפי ממפלגת הירוקים מרב שהגיע להצביע להסיר את הכיפה מראשו. בנוסף, ב־2012 עוררה מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני מארין לה פן סערה כאשר קראה בראיון לאסור על שימוש בסממנים דתיים בציבור, למשל חבישת החיג'אב, כיסוי הראש שעוטות נשים מוסלמיות במקומות ציבוריים, כשם שנאסרה הבורקה, הלבוש המסורתי של הנשים המוסלמיות. לה פן ביקשה להחיל דרישה זו "גם על חבישת הכיפה, כמובן".

נשיא צרפת פרנסואה הולנד, שחנך באותה שעה את המוזיאון ואתר הזיכרון לשואה בדראנסי מצפון לפריז, שם היה מחנה מעצר שממנו יצאו משלוחי המוות של היהודים לאושוויץ, אמר אז כי דרישה זו מנסה לסכסך בין הצרפתים ו"אינה במקומה".

רישאר פרסקיה, נשיא ארגון הגג של יהודי צרפת (קרי"ף), השווה דרישה זו למסע נגד ברית המילה בגרמניה. בעקבות הביקורת החריפה ניסתה לה פן למתן את הדברים. "מובן שהכיפה אינה מהווה בעיה עבור ארצנו", אמרה אחר כך. "אבל אילו ביקשתי לאסור רק על החיג'אב, היו שורפים אותי בכיכר העיר". אז היא גם פנתה בקריאה נרגשת ליהודי צרפת: "אני מבקשת מכל בני ארצנו היהודים את המאמץ הקטן הזה, את הקורבן הקטן הזה, שיאפשר שוויון בין הדרישות מהם ומהאחרים. אני בטוחה שחלק גדול מהם יהיו מוכנים בהחלט לקורבן קטן זה". בשבוע שעבר כבר ביקשה הנהגת מפלגתה מהיהודים מאמץ קטן הפוך.

"עניין של כבוד"

הסערה הנוכחית סביב סוגיית הכיפה פרצה ביום שלישי שעבר כשהנהלת הקונסיסטואר, הגוף הרשמי הממונה על הפולחן הדתי וחיי הקהילה של יהודי מרסיי, קראה באופן חסר תקדים ליהודי העיר להימנע מלחבוש כיפות ברחוב ובמקומות ציבוריים בעקבות תקיפתו בסכין של המורה היהודי חובש הכיפה בנימין אמסלם ליד בית ספרו. משטרת מרסיי עצרה את הדוקר, נער בן 15, שטען כי פעל בשם דאע"ש.

"זהו מצב חירום ששונה מכל התקריות הקודמות", אמר נשיא הקונסיסטואר של מרסיי, צבי עמר. "עכשיו כל אחד שאינו מוכר למשטרה יכול לקום ולנסות לפתע לרצוח יהודי. נאלצנו לקבל את ההחלטה לאחר דיון אל תוך הלילה. אנחנו ממליצים ליהודים להסיר את הכיפה בשעה קשה זו בתקווה שיבואו ימים טובים יותר. היום מצב החירום מחייב החלטות יוצאות דופן. עבורי החיים חשובים יותר מכל קנה מידה אחר. הם מקודשים. אי אפשר להעמיד שוטר מאחורי כל יהודי. אז עד שישתלטו על הברברים, ניאלץ עכשיו להסתתר קצת. אין לי ברירה, גם אם זה מאוד כואב לי. מתהפכת לי הבטן".

בתגובה אמרה שרת המשפטים של צרפת כריסטיאן טובירה כי על היהודים הרוצים לחבוש כיפה להמשיך לעשות זאת. "חופש הפולחן הוא זכות שעל הרפובליקה להבטיח, והיא תעשה זאת", טענה. נשיא הארגונים היהודיים בצרפת, רוז'ה קוקרמן, אמר מצדו כי מדובר בהצהרה "כושלת" מצדו של מנהיג יהודי מרסיי. "אין זה מתפקידם של מנהיגי הקהילה להיכנע לטרור הג'יהאדיסטי", אמר. "אסור לוותר על צורת החיים של חובשי הכיפות. יש לאפשר את מילוי מצוות היהדות במלואן. זה עניין של כבוד עצמי".

