בשבוע האחרון נחנך אתר אינטרנט חדש המרכז דיווחים על גילויי גזענות בבריטניה. המשטרה מעריכה שהמספר קפץ באופן דרמטי, עשרות אחוזים, מאז משאל העם בנושא היציאה מהאיחוד האירופי ב־23 ביוני. "אמי היא אישה סינית בת 81 שמתגוררת בבריטניה מאז 1964", דיווחה אישה מקולצ'סטר, "היא עברה תקיפה גזענית על ידי חבורה של בני נוער ששאלו למה היא עדיין כאן, אמרו שהיא צריכה לעזוב בעקבות הברקזיט. זו הייתה חוויה מאיימת מאוד עבורה".



באתר מדווח על דפוס של התנכלות לזרים, לעתים גם לסקוטים או לאירים, ודרישה שיחזרו הביתה. התוקפים הם בדרך כלל לבנים, אם כי ישנם גם דיווחים על אזרחים שחורים שהציקו לפולנים, והכל בשם הניצחון במשאל העם.



לצד תיאורים על גסות ואיומים ופה שם גם אלימות ממש, בלט תיאור טרגי של מקרה מסוג אחר ממזרח לונדון. "השכן שלי בשבע השנים האחרונות נהג לשאול אותי מה שלומי ולומר לי בוקר טוב. השבוע הוא שאל אם כבר ארזתי את חפצי", דיווח אדם באופן יבש אך שובר לב. רקמת החיים המשותפת באנגליה נפרמה החודש לעיני העולם.



שלושה שבועות אחרי, ובריטניה - בעיקר אנגליה - היא שונה לחלוטין. העקרונות שעליהם התבססה המדינה במשך עשרות שנים נזנחו, האווירה השתנתה באופן קיצוני, והמערכת הפוליטית משותקת. הכלכלה מתקשה לתפקד בתנאי אי ודאות, והגזענים מרימים ראש. "ישנם עשורים שבהם לא קורה דבר, וישנם ימים שבהם עשורים מתרחשים", אמר לנין. שלושת השבועות שעברו מאז משאל העם היו עשור ויותר של מהפכות על בסיס יומי. רעידת אדמה פוליטית וחברתית שהכתה את אנגליה והפילה מוסדות חברתיים והותירה אזרחים בהלם בצדי הדרך.



בבוקר 24 ביוני, כשהתברר שתומכי היציאה מהאיחוד האירופי זכו בניצחון של 51.9% מול 48.1%, התחושה ברחובות צפון לונדון הייתה של אבל ואי אמון. באזור הבחירה הרינגיי הצביעו 76% בעד הישארות, האזור השלישי בתמיכתו בהישארות במדינה. בשכונתי, מאזוול היל, אזור מבוסס של מעמד הביניים הליברלי, ניתן לשער, אם משקללים נתונים של מעמד והכנסה, הצביעו לפחות 90% בעד הישארות. באחד מבתי הספר המקומיים נערכה הצבעת תלמידים: התוצאה הייתה 96% למחנה ההישארות.



סוזן היא עורכת ספרות מבוססת מהאזור. כשפגשתי אותה היא זעמה. "אם האנשים כל כך מטומטמים, אז אסור לתת להם זכות הצבעה", היא אמרה. "זה היה מסע תעמולה שהתבסס על שקרים, והאידיוטים האלה קנו אותם. אנשים לא הבינו על מה הם מצביעים, וספק אם הם יכולים להבין. זה אסון, ואם הייתי יכולה הייתי עוברת לחיות באירופה כבר היום. חתמתי על עצומה לעריכת משאל עם מחדש כדי למנוע את האסון הזה, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה להמשיך לחיות עם האנשים האלה כאן. יש לי שורשים באירופה, ואני לא רואה את עצמי כאנגלייה בלבד, ולכן אני מזועזעת כל כך מההצבעה".



זו דמוקרטיה, לא?


"בחייך, היו אנשים שהצביעו בעד עזיבה כי הם לא אוהבים אוכל סיני".



