מה חושב הנשיא ברק אובמה על החלטתו של הנשיא הארי טרומן להטיל פצצת אטום על יפן - אין לדעת. זו החלטה שהוויכוח על אודותיה עוד נמשך, ומן הסתם לעולם לא ייגמר; ויכוח שהעמדה ביחס אליו נוגעת “בשורש מה שהאמריקאים חושבים על עצמם, וכיצד עמים אחרים רואים אותם”, כפי שכתב ההיסטוריון ג’ורג’ הרינג בספרו עב הכרס על מדיניות החוץ של ארצות הברית “מקולוניה למעצמת־על”.



אך ידוע מה אובמה חושב על חובתה של אמריקה בעקבות ההחלטה הזאת. ידוע – משום שאובמה עצמו העיד על כך, כבר בתחילת כהונתו, בעת שהתקוות ממנו עוד היו בשמיים, וגם הרטוריקה שלו בהתאם. בנאום בפראג באפריל 2009 – השנה שבה קיבל גם את פרס נובל לשלום על מה שעוד יעשה כדי להיטיב את מצבו של העולם – אמר אובמה כי לאמריקה יש “חובה מוסרית לפעול” כדי לחתור “לשלום וביטחון בעולם שאין בו נשק גרעיני”. וממה נובעת החובה? מן העובדה שאמריקה “היא המעצמה הגרעינית היחידה שהשתמשה בנשק גרעיני”.



וכמובן, למעלה מ־70 שנים כבר חלפו מאז אותו חודש אוגוסט של 1945. למעלה מ־70 שנים מאז נהרגו מאות אלפי יפנים בהירושימה ובנגסאקי. למעלה מ־70 שנים מאז נכנעה יפן – הפצצות היו סיבה אחת, פלישה סובייטית סיבה נוספת – והניחה את נשקה. אך מאז ועד עתה לא דרכה רגלו של אף נשיא אמריקאי מכהן בערים האלה שהפכו לחורבות. ב־2009, בעת שאובמה בא ליפן לביקור מהיר, וגם בעת ביקורו במדינה ב־2014, רבו הבקשות שיעשה היסטוריה, אך הנשיא נמנע מביקור. ובכל זאת אמר כבר ב־2009 ש”לכבוד יהיה לי למצוא את ההזדמנות לבקר את הערים האלה באחד הימים במהלך כהונתי כנשיא”. בינתיים, בתחילת אפריל ביקר שר החוץ שלו ג’ון קרי בהירושימה ובמוזיאון הזיכרון שלה. עכשיו כנראה שבא תורו.



אובמה יוצא החודש לביקור ביפן, וכבר כמה שבועות נפוצות השמועות שהוא “שוקל”, שהוא “בוחן”, ויש גם פרסומים שכבר “החליט” לבקר בהירושימה. זה מתאים לו: אובמה הוא נשיא שאוהב לשבור טאבואים ישנים – כפי שעשה כאשר ביטל את יחסי האיבה עם קובה. אובמה הוא נשיא שעשה את בלימת תפוצת הגרעין לדגל – גם אם לא הוכיח הצלחות כבירות במבחן המעשה. אובמה הוא נשיא משוחרר מלחצים פוליטיים – הוא כבר לא צריך להתמודד בבחירות, הקונגרס ממילא נגדו, וכל מה שנשאר לו הוא להשאיר מורשת מפוארת במדיניות החוץ.



האם אובמה ילך בעקבותיו? קרי בהירושימה, בחודש שעבר. צילום: רויטרסהאם אובמה ילך בעקבותיו? קרי בהירושימה, בחודש שעבר. צילום: רויטרס



זה ביקור שלא יכול לעבור כמובן בשקט. ביקור שכל מילה שתיאמר בו תיבחן בזכוכית מגדלת. כל סימן, כל מחווה, יישקלו בזהירות. השימוש בנשק הגרעיני הוא נושא רגיש מאוד. השאלה המוסרית הנוגעת להחלטתה של ארצות הברית לעשות בו שימוש היא קשה מנשוא. טרומן כנראה לא היסס הרבה, ולעדותו גם ישן טוב בלילה לאחר שהפצצה הוטלה. אך היסטוריונים ופרשנים שניתחו ועוד מנתחים את ההחלטה ההיא חלוקים בעמדותיהם.



