לפני שמונה חודשים, גל הוד ורמוכט, בת 26, מרמת גן, סטודנטית שנה ב' לחינוך הגיל הרך במכללת "סמינר הקיבוצים", פנתה לד"ר אדיב גל, ראש החוג למדעים ומי שהיה מרצה שלה בשנה א' וביקשה ממנו להגשים לה חלום. "תמיד רציתי להתנדב בחו"ל ובזמן הלימודים פתאום חשבתי על זה שוב, להתנדב באפריקה ולעשות את זה דרך משלחת של הסמינר. חשבתי למי אני יכולה לפנות ומהיכרותי עם אדיב ידעתי שהוא כמוני, יש לו רעיון והא הולך איתו עד הסוף. שלחתי לו הודעה בערב שיש לי רעיון ושאני יודעת שרק הוא יוכל לעזור".
כפי שהוד ורמוכט חשבה וקיוותה, ד"ר גל מיד קפץ על הרעיון והתחיל לפעול על מנת להוציא משלחת התנדבות מטעם המכללה, רק שהיה שינוי קטן בחלום של גל - היעד. ארבע שנים לפני יצאה משלחת דומה מהסמינר לנפאל ולכן ד"ר גל הציע שגם משלחת זו תטוס לשם.
מרגע קבלת ההחלטה העניינים החלו לנוע במהירות. "חיפשנו ארגון שיכול להתאים והגענו לעמותת 'תבל בצדק'. הם עובדים הרבה שנים בנפאל והרגיש לי שהם יכולים לענות על מה שחיפשנו", מספרת הוד ורמוכט. "התחלנו לאט לאט לגבש קבוצה, פניתי בהתחלה לבנות מהכיתה שלי וחשבנו שנצטרך לפרסם את זה ולעשות מיונים אבל בסוף אנשים פנו אלינו. התחלנו לבנות תוכנית בגלל שזה משהו ראשוני, של איך המשלחת הולכת להיות - גם כי זו מדינת עולם שלישית וגם כי התרבות שונה, תנאים קשים ולא ידענו איך יקבלו אותנו".
"לא טסו בגלל הנקודות זכות אלא מתוך האידאולוגיה "
"אמרתי לגל שאני לא יכול להבטיח על המשלחת קרדיט כי לא ידעתי אם המכללה תסכים לזה או לא", מדגיש ד"ר גל, "הן לא טסו בגלל הנקודות זכות אלא מתוך אידאולוגיה והן מימנו הכל, אבל בסופו של דבר המכללה הסכימה להכיר להן בקורס והכוונה היא שבעתיד המשלחת לנפאל תיחשב כקורס דרך היחידה למעורבות חברתית".
"הרעיון של גל בהתחלה היה ללכת לעבוד בגני ילדים אבל הסברנו שמבחינה חינוכית ופדגוגית, זה שיגיע אדם לבן לנפאל, יעבוד שלושה שבועות עם ילדים, זה לא ישיג את המטרות. אנחנו רוצים להטביע את חותמנו בצורה יותר עמוקה ולכן שינינו את היעד לעבודה עם אנשי חינוך בנפאל". בארץ נבחרו 12 סטודנטיות לחינוך לאחר שעברו מיונים. הן נפגשו עם אנשי מקצוע רבים בתחום החינוך ובנו תוכנית חינוכית אותה יעבירו לצוותים החינוכיים שיפגשו בנפאל במשך שלושה שבועות".
"הגענו לנפאל בחודש ספטמבר ונסענו לקטמנדו שם עברנו הכשרה יומיים. למדנו על התרבות, החינוך, על מה כדאי לנו להסתכל, איך המערכת עובדת, ממש הסבר על מה שהולך להיות לנו וגם על נפאל עצמה. אחרי זה התחלקנו לשתי קבוצות ונסענו באוטובוס לשני כפרים באזור רמיצ'אפ – דאו והילדווי", נזכרת הוד ורמוכט".
חמש שעות מאוחר יותר, 70 קילומטר בקו אווירי וחציית נהר אחד שלמרבה המזל לא היה סוער וניתן היה לעבור אותו בנסיעה, החבורה הגיעה לכפר הראשון ממנו נדרשה נסיעה של עוד כשעתיים. ד"ר גל כתב יומן מסע במהלך המשלחת ואת אותה הנסיעה הוא לא שכח: "הנסיעה ארכה חמש שעות באוטובוס שבישראל אפילו בתמונות כבר לא רואים. חמש שעות של פקקי תנועה, מיליון בורות בכביש, עשרות מיליון צפצופים. רק לשם ההמחשה - בישראל הרעש בכבישים זה רעש של יום כיפור לעומת מה שקורה בכבישי נפאל. קו לבן? זה המלצה, מסלול דו סיטרי? לא שמעו על זה, נוסעות גם שלוש מכוניות במקביל ובניהן אופנועים. אין ספור אופנועים ועוד יותר".