תומכי ההישארות באיחוד האירופי. צילום: רויטרס
תומכי ההישארות באיחוד האירופי. צילום: רויטרס



על חשבון הבית


ברומפורד, עיר בת כמאה אלף תושבים בפאתיה המזרחיים של לונדון, האווירה שונה לגמרי. כמעט 70% הצביעו בעד הברקזיט, מקום 11 במדינה. פט היא בעלת חנות הספרים המשומשים "אלפא" במרכז הקניות הסמוך לשוק המרכזי בכיכר העיר. השוק הזה הפך לאתר עלייה לרגל לעיתונאים ולצוותי טלוויזיה שמנסים להבין מדוע הצביעו התושבים כפי שהצביעו, באופן כה מנוגד ללונדון שהייתה ברובה בעד הישארות, וגם כיצד הם עצמם לא ראו את המגמה. שיחה עם פט עשויה לחסוך להם זמן רב.



היא ילידת האיסט אנד של לונדון, מזרח העיר, שעברה לגור בפרברים. על קיר החנות יש תמונה של חנות המכולת של אבותיה מסוף המאה ה-19. פט, אישה לבנת שיער, נמרצת ורהוטה, הסבירה במבטא מזרח לונדוני כבד ובהתלהבות מה קרה ברומפורד.



"אם אתה רוצה לדעת מה הסיבה העיקרית לכך שאנשים כאן הצביעו כפי שהצביעו, אני אומרת לך - מרירות", היא מנתחת. "האנשים כאן כועסים ומאוכזבים מהממסד. יש תחושה שאנחנו לבד כאן, שאיש לא מקשיב לנו, שמתעלמים מהבעיות שלנו. לבריסל לא אכפת מאיתנו. ולמען האמת, אני בספק אם למישהו בווסטמינסטר אכפת ממה שקורה כאן. יש מספר סיבות, ואחת מהן היא התיעוב לבריסל. זהו גוף מושחת, לא דמוקרטי, שממציא תקנות ונהלים כל הזמן וחונק עסקים בבירוקרטיה. אנשים רוצים שבריטניה תשלוט בבריטניה ולא בריסל. אנשים רוצים שההגירה תהיה תחת שליטה. אני לא גזענית, אבל המצב כרגע הוא בלתי נסבל. היום כל בתי הספר מלאים בילדי מהגרים. יש כיתות שבהן כמעט כל התלמידים לא מדברים אנגלית. איזה חינוך אפשר לקבל שם? בבית החולים יש המתנה ארוכה לטיפולים. היום צריך לחכות שש שנים להחלפת מפרק ירך. ובכן, אני גרתי כאן כל חיי, עבדתי ושילמתי מסים, ועכשיו כשאני זקוקה ליותר עזרה הכל מופנה למהגרים שלא תרמו דבר. לאנגלים אומרים שהם יכולים לגור אצל ההורים שלהם, אבל מהגרים עם שלושה ילדים זוכים לדיור ציבורי מיד".



ופט ממשיכה: "לפני שמונה שנים ערכו עבודות מקיפות בקניון, וביום שהם הסתיימו ראיתי את אחד הפועלים בוכה. הוא, בנאי אנגלי, פוטר כי פועלים פולנים תופסים את מקום העבודה שלו. אין לי שום דבר נגדם, הם אנשים חרוצים ועובדים קשה, אבל זה בא על חשבוננו. הם מוכנים לעבוד בחצי מחיר, הם חיים עשרה איש בדירה אחת, ולכן מעסיקים אותם. הם לא מרוויחים הרבה ולכן זוכים לקצבאות. את הכסף שנחסך הם שולחים בחזרה הביתה ולכן הם לא תורמים לחברה כאן. אני יודעת שבריטניה זקוקה לידיים עובדות, אבל צריכה להיות הגבלה. לא ייתכן שניתן לרוצחים ולאנסים להיכנס לכאן.



"שוב, אני לא גזענית, אבל גדלתי באיסט אנד והיום אני מפחדת לחזור לשם. הרחובות מלאים בנשים בבורקה ובגברים שיורקים עלי. אבל אף אחד לא מוכן להקשיב לנו. ידעתי חודשים מראש שזו תהיה התוצאה, זה לא מהפך של הרגע האחרון. האנשים כאן כל כך מרירים, וזו הייתה ההזדמנות שלהם למחות, ותאמין לי שהם ניצלו אותה. בבוקר, כשראיתי שניצחנו, בכיתי מרוב אושר. הרגשתי שהצלנו את המדינה".



