עשרות אלפי בני אדם הריעו בנמל הוואנה ב־15 בינואר 1928, כאשר ספינת המלחמה "יו־אס־אס טקסס" עגנה והנשיא קלווין קולידג' ירד לרציף, שם קיבל את פניהם נשיא קובה חררדו מצ'אדו. קבלת הפנים הנלהבת נמשכה גם לאורך נתיב הנסיעה מהנמל לארמון הנשיאות. התושבים מילאו את הרחובות וניצבו על המרפסות, נופפו בדגלים והשליכו ורדים לעבר השיירה הנשיאותית. "הקירות הוורודים והלבנים של הוואנה חייכו תחת שמש עדינה ושמיים כחולים", נכתב ב"ניו יורק טיימס", "זו הייתה קבלת הפנים הגאה ביותר והשמחה ביותר שמישהו זכה לה מהאי הירוק הזה בים הקריבי".

88 שנה חלפו מאז הגיע הנשיא ה־30 לביקור היסטורי באי השכן על מנת להשתתף בכינוס השישי של הוועידה הפאן־אמריקאית. ביום ראשון הקרוב שוב יגיע נשיא אמריקאי לקובה, כאשר האייר פורס 1 ינחת בהוואנה ואת פניו של ברק אובמה, שילווה במשלחת גדולה של פוליטיקאים ואנשי עסקים, צפוי לקבל ראול קסטרו. בשני ימי הביקור ינהל אובמה שיחות מדיניות, יצפה עם קסטרו במשחק ראווה בין נבחרת הבייסבול של קובה לבין טמפה ביי רייס, ייפגש עם מתנגדי המשטר ויישא נאום פומבי, שבו הוא אמור גם לקרוא למשטר בהוואנה לקדם זכויות אדם ואזרח ולנוע לעבר תהליך דמוקרטי.

הביקור נועד לעגן את העידן החדש ביחסי שתי המדינות, שהדהימו לפני 15 חודשים כאשר הודיעו כי אחרי חצי מאה של עוינות מתמשכת, הן פותחות בהידברות. מאז כבר נפתחו בקיץ האחרון השגרירויות בוושינגטון ובהוואנה, קובה הוצאה מרשימת המדינות התומכות בטרור, והממשל האמריקאי החל להסיר בהדרגה חלק מהסנקציות הכלכליות שמנעו מאמריקאים לקיים עסקים עם האי הקומוניסטי או אפילו לבקר בו. השבוע, לדוגמה, התיר הממשל לאזרחים קובנים לפתוח חשבונות בנק בארה"ב.

בעת שקולידג' ביקר באי הקריבי, ארה"ב עדיין הייתה פעילה ביותר בענייניה הפנימיים של קובה, שרק 26 שנה קודם לכן זכתה בעצמאותה בחסות אמריקאית. כאשר נכנס לנמל הוואנה, ליווה אותו צי של ספינות מלחמה אמריקאיות, ובדיווח ב"טיימס" צוין כי "היה בכך כדי להחדיר לראשיהם של הקובנים את החשיבות שניתנה לביקור על ידי הממשל שהעניק להם חירות אחרי מאות שנים של שלטון ספרדי".



בייסבול. ומה עוד?

הפעם, אף שסביר להניח שהקובנים ינסו לספק לאובמה קבלת פנים חמה - גם אם לא כמו שקולידג' זכה לה - הם מיהרו להבהיר כי אף שהם נחושים למסד יחסים חדשים עם ארה"ב, הם לא יוותרו על הריבונות שלהם ועל הערכים הסוציאליסטיים ולא ייתנו לאמריקאים להתערב בענייניהם הפנימיים. "אף אחד לא אומר שעל מנת לבסס יחסים חדשים אנחנו חייבים להתנער מהעקרונות שלנו, לוותר על אינץ' למען ההגנה עליהם או לנטוש מה שהחוקה שלנו הכריזה: 'יחסים כלכליים ודיפלומטיים עם מדינה אחרת לעולם לא יהיו נתונים למו"מ תחת תוקפנות, איומים או כפייה מצד מעצמה זרה'", נאמר במאמר בעיתון הקומוניסטי "גרנמה" בשבוע שעבר. "לא ניתן להטיל אפילו צל של ספק בכל הקשור למחויבות חסרת התנאים של קובה לערכים המהפכניים והאנטי־אימפריאליים שלה ולמדיניות החוץ שלה שתומכת במטרות הצודקות של העולם".

