כל מי שחי בעולם הדתי האורתודוקסי, בישראל או באמריקה, מכיר את הקבוצה הזאת היטב. בישראל נתנו לה גם שם – דתל"ש – דתי לשעבר. ויש מי שאפילו רואים בה יעד כלכלי. עובדה, ביישוב מבוא דותן בונים להם שכונה, בתקווה שיבואו. כמה דתל"שים יש בישראל? לפי סקר “פיו" על ישראל מתחילת השנה, מדובר בכ־10% מהציבור היהודי. לא מעט. כמעט כולם מה שנקרא “דתיים לשעבר". לא חרדים לשעבר. על חרדים שעוזבים את העולם החרדי מדברים הרבה, אבל התופעה מצומצמת, כמעט זניחה. או כך לפחות מלמדים הנתונים של “פיו". גם באמריקה עוזבים כנראה יותר דתיים ופחות חרדים את העולם האורתודוקסי.

מחקר חדש שפורסם השבוע מאפשר הצצה מעניינת אל עולמם של העוזבים: מי שהיו פעם אורתודוקסים (באמריקה לא משתמשים במונח “דתי" כי גם יהודי רפורמי או קונסרבטיבי הוא “דתי"), ועכשיו כבר לא. 885 אורתודוקסים לשעבר ענו על הסקר של Nishma – מכון העוסק במחקרים מהסוג הזה. לא מדובר במדגם מייצג מדעית של עוזבים, שהרי קשה מאוד לייצר באמריקה מדגם כזה (היהודים בארצות הברית – כ־7 מיליון - הם 2% מהאוכלוסייה, האורתודוקסים 10% מתוך ה־2%. שיעור העוזבים את העולם האורתודוקסי אינו ברור). עם זאת, מדובר במדגם מכובד בגודלו, שפיקחו עליו מומחים העוסקים בתחום.

ויש בו ממצאים מעניינים, אפילו מאלפים. הבולט שבהם: ככל שהיהודי האורתודוקסי היה אדוק יותר ומבודד יותר מהעולם הכללי, כך תהיה ההתרחקות שלו מהדתיות והיהודיות, יש שיאמרו בריחה, דרמטית יותר. ובמילים אחרות: מי שהיה חרדי ועזב ילך רחוק הרבה יותר ממי שהיה אורתודוקסי מודרני ועזב.

במידה מסוימת, יש כאן דמיון לתופעת הדתל"ש הישראלי, שכמעט כולה בנויה על מתרחקי הציונות הדתית, והמאפיין הבולט שלה הוא רצון להתרחק בלי לוותר לגמרי על קבוצת ההשתייכות הקודמת.

הנה דוגמה למה שקורה לאורתודוקסים האמריקאים הנוטשים: 53% מהם ממשיכים להדליק נרות שבת ו־31% מהם ממשיכים לשמור כשרות. בעניינים האלה אין הבדלים גדולים בין נוטשים אורתודוקסים מודרנים לנוטשים מהעולם החסידי או הישיבתי החרדי. אבל שימו לב מה קורה כששואלים את הנוטשים אם יפריע להם אם ילדיהם יינשאו ללא יהודים. 47% מהאורתודוקסים המודרניים לשעבר אומרים שכן. כלומר, כמחצית. אך מקרב החרדים לשעבר אין זה המצב. רק 32% מהחרדים בני הישיבות שעזבו אומרים שנישואים מעורבים יפריעו להם. רק 26% מהנוטשים החסידיים אומרים שנישואים מעורבים יפריעו להם.

בדומה, מי שעזבו את העולם האורתודוקסי המודרני מייחסים חשיבות גדולה יותר ליהודיות שלהם. 78% מהם אומרים ש“משמעותי" מבחינתם להיות יהודים, לעומת אחוזים נמוכים יותר בקרב החרדים לשעבר – 66% מקרב החב"דניקים שעזבו, 56% מבני הישיבה שעזבו, 49% מהחסידים שעזבו.

את אותו מדרג יורד של תחושת השתייכות – מגבוה למדי בקרב עוזבי האורתודוקסיה המודרנית, ועד נמוך בהרבה בקרב עוזבי העולם החסידי – אפשר למצוא לאורך כל החזית. האם אתה חש השתייכות לעולם היהודי? 76% מהאורתודוקסים המודרניים לשעבר אומרים כן, רק 46% מהחסידים לשעבר אומרים כן. ל־54% מהאורתודוקסים המודרניים לשעבר יש “קשר לקהילה יהודית חדשה" – לא זאת שגדלו בה. רק ל־37% מהחסידים לשעבר יש קשר כזה לקהילה “חדשה".




הקהילה התמקצעה



כל זה לא לגמרי מפתיע, בהתחשב ביחסי העוזבים עם קהילתם. יחסים עכורים מובילים להתרחקות מואצת. יחסים קרובים יותר מאפשרים הישארות במרחב קרוב. האורתודוקסים המודרניים שומרים על יחסים טובים יותר עם האב, עם האם, עם הילדים ועם קרובים אחרים. אולי מכיוון שהשבר משמעותי פחות, שהקרבה לעולם הכללי מכינה את המשפחה לאפשרות הזאת, שהשיעור הגבוה יותר של עוזבים מלמד אותה שאין זאת אפשרות נדירה או בלתי נסבלת.

לחסידים, המסוגרים יותר, המורגלים פחות בעזיבה, מסובך יותר לשמור על יחסים טובים. מקרבם, רק 49% שומרים על יחסים “חיוביים" או “חיוביים למדי" עם אביהם. מקרב האורתודוקסים המודרניים לשעבר, ל־69% יחסים חיוביים עם האב, ל־74% יחסים חיוביים עם האם. 65% מהאורתודוקסים המודרנים שעזבו אומרים שמשפחותיהם מקבלות אותם “כפי שהם". לחרדים קשה יותר: 53% מבני הישיבה לשעבר אומרים שהמשפחות מקבלות אותם כפי שהם, רק 41% מהחסידים לשעבר אומרים שהמשפחות מקבלות אותם כפי שהם.