מול פט נמצאת "חנות הממתקים הישנה של מיסטר סימס", קפסולת זמן משוחזרת של שוקולד, נוגט וצנצנות גדולות של ממתקים אנגליים מסורתיים כמו "מוות שחור" (בעצם לא יותר מסוכריות חמוצות). בחלל החנות המקסימה עומד ריח מתקתק לא רק של הממתקים המפתים אלא גם של נוסטלגיה לימים ההם, כשבריטניה שלטה, כשאנגליה הייתה אנגלית יותר, כשבריטניה הייתה גדולה, וכשכל אחד ידע את מקומו.



"יש לי קליינטית בת 102 שתמיד מבקשת את אותם ממתקים", אומר ג'ון המוכר הידידותי. "אנשים אוהבים נוסטלגיה וזיכרונות מתוקים". היו כאלו שטענו שהנוסטלגיה הזו - רגש נעים בכמויות קטנות אך מחליא ומסוכן כשהוא במינון יתר - השתלטה על הדיון הציבורי ועזרה למחנה הברקזיט. אבל דווקא ג'ון, ספק געגועי ילדות במקצועו, הצביע בעד הישארות. "אנשים לא הבינו על מה הדיון. המהגרים המוסלמים לא שייכים ברובם לאיחוד האירופי, ואת המהגרים מהאיחוד האירופי אי אפשר לגרש. הם יתאכזבו לגלות שמעט מאוד ישתנה כאן".



"מהומות, זה מה שיקרה אם תוצאות המשאל לא ימומשו", אומרת פט נחרצות. "מהומות. זה לא יעבור בשלום".



רחובות רומפורד. צילום: רויטרס
רחובות רומפורד. צילום: רויטרס


אגרוף לממסד


זוהי אנגליה 2016, מדינה שסועה עמוקות בין קוסמופוליטים, ליברלים, מעמדות מבוססים וגם עירוניים מתנשאים באופן בלתי נסבל, לעומת לא לונדונים, עניים יותר, משכילים פחות, אנשים שגלי ההגירה הגדולים אכן מקשים על חייהם, וגם גזענים ופאשיסטיים מסוכנים שהתחילו לעבוד. כל צד רוצה את המדינה שלו בחזרה - אלה רוצים סוג של אנגליה מדומיינת מהמחצית הראשונה של המאה שעברה, ואלה רוצים את אנגליה שלהם מלפני חודש. שני הצדדים לא יקבלו את מבוקשם, והתוצאה עשויה להיות אלימה.



דיוויד קמרון, ראש הממשלה המתפטר, ייזכר כאיש שהימר והפסיד הכל. הוא לא היה חייב להביא את השאלה האירופית למשאל עם, הוא יכול היה להחליק את הנושא באמצעות תמרונים פוליטיים בסיסיים, אבל התפתה לקיים משאל עם בתקווה להסיר את הנושא מסדר היום לשנים ארוכות ולחסל את האיום האלקטורלי של מפלגת יוקיפ הימנית, שצברה כוח אבל רק חבר פרלמנט אחד. הוא לא הבין שזו לא הייתה רק שאלה על אירופה אלא הזמנה לאגרוף בפרצוף הממסד. ההימור עלה לו במשרתו ויצר את המשבר העמוק ביותר בתולדות בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה.



הכעס בשורות אנשי מעמד הפועלים הלבן נבע מתחושה שחייהם מנוהלים על ידי האנשים שבזים להם יותר מכל - בשלטון אבל גם במפלגת הלייבור שאמורה להיות המפלגה שלהם. אורחות חייהם, העדפותיהם התרבותיות וזהותם כבריטים ממעמד הפועלים הפכו למטרה קלה עבור הפוליטיקאים והתקשורת. מי שהניף בגאווה את היוניון ג'ק על חלון ביתו, בית העסק או מכוניתו, או חמור מכך את דגל סנט ג'ורג' האנגלי עם הצלב האדום על הרקע הלבן, קוטלג בדרך כלל כפאשיסט, ערס, או סתם חוליגן כדורגל. הם נחשבו לקולנים, גסים, אלכוהוליסטים (כאילו שיש הבדל בהרגלי השתייה בין המעמדות), ובאופן כללי אנשים בעל טעם רע, השכלה מועטה ואנגליות יתר.