עם זאת, קוקרמן אמר כי אינו מתנגד לצעדי זהירות שנקטו רבים באופן פרטי, כמו להחליף את הכיפות בכובעי מצחייה. "אבל אין מקום להוראה גורפת בנדון", הוא הדגיש. אפילו המורה היהודי שהותקף, בנימין אמסלם, הופיע למסירת עדותו בתחנת המשטרה כשהוא חובש כובע מצחייה על הכיפה.

למחרת הצטרפו גם הנשיא הולנד ושלל פוליטיקאים לדיון הציבורי על הסרת הכיפות. "בלתי נסבל שבמדינתנו מטרידים, תוקפים ומכים אזרחים בגלל אמונתם הדתית", אמר הולנד. "בלתי נסבל שהם מסיקים מכך שעליהם להסתתר. החילוניות זו הזכות של כל אחד לממש את דתו".

שר הפנים של צרפת, ברנאר קזנב, אמר: "על פי עקרונות החילוניות החלים בצרפת, יש לאפשר לכל מי שרוצה בכך למלא את ציווי דתו הן במקומות הפולחן והן ברשות הרבים".

זו הסיבה לכך שאלפי שוטרים ואנשי ביטחון ממשיכים לשמור ולהגן על מקומות פולחן, ובמיוחד על בתי הכנסת. קזנב עצמו ביקר אצל המורה שהותקף ויצא לפגוש את יהודי מרסיי; שרת החינוך נז'את ואלו־בלקאסם, ממוצא מרוקאי, אמרה כי הסרת הכיפות "אינה התגובה המתאימה ברגע זה"; נשיא מחוז הצפון קסבייה ברנאר אמר כי אם היהודים יסירו את הכיפות, "צרפת לא תהיה צרפת"; יואל מרגי, נשיא הקונסיסטואר היהודי בצרפת, הזהיר מצדו כי "להוריד את הכיפה פירושו להוריד את הדגל".

הסערה הציבורית הובילה גם לכמה מחוות הזדהות. שני חברי הפרלמנט הצרפתי הגיעו לבניין האספה הלאומית הצרפתית כשהם חובשים כיפה - צעד לא מקובל בפרלמנט - והם אכן הסירו אותן באולם המליאה. האחד הוא קלוד גואסגן, איש המפלגה הרפובליקנית וראש עיריית הרובע ה־16 בפריז, שאינו יהודי. הוא חבש כיפה בצבע סגול. האחר היה מאיר חביב, איש מפלגת המרכז וסגן נשיא הארגונים היהודיים לשעבר, שבחר בכיפה כחולה. בנוסף, הרב הראשי של יהודי צרפת, חיים קורסיה, קרא לאוהדי קבוצת הכדורגל אולימפיק מרסיי לבוא לאות הזדהות למשחקה הבא של הקבוצה בכיסוי ראש, וארגוני האוהדים נענו מיד. כמו כן, פעיל יהודי בפריז חילק כיפות ברחוב לעוברי האורח. איש לא העז לסרב, ורבים חבשו אותן.

סערת הכיפה גרמה לכלי התקשורת לעסוק רבות בניתוח משמעותה ועוררה מחלוקת גם בין יהודי צרפת עצמם: מול אלה שטוענים כי יש לדבוק בכיפה בשם עקרון חופש הדת בצרפת, יש גם מי שמאמינים שהצעד שנקטו מנהיגי יהודי מרסיי הוא הנכון לעת הזו. "אם מתחילים בהסרת כיפה, זה כמו להסכים לחתוך אצבע, מה שלא ימנע שידרשו ממך אחר כך לחתוך את כל היד", אמר קצב יהודי במרסיי. מולו ישנם היהודים שהודו כי הם נוקטים צעד זה מטעמי ביטחון. הפעיל האנטי־ישראלי ד"ר רוני בראומן, נשיאו לשעבר של ארגון "רופאים ללא גבולות", טען מצדו כי הכיפה היא סמל להזדהותו של מי שחובש אותה עם מדיניותה של ישראל.