"יצאנו מעמק קטמנדו ונופי נפאל התגלו לנו, מרהיבים, ירוקים, יפיפיים. לקראת סיום הנסיעה עם האוטובוס היינו חסרי סבלנות לדעת האם נצטרך לצעוד עם כל הציוד במשך כק"מ וחצי הכולל עליה חדה וירידה חדה או שהאוטובוס 'יתחפש' לגי'פ ויחצה נהר זורם. למזלנו הזרימה לא היתה כל כך חזקה והאוטובוס הצליח לחצות את הנהר".
את המסע הראשוני חברות המשלחת עברו בהצלחה אך למרות ההכנות הארוכות שעברו, דבר לא הכין אותן להתמודדות הפיזית שכללה הליכות ארוכות בגשם או בשמש בהפרשי גבהים, רק על מנת להגיע לבתי הספר או הגנים באזור הכפרים.
"הבעיה לא הייתה הגובה", אומרת הוד ורמוכט, "הבעיה הייתה שהיו הרבה הליכות ולא היינו מוכנות לזה. הלכנו שעתיים שלוש בגשם מבול, סחוטות ממים, לא ידענו שזה יהיה ככה".
לפחות התנאים בכפר בו ישנתן היו טובים יותר?
"לא היה כלום. הרצפה אצלנו הייתה מבוץ, המיטות היו מעץ - ארבעה יתדות ומשטח. השירותים זה חור ברצפה, התקלחנו עם דלי גדול באמצע החדר, בלי כיסוי וכל מקלחת זה יחד עם השכנים. בהתחלה גם לא היה לנו גז, אז לא כל כך היה לנו איך להכין אוכל".
איך התמודדתן עם זה?
"היינו בשוק. הכינו אותנו למשהו אחד וקיבלנו משהו אחר, בנו לנו במיוחד מגורים וכנראה עוד לא בנו מספיק אז היו חסרים הרבה דברים בסיסיים וגם לא היה לנו יותר מידי קשר עם תושבי הכפר, הם לא כל כך מדברים אנגלית".
"אם חשבתם שההגעה לכפר תהיה טיול נחמד בנפאל, אז ממש לא. ההגעה לכפר שינתה את התמונה במאה שמונים מעלות כולל מצב הרוח. אז מלון של חמישה כוכבים לא חיכה לנו, גם לא של ארבעה וכדי לקצר את התהליך גם לא מלון עם כוכב אחד. חיכה לנו פחון די עלוב בו שתי מיטות עץ באורך מטר וחצי השקועות בתוך רצפה מבוץ. גם מקלחת חמה לא חיכתה וגם לא קרה, למעשה לא חיכתה לנו מקלחת כלל, חיכה לנו דלי ריק ולידו קנקן, את המים לדלי הבאנו ממיכל פלסטיק שהיה בצמוד, גם מבנה סגור למקלחת לא היה והסטודנטיות היו צריכות להתרחץ עם דול (מעין בד שעוטף את גופן) מול עיניהם הבוחנות של ילדי השכנים, אני ויתרתי על המקלחת ביום זה".
עד שהבנות בישלו לעצמן את הארוחות הן אכלו מהאוכל המקומי שסיפק רגעים משעשעים במשלחת.
"בהתחלה אכלנו כל הזמן דאל באט, מנת אורז ועדשים שלפעמים הייתה מאוד מאוד חריפה. חלק מהכבוד של הנפאלים זה האוכל אז לא היה נעים לא לסיים מהצלחת, לפעמים יצא לנו עשן מהאוזניים. כשהתחלנו לבשל גילינו מאכל שלהם שזה כמו 'מנה חמה' שלנו. הבאנו הרבה אוכל מהבית ושתי בנות שידעו שהן בעייתיות הביאו תיק שלם של אוכל".
"ביצים לא תמיד היה לקנות ", מסבירה הוד ורמוכט, "יש אבל לא תמיד מוכנים למכור. עגבניות וירקות בכלל היה מאוד קשה וקישואים קנינו מהשכנה שלנו שמגדלת בשדה. אין להם הרבה מבחר, זה כמה דוכנים קטנים וגם אין בכמויות, פה בארץ יש מיליון עגבניות ושם יש עשר עגבניות".
מה עשיתם שם מבחינה חינוכית?
ד"ר גל: "נסענו כמשלחת לראות איזה דברים נוכל לתרום למערכת החינוך בנפאל ומה הסטודנטיות שלנו יכולות לקבל מהנסיעה הזו. זו הייתה המטרה ולכן נפגשנו עם אנשי החינוך בשטח. עבדנו עם גננות, מורים בבתי ספר, מדריכים של תנועות נוער ולמעשה הסטודנטיות בנו איתם השתלמויות שיעבירו אחר כך. כשהגענו התברר שאנחנו יכולים לתרום להם הרבה מאוד וגם הסטודנטיות שלנו למדו שם דברים. לדוגמא הן ראו שלא צריך לקנות הכל, אפשר לעשות הרבה דברים לבד".