את הדוגמאות הטובות ביותר ניתן למצוא ב"גרדיאן" הליברלי עד כדי מבוכה. לצד כותבים מצוינים, העיתון נחנק מטון מטיף, מתחסד ואליטיסטי ופוצי באופן צפוי. כך לפני מספר שנים נערך מיצג אפקטיבי של פרחי פרג עשויים חרסינה לרגל מאה שנה לפריצת מלחמת העולם הראשונה. הפרחים האדומים כדם נזלו מהמצודה והקיפו אותה ביצירה אמנותית שריגשה רבים. כארבעה מיליון איש באו לראות את 888,246 הפרחים, כמניין החללים הבריטים במלחמה. אחד ממבקרי האמנות של העיתון דווקא שנא את המיצג וכתב בין היתר: "מה זה מלמד על בריטניה של 1914, שאנו זוכרים באופן צר את חללינו אבל לא את החללים הגרמנים, הרוסים והצרפתים? ההמונים הגיעו לזכור אבל אנחנו צריכים לזכור לא רק את החללים שלנו. זוהי דרך הפעולה שבה משגשגת מפלגת יוקיפ".



זרעי המהפכה


זו רק דוגמה אחת מאלפים. אם חשת מעט גאווה לאומית או חלילה התרגשת ממחווה היסטורית, קוטלגת כחבר יוקיפ צר אופקים ומעט בעייתי. לא פלא שבקרב המעמדות האלה התפתחה תחושת מרירות שפט מרומפורד ומרואיינים רבים בכלי התקשורת דיברו עליה. כשראשי מחנה הברקזיט פרטו על הנימה הזו, יחד עם הפחד ממהגרים, נוצר בסיס למהפכה הגדולה.



בסקוטלנד ישנו מעמד תחתון עני, שסובל מאבטלה וממצוקות דומות לאלה שבאנגליה, אבל שם הצביעו 62% בעד הישארות. הסיבות לכך מלמדות על המשבר האנגלי. בסקוטלנד יש כבר מחאה אנטי-ממסדית, אבל היא נותבה לעבר ווסטמינסטר, להבדיל מבריסל. בבחירות הכלליות שם זכתה המפלגה הסקוטית הלאומית כמעט בכל המושבים. סקוטלנד, באופן מסורתי, פתוחה יותר לרעיון של היותה חלק מאירופה מאשר אנגליה, אבל התמיכה בהישארות נובעת משלושה הבדלים ביניהן: לסקוטים יש זהות לאומית ברורה בהרבה מזו של האנגלים, יש בה מנהיגות פוליטית שמקנה יציבות לחברה כולה, ואין לה הזיות פוסט-קולוניאליסטיות.



הפרופסור ללימודים סקוטיים, ליאם מקאילוויני מאוניברסיטת אוטגו בניו זילנד, כתב: "אנגליה הפוסט-אימפריאליסטית מתקשה להתאים את עצמה למשקלה הקטן בעולם. סקוטלנד נפרדה בקלות יתרה מחלקה בפשעי האימפריה, אבל היא חופשייה ממחשבות שווא על גדלות אימפריאלית. אנחנו יודעים שאנחנו אומה קטנה מהפריפריה, שיושבת בקצה המחוספס של אי אטלנטי - ולכן אנחנו מעריכים את ההקשר של משפחתנו האירופית".



"אנגלים רבים סובלים ממה שאני קורא לו כאב רפאים פוסט-אימפריאליסטי", אומר הסופר והעיתונאי דיוויד ווינר. "אף פעם לא ניהלנו דיון רציני עם עצמנו על אובדן האימפריה, ובמשך שנים חשבתי שזה דבר טוב, אבל השבועות האחרונים הביאו אותי למסקנה שהגיע הזמן לדיון כזה, כי אנשים באופן ברור עדיין לא השלימו עם התהליך הזה. אנשים עדיין חשים שהם חלק מאומה מפוארת ששולטת באזורים נרחבים בעולם ומתקשים להבין שהאימפריה הזו נעלמה. כמו איבר שנכרת מהגוף אבל העצבים עדיין משדרים כאב ותחושות, כך גם העבר האימפריאלי משפיע על ההווה".