לנפץ את המחסום


ברור שטענת הממשל דאז שהמשך המלחמה צפוי היה לגבות עוד חצי מיליון עד מיליון קורבנות מקרב חיילי ארצות הברית הייתה מוגזמת. ההערכות שהוצגו לו היו גבוהות, אך רחוקות מהמספר הזה. ברור שהכנעת יפן הייתה שיקול מרכזי בהטלת הפצצה, אך שנשקלו גם שיקולים הנוגעים ליחסיה העתידיים של ארצות הברית עם ברית המועצות ולהשלכות של הפגנת כוח כזאת על העולם שלאחר המלחמה. אלטרנטיבות שהוצגו לטרומן, כמו מצור ימי על יפן המשולב בהמשך הפצצות, נדחו. הערכות שלפיהן המשך שיתוף פעולה עם הרוסים, ותנועת מלקחיים של כוחות שיתקפו את היפנים משני העברים, יביא גם הוא לכניעת היפנים - הוסטו הצדה. לטרומן היה נשק חדיש שיוצר כדי להשתמש בו. הייתה מלחמה שרצה לסיים. היו דאגות גוברות ביחס לרוסים ולכוונותיהם העתידיות.



והייתה גם שנאה עמוקה ליפנים. “חיות”, כך כינה אותם מעת לעת. היפנים הם שתקפו ראשונים, בפרל הארבור. היפנים ניהלו מלחמה אכזרית, מלווה בפעולות התאבדות, מלחמה “ללא רחמים”, כשם ספרו של ההיסטוריון ג'ון דוור, המתעד איבה על בסיס גזעי בין אמריקאים ויפנים. דוור עיין במאמרים, במילותיהם של שירים, בקריקטורות ובדוחות וחשף את המצע שאפשר את הטלת הפצצה ללא עכבות מוסריות מיוחדות. בגיליון המגזין “פאנץ’” מ־1942 אפשר לראות את היפנים מצוירים כקופים חובשי קסדות המשוטטים בג’ונגלים. בקריקטורה אחרת הם תוארו כעטלפים מוצצי דם. “לא תהיה לנו ברירה אלא להכות את היפני הקטן והמלוכלך”, קבע שיר אמריקאי פופולרי בן התקופה.



לעדותו ישן טוב בלילה לאחר שהפצצה הוטלה. טרומן. צילום: gettyimagesלעדותו ישן טוב בלילה לאחר שהפצצה הוטלה. טרומן. צילום: gettyimages



עוצמתה של השנאה ההיא הכשירה את הקרקע לשימוש בפצצה הגרעינית. עוצמתה של השנאה ההיא מסבירה את רצונו של הנשיא אובמה לבקר בהירושימה. הוא נשיא שהשנאה זרה לו. הוא נשיא שמבקש לבטל את מוטיב השנאה ביחסיה של אמריקה עם שאר העולם. כך עשה בנאום קהיר המפורסם של תחילת כהונתו, כאשר ביקש לפתוח דף חדש ביחסים עם העולם הערבי. כך עשה גם בשלהי כהונתו, כאשר החליט להתעלם מתעמולת “השטן הגדול”, להיות המבוגר האחראי החותר להסכם עם איראן בתקווה שהסכם יוביל לנורמליזציה, ונורמליזציה להתמתנות, והתמתנות לרגיעה, אולי, מי יודע, אפילו לידידות.



