ההכנות הלכו ונשלמו לקראת הרגע הגדול. יום שישי, 10 ביוני 1992. יצאתי מוקדם מבית הספר, וכשהגעתי הביתה לא האמנתי למראה עיני: קנינו וידיאו חדש. כמה שנים טובות סחבנו עם הווידיאו המקרטע של שנות ה־80, ואבא החליט לעשות מעשה, ללכת בגדול ולהתחדש במכשיר משוכלל, במיוחד לכבוד פתיחת היורו.



כמובן שהקלטת הבכורה הייתה של משחק הפתיחה של יורו 1992. הסלון היה מפוצץ אנשים, ואני התעסקתי עם הכפתורים הגאוניים של סוני מודל תחילת ה־90. ההקלטה יצאה לדרך, ואיתה ז'אן פייר פאפן מול תומס ברולין. שוודיה המארחת פגשה את צרפת. מיותר לציין שזה לא המשחק היחיד שנותר בקלטת הווידיאו מאותו טורניר. הלו, בשביל מה קנינו וידיאו אם לא כדי לתעד את ריצ'רד נילסן צוחק על גרמניה בגמר?



ההתרגשות מפתיחת המשחקים אז לא הייתה שונה בכל אחת מפתיחות הטורנירים הבאים. כשהאנגלים אירחו ב־1996, החגיגיות תפסה מקום מרכזי יחד עם משק כנפי ההיסטוריה, ו־30 שנה אחרי ג'ף הרסט, כולם בחנו את אלן שירר. מהטורניר הזה יצאה תגלית בשם פאבל נדבד, ריקוד החסידה/ברווז/נודניק של אנדי מולר בפנדל המנצח מול האנגלים, ושער זהב היסטורי של אוליבר בירהוף. ואז מגיע טרזגה בשנת 2000 ומוכיח מהי ווינריות, ואז מגיעה יוון ב־2004 ומבהירה עד כמה כל אחד יכול. והנה מגיעים צ'אבי ואינייסטה ב־2008 ושמים את ספרד על המפה יחד עם וייה וטורס.



ב־2012 כבר שכחנו את הווידיאו, אבל שבועיים לפני, כל אוהד מושבע של כדורגל אירופי קיבל טבלאות לשבץ תוצאות מנצחות, מלכי שערים וסגניות בתים. עכשיו זה לא רק המשחק על הדשא, אלא המשחק הגלובלי.



מה שתמיד ייחד את אליפות אירופה בכדורגל הוא האיכות. היורו תמיד היה נחשב לאיכותי יותר מאחיו הגדול - המונדיאל. אין בו משחקים כמו סלובניה מול קוריאה הדרומית או סעודיה מול אקוודור. היורו שם במוקד רק משחקים בין נבחרות טובות. כך הוא מכר את עצמו, ובטורניר הנוכחי החליטה אופ"א לאתגר את עצמה ולהוסיף עוד דרג, זה שהיה קרוי "דרג ביניים". היורו הזה בא לבדוק קודם כל אם דרג הביניים הזה, שכולל נבחרות כמו סלובקיה, איסלנד, וויילס ואפילו אלבניה, ראוי לאתגר את אריות היבשת.



שלוש נבחרות - אלבניה, הונגריה וצפון אירלנד - שיצטרכו להוכיח שהיורו הזה ראוי ל־24 נבחרות. הן נחשבות לחוליה החלשה, ודווקא מהן יכולה לבוא הבשורה. היא יכולה להיות רומנטית, מפתיעה, אך גם יכולה להעלות את סימני השאלה. ב־1992 ראינו שמונה נבחרות בארבעה אצטדיונים. 24 שנים אחרי, אנחנו מקבלים את היורו הגדול בהיסטוריה, עם עשרה אצטדיונים, מעל 50 משחקים, 24 נבחרות. יורו 2016 הוא בעצם מונדיאל, רק קצת יותר מחודד, ובלי ברזיל וארגנטינה.



30 שנה חלפו מאז שצרפת אירחה בפעם הקודמת את היורו. היא זכתה אז, ומאז. ועד יורו 2012 ראינו שתי פייבוריטיות זוכות: הספרדים לפני ארבע שנים והצרפתים בשנת 2000. העניין עם הצרפתים די ברור: כשהם מדורגים ראשונים בסוכנויות ההימורים בטורניר יורו, הם לא מאכזבים. אבל בניגוד לפעמים הקודמות, הלחץ הפעם הוא עצום. צרפת מגיעה ללא שלושה בלמים מרכזיים, ללא כוכבה הגדול שנזרק, האומה כולה מנסה להתרכז בכדורגל ולא בדאעש, ובעיקר, דידייה דשאן עדיין מחפש מנהיג בסגל המוכשר מאוד שלו.



על רקע הגמגום של ספרד וגרמניה, הצרפתים בהחלט נראים רעננים ומפוקסים יותר. מי שינסו להפריע למארחת בדרך יהיו אנגליה ובלגיה, שתי נבחרות שמגיעות עם ציפיות. שתיים שנשארות בצל ותנסינה לפרוץ בכל זאת הן פורטוגל של רונאלדו החצי־פצוע, ואיטליה שאסור אף פעם לפסול. וישנם כמובן הסוסים השחורים - פולין, קרואטיה, אוסטריה, שווייץ, טורקיה, ואולי אפילו שוודיה של זלאטן - כולן עם פוטנציאל להתקדם דרך השיטה והיכולת. ועדיין, צרפת ממתינה למישל פלאטיני או זיזו החדש, שייקח אותה לשאנז אליזה בעוד חודש בדיוק.



ההתרגשות כבר כאן, ורגע לפני שנכנסתי למחסן כדי לחפש את אותה קלטת, נזכרתי למה בעצם חיכיתי ארבע שנים לאותו משחק פתיחה ב־10 ביוני 1992. כל מי שאומרים לו "יורו" יודע לצלם בעיני רוחו את אותה הנפת רגל עם גרב כתום, כשהכדור שניתז ממנה מעיף את רינאט דסאייב לאחור, ואת הכדור אל החיבור. אם לכל אחד ישנו רגע היורו הגדול ביותר שזכור לו, נדמה לי שמרקו ואן באסטן מציץ ברוב המחשבות האלה. ככה בדיוק מתאהבים במשחק, או במותג.





הערב זה מתחיל, ויש לנו חודש שלם כדי ללקט את אותם רגעים שנרצה לנצור, לזכור ולשחזר בראש בחיוך. להקליט בווידיאו כבר אין צורך. לא רק היורו התקדם, גם אנחנו.