לכן אותם אנשים קראו להחזיר את הגדולה לבריטניה. הם רואים מדינה לא גדולה, עם תפקיד חשוב בעולם אך בהחלט משני בהשוואה לארצות הברית, סין וגם גרמניה ואירופה. מבחינתם, התערבות של בית המשפט האירופי לזכויות אדם אינה רק בעייתית מבחינה משפטית ופוליטית, ולעתים מתסכלת כפי שסיפרה לי אם שרוצחי בנה בצפון אירלנד חמקו מעונש בחסות בית המשפט האירופי, אלא גם עלבון להיותם אנגלים. באופן אירוני, אותם אנשים שרצו להפוך את בריטניה לגדולה שוב הפכו אותה לאי משני באוקיינוס האטלנטי, רחוק ממוקדי הכוח, מבודד כמו איסלנד רק בלי הכדורגל. הם דיברו על גאווה לאומית אבל יצרו מרוץ אחרי דרכון אירופי נוסף. אנגליה שאחרי הברקזיט, עם סקוטלנד או יש להניח בלעדיה, תרד באופן סופי מהבמה הבינלאומית המרכזית.



בניגוד לסקוטלנד, המשבר הפוליטי באנגליה מהותי ומשתק. העיתונים הפכו מזמן לבלתי כשירים לכיסוי המערכת הפוליטית הבריטית בשל קצב האירועים המסחרר בה בחודש האחרון. עכשיו אפילו טוויטר אינה מהירה מספיק במציאות שבה ראשי מחנה הברקזיט, בוריס ג'ונסון ונייג'ל פרג', התפטרו לאחר שלא יכלו להתמודד עם פירות הניצחון, ראש הממשלה קמרון הודיע על סיום תפקידו, היורש הצפוי שלו, אותו ג'ונסון, סוכל על ידי מתחריו מהמפלגה השמרנית, וזה שחיסל אותו פוליטית, מייקל גוב, חוסל בעצמו. אחרי פרישתה של אנדריאה לידסום, נותרה לבסוף תרזה מיי, פוליטיקאית מנוסה ומוערכת יחסית, יחידה במאבק לראשות המפלגה השמרנית ומונתה לראשת הממשלה במקום קמרון.



הימר והפסיד הכל. קמרון. צילום: רויטרס
הימר והפסיד הכל. קמרון. צילום: רויטרס



מאז ההצבעה למעשה לא היו לבריטניה ממשלה או אופוזיציה. מפלגת הלייבור שהייתה עשויה ליהנות מהשסע העמוק אצל הטוריז הפכה בשנה האחרונה למופע הפוליטי הסהרורי ביותר העולם המערבי. פלג קומוניסטי שמתגעגע בגלוי לימי סטלין ומזרח גרמניה בראשות אדם אפור ונטול כישורים בשם ג'רמי קורבין השתלט על המפלגה, הפך אותה לכלי שרת של אינטרסים רוסיים ועסוק בעיקר בשנאה פתולוגית לישראל ולארצות הברית. 172 חברי פרלמנט של המפלגה הצביעו לפני שבועיים אי אמון בקורבין לעומת 40 בלבד שתמכו בו, כמעט כל השרים בממשלת הצללים שלו התפטרו, כולל שר שהתפטר יום אחד אחרי שהתמנה לתפקיד, אבל קורבין מסרב לפנות את כיסאו ונהנה מרוב של חברי המפלגה במה שנראה שיוביל לפילוג והרס שלה. עד אז, תומכיו עסוקים בהפצת איומים ברצח, אונס או האשמה בתמיכה בציונות כלפי כל מי שמתנגד למנהיג היקר. כפי שאמר אוסקר וויילד, צריך לב מאבן כדי שלא לצחוק.