עם יפן אין לאמריקה כמובן בעיות כאלה. עם יפן האמריקאים מיודדים. הם בוטחים בה. לפי סקרי “פיו”, יפן היא המדינה השנייה ברשימה המכובדת של מדינות שהאמריקאים בוטחים בהן, אחת אחרי בריטניה, שתיים לפני ישראל. וגם היפנים בסך הכל בוטחים באמריקה. לרובם הגדול דעה טובה עליה. לרובם הגדול דעה טובה גם על הנשיא אובמה. לא טובה כפי שהייתה בתחילת כהונתו, עת 85% מהיפנים הביעו בו “ביטחון” (פחות רק מגרמניה וקניה). אבל טובה למדי. כך שלאובמה יכולים בהחלט להיות נימוקים בעד הסרת עוד מהמורה סמלית מהדרך, בעד ניפוץ עוד מחסום פסיכולוגי שלהבנתו הוא כבר מזמן מיותר.



יתקשה לעמוד בפיתוי


לא במקרה נמנעו נשיאים עד עכשיו מלבקר בהירושימה. לא במקרה נאלץ מוזיאון התעופה והחלל לצנזר תערוכה על פצצת האטום בשנות ה־90. ארגוני וטרנים, ותיקי מלחמת העולם השנייה, וקבוצות שמרניות תקפו את המוזיאון על מה שנראה להם כמצגת אוהדת מדי של יפן, ולא מספיק אוהדת של ההחלטה להשתמש נגדה בפצצה. המוזיאון שכתב את כיתובי התערוכה שוב ושוב, עד שהחליט להסיר אותם ולהסתפק בהצגה של האנולה גיי, המטוס שהטיל את הפצצה, בלי נרטיב המסביר את המהלך, סיבותיו ותוצאותיו המחרידות.



אלא שנשיא לא יכול לבוא כך סתם להירושימה ולא להתחייב לנרטיב. הוא צריך לעשות משהו, לומר משהו. ג’ימי קרטר, שביקר בהירושימה לאחר שכבר לא היה נשיא, נמנע מהצהרות ומהשתתפות בטקסים. זו פריווילגיה שלא תהיה לנשיא מכהן. ואובמה יודע שמה שיאמר עלול לקבוע את גורל הביקור. אם יאמר פחות מדי, היפנים יתאכזבו, אולי יכעסו, אולי יתברר בדיעבד שמוטב היה לא לבוא מאשר לבוא. אם יאמר יותר מדי, האמריקאים יכעסו – יהיו לא מעט אמריקאים שיכעסו בכל מקרה, כמו שהם כועסים בשלב הזה על כל מה שהנשיא עושה.



נמנע מהצהרות ומהשתתפות בטקסים. קרטר צילום: רויטרסנמנע מהצהרות ומהשתתפות בטקסים. קרטר צילום: רויטרס



כן, אובמה צריך לנסוע להירושימה, קבע מאמר מערכת של העיתון “וושינגטון פוסט” וגם נימק: זו תהיה מחווה ראויה לדבקותם של היפנים, מאז המלחמה ההיא, במדיניות לא מיליטריסטית. אובמה לא צריך לשפוט בדיעבד את החלטתו של טרומן להטיל את הפצצה, וגם לא להתערב בוויכוח הפנים־יפני על מדיניות הביטחון של המדינה באזור שהולך ונעשה מסוכן.



לא, אובמה לא צריך לנסוע, טוענים אחרים. גם הם מנמקים. החוקר לורנס האס קבע, במידה של צדק, שהפיתוי לומר משהו שעלול להישמע כהתנצלות הוא פיתוי שאובמה יתקשה לעמוד בו. זה החשש: לא להתנצל, לא לומר שההחלטה הייתה שגויה, לא להציג את אמריקה כמי שהחלטתה בזמן המלחמה הייתה לא מוסרית. במובן זה, היה מן הסתם נוח יותר לרבים מהאמריקאים שדווקא נשיא אחר ישבור את הטאבו, ולא אובמה. כלומר: שישבור אותו נשיא שאינם חוששים שהאינסטינקט שלו הוא להתנצל, נשיא שאינם מזהים אצלו שניות ביחסו לתרומה החיובית של אמריקה לעולם. עם זאת, לנשיאים כאלה, לפחות עד עכשיו, לא היה דחף מיוחד לנסוע. לאובמה יש. 



מאות אלפים נהרגו. פצצת האטום  על הירושימה, 1945מאות אלפים נהרגו. פצצת האטום על הירושימה, 1945