מדיניותו של אובמה כלפי קובה, ובמיוחד הנסיעה הקרובה, מעוררת חילוקי דעות בתוך הקהילה הקובנית־אמריקאית שמונה כשני מיליון בני אדם, כ־70% מהם מתגוררים בפלורידה. בקרב הדור הוותיק - רבים מהם נמלטו עם המהפכה הקומוניסטית, אחרים עשו את המסע הימי המסוכן בשנים הבאות בתקווה לזכות בחופש במדינה השכנה - יש התנגדות כמעט גורפת לניסיונות ההתקרבות של הממשל כלפי המשטר הרודני. אולם בני הדור הצעיר לא מסתירים את תמיכתם באובמה ומקווים כי מדיניותו תביא לשינוי אמיתי במולדת של הוריהם.

עם זאת, ישנה תמימות דעים בקרב הקהילה כי אובמה צריך לנצל את הביקור גם כדי להציג התנגדות אמיתית להמשך הרדיפות הפוליטיות במדינה, ולא רק לפעול לפי לוח הזמנים שקבע השלטון בהוואנה ולבלות במשחק בייסבול. "רבים רוצים לראות את אובמה יוצא בהצהרה", אמר וילפרדו פרננדס, יזם ממיאמי ודור שני למשפחה קובנית־אמריקאית. "הוא יפגוש כמה ממתנגדי המשטר וזו הצהרה בפני עצמה, אבל מה שיקרה בפגישתו עם קסטרו באמת יקבע את הטון".

סגן היועץ לביטחון לאומי בן רודס, שממלא תפקיד מרכזי בקשרים בין המדינות, הבהיר כי אובמה לא יתעלם מסוגיית זכויות האדם, אך הדגיש כי הביקור, כמו ההקלות בחרם על קובה, נועד בסופו של דבר להביא לשינוי באי השכן. "אם נוכל לנצל את ההזדמנות לטובת פתיחת עסקים אמריקאיים שיפעלו בקובה והפעלת טיסות ישירות כך שיותר אמריקאים יטיילו שם, ונראה שזה משפר את חייהם של הקובנים, אז התהליך הזה יהיה בלתי הפיך", אמר לסוכנות אי־פי.

מפגש המאפיונרים

150 קילומטר בלבד מפרידים בין ארה"ב לבין קובה, אולם תהום פעורה בין השתיים. עם תקופות של כיבוש והגמוניה אמריקאית, רטוריקה קומוניסטית, מזימות ריגול וכמעט מלחמת עולם גרעינית, עולה התהייה אם הפעם יצליחו המדינות לפתוח באמת דף חדש שאיש לא חשב עליו עד לפני פחות משנתיים.

מאז ראשית המאה ה־16 שלטו הספרדים באי, שהתגלה במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס לאמריקה. בין המושבה הספרדית בים הקריבי לבין המושבות החדשות שקמו במערבה של צפון אמריקה התפתחו קשרי מסחר שנמשכו לאחר עצמאות ארה"ב ב־1776. הפוליטיקאים האמריקאים לא הסתירו את רצונם בקשרים הדוקים יותר עם קובה, ומזכיר המדינה ולימים הנשיא השישי, ג'ון קווינסי אדמס, אף העריך בשנות ה־20 של המאה ה־19 כי אם קובה "תתנתק מהקשר הבלתי טבעי שלה לספרד, היא תנוע לעבר האיחוד של צפון אמריקה".