דרך חדשה. תרזה מיי. צילום: רויטרס
דרך חדשה. תרזה מיי. צילום: רויטרס


לא טעם מפרי הניצחון, ג'ונסון. צילום: רויטרס
לא טעם מפרי הניצחון, ג'ונסון. צילום: רויטרס


מופע פוליטי סהרורי, קורבין. צילום: רויטרס
מופע פוליטי סהרורי, קורבין. צילום: רויטרס


בירת העולם


במרחק כמה קילומטרים מרומפורד נמצא הפארק האולימפי. לפני ארבע שנים נערכו שם המשחקים האולימפיים. אלו היו ימים שבהם לונדון חגגה ונהנתה מפתיחות, סובלנות, גיוון ופנתה אל העולם. בזמן שהנבחרת הבריטית זכתה בהצלחה מסחררת בתחרויות, לונדון הפכה למסיבת ענק שכל העולם, אך בעיקר אירופה, הוזמן אליה. בקווי הרכבת ניתן היה לראות רבים משלושת מיליון התושבים שלא נולדו באנגליה וחיים בעיר, מתגאים בארץ המוצא שלהם, משפחות בריטיות ממוצא הודי עושות את דרכן לאצטדיון עם דגל בריטי, ובכלל אנשים הרגישו שזו העיר הטובה בעולם. מגדל בבל המודרני עבד בהצלחה.



ארבע שנים, משאל עם אחד, וקשה להכיר את העיר. אומנם מדובר רק בעשרות מקרי גזענות מדי יום - כאלה היו גם קודם, אם כי במספרים נמוכים בהרבה - אבל האווירה השתנתה לחלוטין. מכרה צרפתייה סיפרה לי על תחושת עלבון קשה במקום שהיא חשבה שהוא ביתה. "פתאום אני לא בטוחה אם אני רצויה כאן יותר אף על פי שאנגלים רבים מתנצלים בפני", היא סיפרה. "חשבתי לקנות דירה, אבל עכשיו הכל כמובן מוקפא עד שיתבהרו הדברים. המתווך הראה לי דירה ואמר שאין לו בעיה עם צרפתים, רק עם פולנים. לא האמנתי שהוא אומר דבר כזה. לפני שבועיים הוא לא היה מעז לחשוב כך".



בעיר שבה כמעט מחצית מהתושבים היגרו אליה; במדינה שבה גרים יותר משני מיליון תושבי האיחוד האירופי; במקום שפעם, בעבר הרחוק שהוא טרום-ברקזיט, היווה דוגמה לעולם לכולו, פתאום אנשים חושבים על כללי זהירות בגלל מראה שונה או מבטא זר, ושואלים זה את זה אם נתקלו בבעיות. גם אם היו כמה סיבות טובות להרהר בברקזיט, התוצאה כרגע היא כישלון מוחלט שקשה לראות את השלכותיו. גם אם רוב התומכים הם לא גזענים, התוצאה היא הפיכת החברה הבריטית למקום מאיים. לונדון הייתה מקום נעים שבו כל אחד חי בשלום את חייו, להוציא מקרים נדירים. הבעיות החלו כשאנשים שתו יותר מדי והפכו לאלימים או גסים. עכשיו נדמה שאנגליה כולה שיכורה כבר כמעט חודש. וההנגאובר צפוי להיות גועלי במיוחד.



"גזענות", כתב ניק כהן ב"ספקטייטור", “כשהיא חורגת מגבולות נורמליים, זקוקה לסמכות מלמעלה. מנהיגים פוליטים או דתיים צריכים ליצור את הרושם שהרגשות שבדרך כלל מודחקים רשאים לשגשג. אני לא אומר שמצביעי העזיבה רצו בהתקפות אלימות, אבל ברגע שהפכו את משאל העם לכזה על הגירה, יותר מכל נושא אחר, הם יצרו אקלים שבו ניצחון לפרישה היה ניצחון לאנשים שרצו שהמהגרים יעזבו. בשמאל, הנהגת הלייבור כבר לא נאבקת באנטישמיות, כך שאין לה זכות להזדעזע אם יהודים יהפכו למטרה".