"המלך הוא עירום"

"הצעד של נשיא הקונסיסטואר של מרסיי היה גאוני", אומר באירוניה הסוציולוג פרופ' שמואל טריגאנו. "הוא מצא את הקוד השיווקי שהעביר את המסר הנכון ברגע הנכון, בהתאם לכללי התקשורת של העולם הפוסט־מודרני. הוא אומר באופן פשוט את מה שאני ניסיתי לנסח באופן מעמיק בספרי: מודל הזהות היהודית בצרפת מאז תום מלחמת העולם השנייה נפח את נשמתו. תחילה זה היה מודל 'היהודי בעיר' המשתלב בחברה הכללית. אחר כך הוא הפך למודל של הזדהות, כמו בישראל, שם הכיפה הפכה לסימון פוליטי ואידיאולוגי של הזדהות עם זרם זה או אחר, בהתאם לצורה ולחומר שממנו היא עשויה. עכשיו, בלי הכיפה בצרפת, המלך הוא עירום. הזהות היהודית נמחקה".

לדבריו של פרופ' טריגאנו, "הפניות הנרגשות של הממשל ליהודים לחבוש את כיפותיהם הן ניסיון נואש לשמור על מסך העשן שהממשל והתקשורת טיפחו במשך שנים כשניסו לראות באנטישמיות המוסלמית סכסוך בין־קהילתי ששורשיו נעוצים בסכסוך במזרח התיכון. היהודים שימשו בני ערובה בחוסר יכולתם של הממשל והחברה לטפל בבעיה המוסלמית של צרפת".

צייד הנאצים סרז' קלרספלד, התומך בהסרת הכיפות מטעמי ביטחון, אומר: "המנהיגים היהודים שמסתובבים עם שומרי ראש אינם יכולים לדרוש מהיהודי הפשוט והפגיע לא לוותר על הסמל של מדיניותם, שנכשלה אף היא".

לטענתו של פרופ' טריגאנו, הבחירות שעומדות עכשיו בפני היהודים הן להוריד פרופיל ולהפוך ל'איזראליטים', צרפתים שלא רוצים שישימו אליהם לב; לחפש זהות חדשה במציאות שנוצרה; או לעלות לישראל. הוא בחר באפשרות השלישית.

האחים ויקטור ושלמה מלכה, צמד עיתונאים צרפתים ובניו של הרב הראשי של פתח תקווה לשעבר משה מלכה, הוציאו בימים אלה ספר בשם "המבוכה הגדולה", שעוסק במבוכתם של יהודי צרפת, אך גם במבוכה של המדינה שאינה יודעת איך להתמודד עם מצבם. לצורך כתיבת הספר ביקרו האחים מלכה בכל הקהילות היהודיות בצרפת ופגשו מנהיגים, פוליטיקאים ואינטלקטואלים. מסקנתם בספרם היא שהיהודים היו התומכים הנלהבים ביותר של החילוניות והתאימו את עצמם אליה, אך חילוניות זו אינה יכולה להכתיב את ערכיה אם אין לה האמצעים לכך.

לכן, לדעתם, שמור תפקיד חשוב לדתות הגדולות של צרפת, ואלו צריכות לקחת על עצמן, גם ברפובליקה החילונית, את האחריות להגנה על "הרכוש המשותף". לטענתם, תפקידה של היהדות הוא להיות "המגשרת" בין הדתות. אבל איך תוכל למלא את תפקידה בלי הכיפה?

הקריאה לשמור על הכיפות אינה מרשימה גם את במאית הקולנוע הנודעת דיאן קוריס, בת להורים אנשי שמאל יוצאי רוסיה, שניצלו ממחנה ריכוז בצרפת. מבחינתה, האנטישמיות אינה רק מצד המוסלמים, והאופציה לעלות ארצה אינה רלוונטית. "בשנות ה־70 זה היה באופנה לתמוך בישראל", היא אומרת, "אבל הבחנתי בשינוי בימי האינתיפאדה הראשונה. האנטישמיות לבשה צורה של אנטי־ציונות. אני זוכרת שמה שהקפיא את דמי היה כשידיד טוב אמר לי כאילו בצחוק: 'אני אסתיר אותך במרתף שלי'. אחר כך היה הרצח של אילן חלימי, הצעיר היהודי הצרפתי שנחטף ונרצח ב־2006 בידי מהגרים מוסלמים (בעלה אלכסנדר ארקדי עשה סרט על הפרשה – ג"ק). ככלל, בצרפת לא אוהבים יהודים, מוסלמים ושחורים".