הוד ורמוכט: "בימים הראשונים הסתובבנו בין בתי הספר והגנים כדי לראות איך הם עובדים ויצא לנו להעביר פעילות לתנועת הנוער שם. שיחקנו עם הילדים בכפר, בבתי הספר ובגנים, רקדנו ושיחקנו איתם אבל היה קשה מאוד בגלל השפה".
מה גיליתם על מערכת החינוך בנפאל?
הוד ורמוכט: "המפגש שם היה מעניין, ראינו צורת חינוך שהיא כמובן שונה ממה שיש בארץ. הם לא מלמדים בכיתות, לפעמים זה מבנה במבוקים מעץ, לפעמים פחונים או מבני בטון. הילדים בגן יושבים רוב הזמן על הרצפה בחדר אחד קטן. בכיתות הם יושבים על כמה ספסלים בלי משענת, צפופים ויש שולחן שמחובר להכל. זה היה מפגש מלמד, שאלנו שאלות את הצוות הנפאלי והם ענו לנו בשמחה על השאלות. מורה שם זה יותר משמעותי מבארץ, יש חשיבות למקצוע. כשהם הולכים לביה"ס צריך לבוא עם הבגדים הכי יפים שלהם, זה נחשב מקום מכובד".
"בכפרים בגיל שלוש הילדים מתחילים לשנן וללמוד, אין להם את ההבנה שיש בקטמנדו, הם לא מבינים שילד בגיל הרך צריך ליהנות ולשחק. מגיל שלוש הילדים משננים את האותיות וממש לומדים, מחזיקים עט ומספריים בצורה מדויקת, דברים שבארץ עובדים עליהם יותר בהמשך. בגיל הרך הילד צריך להיות ילד וליהנות מלהיות ילד".
נתקלתם בסיטואציה מוזרה במהלך שהותכם?
הוד ורמוכט: "הגענו פעם אחת לגן של ילדים בגיל ארבע ובאחד הגנים ראינו ילדה גדולה בת 12 או 13. התברר שכשהיא הייתה בגן היא נאלצה לעזוב אותו כדי לעזור לאמא שלה בבית. רק עכשיו היא חוזרת לגן כי היא מבינה שזה חשוב ואז בגיל 12-13 היא יושבת עם ילדים בני ארבע-חמש. אצלם הגן הוא לא לפי גילאים אלא לפי הרמה. האמא יכולה להחליט שעד גיל חמש היא משאירה את הילד בבית ורק אז שולחת אותו לגן".
מה אתם לוקחים מהמשלחת?
הוד ורמוכט: "אני לוקחת משם הרבה, בכפרים הילדים מסתובבים ואין להם כלום והם שמחים ומאושרים בלי כל הטכנולוגיה, טוב להם. הם משחקים ברחובות כמו שהיה פה פעם וחסר לראות את זה כאן. למורים יש תשוקה למקצוע ופה הרבה פעמים זה הולך לאיבוד באיזשהו שלב. למורים יש מקום מאוד משמעותי, הם המובילים בכפר, הם המשפיעים".
"זו הייתה חוויה מאוד משמעותית. כשסיימתי שם יצאתי ואמרתי שאני לא יודעת מה זה היה, לא ידעתי להגיד מה בדיוק למדתי אבל לאט לאט הכל מתעכל ואני מבינה כמה זה היה משמעותי וכמה למדתי וכמה אני חושבת שהיינו משמעותיים להם והצלחנו בסופו של דבר לתת גם אם זה קצת. עצם זה שהם שולחים לנו תמונות של דברים שהם עשו אחרי שלימדנו אותם, כיף לראות שהם עושים את זה ולא שוכחים אותנו. אני שמחה שזה יצא לפועל, זה היה ממש הגשמת חלום".
ד"ר גל: "אין לי ספק שהחוויה בנפאל תישאר חרוטה בזיכרונן לעד. ההתמודדות עם מה שהיה שם ועבודה עם מערכת חינוך שונה לגמרי. אני חושב שמבחינת עיצוב האישיות שלהן זה יעצב אותן כגננות שונות, בטח בכל מה שקשור בתחום הקיימות, בהסתכלות על היבטים שקשורים לסביבה, לצדק חברתי וסביבתי, לתרבות הצריכה, להסתפק יותר במועט".
תהיה המשכיות למשלחת?
ד"ר גל: "אני מאוד מקווה שתצא עוד משלחת ושאשתתף בה כדי ליישם את הלקחים. אני חושב שעדיף לעשות המשכיות במקום אחד, יש לזה אפקט הרבה יותר חשוב, אני גם חושב שצריכות להיות שתי משלחות בשנה. לפני שבוע קיבלנו הודעה מאחד הנפאלים שעבדנו איתו, הם עשו סיכום עם הגננות והן אמרו שהפעילות עם הסטודנטיות זה אחד הדברים הכי משמעותיים שהן עשו השנה".
הוד ורמוכט: "אנחנו מנסים ליצור המשכיות כדי שהסמינר ימשיך באופן קבוע. היינו משלחת ראשונה וידענו שזה ניסיוני, היינו שפני ניסוי אבל אנחנו נוכל לבוא ולספר מה היה ואיך היה כדי לשפר".