ניתן ללמוד על חומרת המשבר מהתגובה הבלתי אנגלית אליו. אומת ה־Keep calm and carry on נכנסה לפאניקה ולחרדה קיומית. לפני תשע שנים, בפיגועים בקווי התחבורה הציבורית, הראו הלונדונים נחישות לחזור לחייהם במהירות. לפני חמש שנים שובש הקיץ בסדרת התפרעויות והצתות בלונדון וברחבי אנגליה. הניצוץ היה חברתי אבל המהות הייתה פריקת עול ניהיליסטית לשם הכיף, לא בלתי שונה לגמרי מאופן ההצבעה ב-23 ביוני. התגובה הייתה יציאת אלפים מתושבי לונדון עם מטאטאים לרחובות לניקוי שברי הזכוכית והפסולת. התגובה הפעם היא נהירה לשגרירויות האירופיות בחיפוש אחרי שורשים ודרכונים זרים.



תומכי ההתנתקות מהאיחוד האירופי. צילום: רויטרס
תומכי ההתנתקות מהאיחוד האירופי. צילום: רויטרס



מי יודע


יש סיבות לדאגה. הפאונד צונח, הבורסה פגיעה, ומדי יום מתבשרים חברות ובודדים על אובדן עסקים באירופה ובבריטניה בשל האי ודאות. מפעל "ניסאן" במידלסברו צפוי לעבור לאירופה בזכות הצבעה גורפת של רוב עובדיו על יציאה מהאיחוד האירופי. העיתונים מוציאים מדריכים בניסיון להבהיר מה העתיד צופן. מה יקרה לליגת הכדורגל, למעבר חיות בית, לעסקים, למעבר אנשים, לעתיד הכלכלה, אבל בעצם מדובר במריחה של משפט אחד: “אנחנו לא יודעים ואף אחד לא יודע".



כרגע לא ברור אם ומתי בריטניה תפעיל את סעיף 50 ואכן תצא מהאיחוד, אולי היא תישאר בו ואולי באופן חלקי. הדיונים על עזיבה צפויים לשאוב תקציבי ענק ומשאבי כוח אדם של מומחים במגזר הציבורי במשך שנים רבות, ואין סיבה שהאירופים יקלו את הגירושים.



אנגליה הפכה ממקום נאור למקום שבו פוליטיקאים בזים למומחים ומשווים אותם לנאצים שהצרו את צעדיו של אלברט איינשטיין, כמו שעשה שר המשפטים מייקל גוב. אזהרות של 90% מהכלכלנים נדחו בבוז על ידי אנשי הברקזיט, אבל כשאלה זכו בניצחון, הם באו בתלונות שלאיש בממשלה אין תוכנית פעולה.


מינויה של מיי עשוי לחלץ את המערכת הפוליטית מקיפאונה ואולי להתחיל בשיקום הכלכלה, אבל השבר החברתי מאיים כרגע על אנגליה. הרבה מצביעים מצפים לראות תוצאות, אולם ספק אם תושבי האיחוד האירופי ייאלצו לעזוב את בריטניה (מה גם שיש יותר מארבעה מיליון בריטים שחיים באירופה), ובריטניה זקוקה לידיים עובדות. הם יגלו יום אחד שבריטניה לא חזרה להיות גדולה אלא הפכה להיות אנגליה מצומקת, ואז את מי הם יאשימו? מי יסומנו במפלגות הימין הקיצוני כאשמים? באותה שעה בריוני השמאל ימשיכו להזריק את הרעל שלהם ברשתות החברתיות ולאחר מכן ברחובות. אשמח להתבדות, אבל השנים הבאות עשויות להיות אלימות.



“עזיבת השוק האירופי שקולה לניפוץ אגרטל זכוכית", הזהיר בית ההשקעות ג'יי. פי. מורגן. “אתה יכול לנסות להדביק את השברים יחד בחזרה, זה אפשרי אבל התוצאה לא תחזיק מים, זה לא יהיה יפה והפרחים ייבלו בינתיים".



בטקס שבו קיבלתי אזרחות בריטית, רגע לפני התה והביסקוויטים, אמרה חברת המועצה המקומית: "אני מקווה שאתם תעשירו את החברה הבריטית ואנחנו נעשיר אתכם", וכך היה. היום אנגליה וגם אני מרגישים עניים יותר.