בשל כך סיפקו האמריקאים תמיכה לפעילי המאבק לעצמאות קובה, אולם רק ב־1898 החלה ארה"ב במעורבות פעילה. האירוע המכונן היה פיצוץ שגרם לטביעתה של אוניית המלחמה "מיין" בנמל הוואנה ולמותם של יותר מ־260 אנשי צוות. התקשורת האמריקאית הטילה את האשמה על הספרדים, והממשל והקונגרס מיהרו לאמץ את דעת הקהל והכריזו על מלחמה נגד ספרד, אשר הסתיימה כעבור שלושה חודשים בניצחון אמריקאי ובהשתלטות על המושבות הספרדיות בקובה, הפיליפינים, פורטו ריקו וגואם.

אחד מגיבורי המלחמה היה תיאודור רוזוולט, שעזב את תפקידו כעוזר מזכיר הצי על מנת להצטרף לצבא והוביל את כוחותיו לניצחון מרשים בגבעת סן חואן. כוכבו של רוזוולט החל להבהב בחוזקה בזכות גבורתו, ואחרי כהונה כמושל ניו יורק, הוא מונה לסגן הנשיא ועם הירצחו של הנשיא וויליאם מקינלי ב־1901, הושבע לנשיא ה־26.

תחת כהונתו של רוזוולט העניקה ארה"ב לקובה עצמאות בשנת 1902, אולם עדיין שמרה על זכותה להתערב בענייניו הפנימיים של האי ובשל כך נשלחו כוחות צבא לדכא התקוממויות בקובה. האמריקאים גם הבטיחו לעצמם אישור להחזיק בסיס צבאי במפרץ גואנטנמו בדרום־מזרח האי, לימים ביתו של אחד הסמלים השנויים במחלוקת של המלחמה בטרור האסלאמי. כעת מקווה אובמה לסגור את המתקן סופית עד תום כהונתו בינואר.

קובה הפכה יעד אטרקטיבי עבור האמריקאים, במיוחד אחרי כניסתם לתוקף של חוקי היובש, שאסרו על מכירה וייצור של אלכוהול בארה"ב, ובאי פרחו מסעדות, בתי מלון ואתרי נופש. חברי ארגוני הפשע המאורגן הפכו את קובה למקום מועדף, ובדצמבר 1946 נערכה בהוואנה פגישת פסגה של מנהיגי המאפיה בראשות לאקי לוצ'יאנו, שבה הוחלט להוציא חוזה על חייו של "הסנדק" של לאס וגאס, המאפיונר היהודי "באגסי" סיגל, שחוסל חצי שנה מאוחר יותר.

מי שהפך את קובה לבית, ונחשב עד היום לדמות מופת באי, היה ארנסט המינגוויי, שהתגורר בה בין 1939 ל־1960 וכתב בה כמה מיצירותיו הדגולות כמו "הזקן והים" ו"איים בזרם". "אני חי בקובה כי אני אוהב את קובה - זה לא אומר שאני לא אוהב מקום אחר", הסביר. "אני פה כי יש לי פרטיות כשאני כותב".



קסטרו מחבק

הכל החל להשתנות בתחילת 1959, כאשר המהפכנים הקומוניסטים בהובלת האחים פידל וראול קסטרו וצ'ה גווארה הצליחו להפיל את משטרו של הרודן פולחנסיו בטיסטה המקורב לאמריקאים, והקימו מדינה סוציאליסטית. באפריל 1959, זמן קצר לאחר מינויו של פידל לראש הממשלה, הוא הגיע לביקור של 11 יום בארה"ב בהזמנת האגודה של עורכי העיתונים וסיפק מתקפת חיוכים מדהימה ששבתה את לב האמריקאים. כשהוא לבוש במדי הצבא, עם הזקן שיהפוך לאייקון, הצטלם המנהיג בן ה־33 עם ילדים ועם נשים צעירות, אכל נקניקיות וטייל בגן החיות של ברונקס, ואפילו הניח זר על קברו של ג'ורג' וושינגטון.