גם באמריקה, כמו בישראל, הרבה מאוד אורתודוקסים עוזבים את האורתודוקסיה. בדורות קודמים זה הגיע עד כדי רוב מוחלט. מקרב בני ה־65 ומעלה האמריקאים, רק חמישית ממי שגדלו כאורתודוקסים נשארו אורתודוקסים. בקרב בני ה־50 פלוס, 40 אחוז בערך נשארו אורתודוקסים. אבל עם הזמן הקהילה השתפרה בשימור הדורות הבאים. היא התמקצעה ומצאה דרכים נאותות לקיים את עצמה בעולם שיש בו לא מעט פיתויי עזיבה.

גם בישראל המצב דומה: אם לפני כמה עשרות שנים עזבו כמחצית ממי שגדלו כחרדים את החברה החרדית (לפי נתוני השלכה המרכזית לסטטיסטיקה, מקרב בני ה־75 ומעלה שגדלו כחרדים רק כ־40% נשארו חרדים), כיום כמעט כל החרדים נשארים חרדים (לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ישנה עזיבה של כ־5%. לפי סקר “פיו", אין עזיבה שאפשר לדווח עליה ברמת ודאות סטטיסטית).

למה עוזבים מי שעוזבים? גם כאן מגלה המחקר האמריקאי כמה דברים מעניינים, הן על ההבדלים בסיבות העזיבה בין קבוצות שונות של אורתודוקסים, ועוד יותר מזה על ההבדלים בסיבות העזיבה בין גברים שעוזבים ונשים שעוזבות.

חרדים בארצות הבריתחרדים בארצות הברית




כאשר גברים נשאלים מדוע עזבו את העולם האורתודוקסי, הם נותנים תשובה מהשדה האינטלקטואלי. הם עוזבים משום שלמדו דברים חדשים שסתרו את אמונותיהם, משום שיש להם קושי להמשיך ולהאמין באלוהים, משום שגילו סתירות בין תורה ובין מדע. תשובות מהסוג הזה. נשים לעומתם ענו שמה שמפריע להן הוא פחות עניינים של תיאולוגיה ויותר עניינים של נוהג. היחס לנשים, כמובן. 9% ציינו את השיפוטיות של החברה הדתית להגדרתן כסיבת העזיבה. ו- 2% ציינו את הצביעות של החברה הדתית כסיבה.

החוקרים של Nishma מציינים שיותר מהאורתודוקסים העוזבים אומרים שעזבו משום ש"נדחפו" החוצה מאשר כאלה שטוענים שעזבו משום ש"נמשכו" החוצה. כלומר, בעיות פנימיות של האורתודוקסיה הן הסיבה, ולא פיתוייו של העולם הלא אורתודוקסי. אבל לטענות האלה יכולות להיות כמובן לפחות שתי סיבות שאינן דומות.

האחת – יש בעיות פנימיות שהאורתודוקסיה צריכה לתקן כדי למנוע עזיבה. האחרת – יש לעוזבים את האורתודוקסיה צורך פסיכולוגי להאשים את מחדלי החברה בעזיבה, ולא להודות בכך שעזבו פשוט משום שלא עמדו בפיתוי.




השנים עושות את שלהן



כך או כך, ברור מהמחקר הזה – וגם בעניין הזה יש דמיון ניכר בין מה שקורה באמריקה לבין מה שקורה בישראל – שהאורתודוקסיה מתמודדת עם משבר קשה בשאלות הנוגעות למעמד האישה ותפקידה בחברה. 20% מקרב הנשים העוזבות הזכירו את מעמדן ותפקידן של נשים בחברה האורתודוקסית כסיבה לעזיבתן. מקרב האורתודוקסיות המודרניות מדובר על 37% - למעלה משליש מן העוזבות.

למעשה, באורתודוקסיה המודרנית האמריקאית “מעמד האישה ותפקידה" הוא הסיבה מספר אחת לעזיבה (בקרב נשות חב"ד לשעבר, רק 7% ציינו את מעמד האישה כסיבה לעזיבה. בקרב גברים רק 3% ציינו את מעמד האישה כסיבת העזיבה). הנה כמה דוגמאות ממה שכתבו המשיבים לשאלות הסקר: "כשגדלתי התברר לי שלמרות מה שמלמדים, גברים ונשים בהחלט לא נחשבו שווים או קיבלו יחס שווה. ברגע שהתחלתי להעלות שאלות בעניין הזה, התחלתי לפקפק גם בכל הדברים האחרים שלימדו אותי". ועוד: "מעולם לא הרגשתי מתאימה לקהילה והסתייגתי ממה שאמרו לי שהם תפקידי הנשים". ועוד: "הגישה האורתודוקסית לנשים, אורח החיים הנוקשה, ההתמקדות של הקהילה בדברים קטנוניים ולא בלתרום באופן חיובי לחברה".

אחד הנתונים המעודדים העולים מהמחקר הזה: בחלוף השנים היחסים בין העוזב לבין הנעזבים משתפרים. אם בשנים הראשונות העוזבים מרגישים שמשפחתם "לא מקבלת אותם כפי שהם", עם הזמן ההרגשה משתנה. תנו לזה חמש עד תשע שנים, תנו לזמן החולף לעשות את שלו. מן הסתם, גם משום שהעוזבים עצמם קצת פחות רגישים, וגם משום שהמשפחות מתרגלות, האכזבה מתקהה, והכעס, אם היה כעס, שוכך.