הממשל החליט לנצל את ההזדמנות כדי לתהות על קנקנו של השכן החדש, שלא הסתיר את טינתו למעורבות האמריקאית בענייני ארצו. הנשיא דווייט אייזנהאוור לא הסכים לפגוש את קסטרו, אולם נערכה פגישה פרטית שנמשכה שלוש שעות בינו לבין סגן הנשיא ריצ'רד ניקסון. בתום המפגש הדגיש ניקסון כי לוושינגטון אין ברירה אלא לנסות לכוון את קסטרו לעבר "הכיוון הנכון", אולם הוא הוסיף כי "או שהוא נאיבי לחלוטין לגבי קומוניזם או שהוא תחת משמעת קומוניסטית. הניחוש שלי הוא שמדובר באפשרות הראשונה".

האווירה שליוותה את הביקור לא היוותה אות לבאות. קסטרו המשיך לקדם מדיניות סוציאליסטית, שבמרכזה רפורמה חקלאית והלאמת כל העסקים האמריקאיים במדינה. בתגובה, ניתק ממשל אייזנהאוור את היחסים הדיפלומטיים עם קובה, החרים נכסים קובניים בארה"ב והטיל אמברגו כלכלי כמעט מלא על האי. הוא גם הורה לסוכנות הביון להכין מבצע להפלת משטרו של קסטרו, אולם מי שנתן בסופו של דבר את האור הירוק היה הנשיא הבא, ג'ון קנדי.

באפריל 1961 יצא לדרך מבצע זפאטה, כאשר כ־1,500 גולים קובנים שאומנו על ידי ה־CIA פלשו למפרץ החזירים במטרה לעורר התקוממות מקומית. הוא הסתיים בפיאסקו אדיר, כאשר הכוחות הקובניים הצליחו להדוף ולהביס את הגולים בתוך שלושה ימים.

המתיחות בין המדינות הביאה את העולם לסף מלחמה גרעינית באוקטובר 1962, כאשר קסטרו אישר לברה"מ להקים בסיס של טילים גרעיניים בארצו. קנדי הטיל מצור ימי על האי ואיים בפעולה צבאית. במשך 13 יום מתוחים ניצבו קנדי וניקיטה חרושצ'וב זה מול זה, מחכים לראות מי יתקפל ראשון, בעוד העולם עוצר את נשימתו. בסופו של דבר, היה זה המנהיג הקומוניסטי שמצמץ ראשון והסכים לוותר על הטילים בתמורה לפינוי הבסיסים האמריקאיים מטורקיה.

הכישלון במפרץ החזירים לא עצר את המזימות האמריקאיות להיפטר מקסטרו, וגובשו תוכניות שאפתניות כמו לחסלו באמצעות סיגר מתפוצץ. אף אחד מהתכנונים לא הגיע לכלל מימוש, ובספטמבר 1963 שלח קסטרו איום לא מרומז. "אני יודע שהאמריקאים מנסים להרוג אותי, ואם זה יימשך, תהיה תגובה", אמר בראיון לאי־פי. חודשיים לאחר מכן התנקש לי הארווי אוסוולד, קומוניסט מושבע ומעריץ של קסטרו, בחייו של קנדי במהלך סיור בדאלאס.

קסטרו עצמו הכחיש כל קשר לרצח, ואף טען כי ייתכן שקנדי נרצח "כי היו אנשים בממשל האמריקאי שחשבו שהוא בוגד משום שלא פלש לקובה כשהייתה לו הזדמנות", אך זו נותרה עד היום אחת מתיאוריות הקונספירציה הפופולריות בנוגע לרצח.



כמו אבן מתגלגלת 

לאורך העשורים הבאים המשיכה ארה"ב להדק את המצור הכלכלי על קובה, בעוד קסטרו נצמד לרטוריקה האנטי־אמריקאית ונותר נאמן לאידיאלים הקומוניסטיים, גם אחרי שברה"מ כבר הפכה להיסטוריה. הוא אף החל להצמיח דור חדש של יורשים באמריקה הלטינית, הבולט שבהם נשיא ונצואלה המנוח הוגו צ'אבס, שלעתים התעלה על מורהו בנאומים חוצבי להבות נגד "האימפריאליזם האמריקאי". יורשו, ניקולס מאדורו, עדיין ממשיך להתארח לעתים קרובות בהוואנה.

אחרי שקסטרו נאלץ לפנות את כיסאו לטובת אחיו הצעיר ראול בשל מצבו הבריאותי לפני עשר שנים, החל השלטון לגלות פתיחות שכללה רפורמות בתחום הכלכלי והטכנולוגי, אם כי לא בתחום זכויות האזרח, והמנהיג החדש רמז כי יהיה מוכן להתקרב גם לארה"ב. עבור אובמה, שנכנס לבית הלבן לפני שבע שנים ולא הסתיר את רצונו בהידברות עם יריבותיה של ארצו, זו הייתה הזדמנות ליישם את המדיניות החדשה והוא החל לבצע הקלות מתונות בעיצומים על קובה.

בדצמבר 2013, בעיצומו של טקס הלוויה של נלסון מנדלה בדרום אפריקה, לחצו קסטרו ואובמה ידיים בפעם הראשונה מול המצלמות, אבל רק מעטים ידעו כי זו תהיה יריית הפתיחה למאמץ דיפלומטי חשאי של הוותיקן, שהביא בדיוק שנה לאחר מכן להכרזה הדרמטית על חידוש ההידברות. ביקור אובמה בהוואנה מגיע ימים ספורים אחרי הפריימריז שקיימו המפלגות בפלורידה, המדינה שבה הריכוז הגדול ביותר של גולים קובנים.

בעוד שהמועמדים הדמוקרטים, הילרי קלינטון וברני סנדרס, הביעו תמיכה בנסיעה של הנשיא ובמדיניותו כלפי קובה, הסנאטורים מרקו רוביו (שפרש השבוע) וטד קרוז, בנים למהגרים קובנים, לא הסתירו את מורת רוחם מהתנהלות הנשיא ואיימו כי ישנו את המגמה אם יגיעו לבית הלבן. המועמד המוביל, איש העסקים דונלד טראמפ, הדגיש כי אף שיש צורך בשינוי מדיניות, הוא יקיים עם קובה מו"מ על "הסכם טוב יותר".

אבל נראה שאת כדור השלג שיצר אובמה יהיה קשה לעצור, גם אם יעבור זמן עד שתתממש התקווה בבית הלבן כי התהליך שהחל בדצמבר 2014 יביא לשינוי דמוקרטי אמיתי בקובה. עדות לכך היא העובדה שיומיים אחרי שאובמה יעזוב את האי, תתקיים בהוואנה הופעה היסטורית של "הרולינג סטונס", סמל מובהק של מוזיקת הרוק המערבית. הלהקה הוקמה באותה שנה של משבר הטילים, ובקובה לא מסתירים את ההתרגשות.

"זה עידן חדש שבו קובה מתחילה להכניס את עצמה מחדש לעולם", הכריז העיתונאי אוסמל רמירס אלוורס במאמר שפרסם בשבוע שעבר באתר החדשות "הוואנה טיימס". "תנו לאובמה לבוא ולזרוק את הכדור הראשון. תנו לטמפה ביי להתייצב מול השחקנים המוכשרים שלנו. תנו לרולינג סטונס להציג את המופע הטוב ביותר שלהם עד כה. אלה סימנים טובים, אין ספק, שמעידים שאנחנו לאט־ לאט חוזרים למסלול".

hayim30@gmail.com