אפשר להירגע. שום יהודי, או כמעט שום יהודי, לא מתכוון לעלות לישראל בעקבות בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. חלק ניכר מיהודיה של אמריקה אמנם נכנסו למצב של הלם בעקבות תוצאות הבחירות. כמה מארגוניהם כבר נערכים לקרב הארוך – ארבע שנים לפחות – נגד ממשל שהם חולקים עליו כמעט בכל דבר ועניין. פה ושם נשמעות התבטאויות בנוסח האמריקאי של “הלכה לנו המדינה”. אבל בסופו של דבר, ליהודים הליברלים של אמריקה – 70% מהיהודים הצביעו להילרי קלינטון, 25% לטראמפ – אין עניין ואין לאן לברוח. ישראל של נתניהו, בשלב זה, לא נראית להם עדיפה על אמריקה, ואפילו אמריקה של טראמפ.

ואומנם, קריאות השבר שנשמעות במחנה היהודי – רבנים שניחמו את קהילותיהם בשבת שאחרי הבחירות, בעלי טורים שקוראים לסרב להשלים עם בחירתו, לא “לנרמל” אותו, הורים ששואלים כיצד להסביר לילדיהם את מה שקרה – עשויות להישמע חזקות, אולם מה שקרה ביום הבחירות אינו יוצא דופן.

אם היהודים היו מבוהלים מטראמפ יותר מכפי שהיו מבוהלים ממועמדים אחרים, הדבר לא בא לידי ביטוי בהצבעתם. למעשה, קלינטון קיבלה בבחירות 2016 את אותו אחוז מקולות היהודים שקיבל אובמה לפני ארבע שנים, כאשר המתמודד מולו היה מיט רומני. היא קיבלה פחות מכפי שקיבל ג’ון קרי ב־2004 ופחות מכפי שקיבל אל גור ב־2000 ופחות מקלינטון הראשון בשני סיבובי הבחירות שבהם ניצח.

ממה חוששים היהודים? אפשר לחלק את התשובה לשני חלקים: הם חוששים מהמדיניות של טראמפ באופן כללי, והם חוששים מגישתו ליהודים באופן ממוקד. ובמילים אחרות: טראמפ לא מוצא חן בעיניהם משום הנחתם שיממש סדר יום שסותר את השקפת עולמם – יגביל גישה להפלות, יעצור ויגרש מהגרים, יגלגל לאחור את חוק הבריאות של ברק אובמה, לא יתנגד להקמת התנחלויות ביהודה ושומרון. טראמפ לא מוצא חן בעיניהם משום חרדתם מפני הנימות האנטישמיות שליוו את מסע הבחירות שלו – טראמפ עצמו אולי אינו אנטישמי, אומרים מנהיגי קהילות יהודיות (יש אומרים שהוא כן), אבל אין זה מקרה שהימין הגזעני הלבן, שונא היהודים (והמוסלמים והשחורים וההיספנים), מתלהב כל כך מבחירתו של הנשיא החדש.

בענייני המדיניות יפעלו היהודים בשנים הקרובות כהרגלם. יש להם ארגונים חזקים, חלקם פוליטיים, יש להם בולטות בשיח הציבורי. הם יביאו את אלה לידי ביטוי. בכמה בתי כנסת כבר הוקמו ועדות שתפקידן לזהות כיצד יכולות הקהילות לפעול בעידן טראמפ למען אותן מטרות שהממשל הפדרלי החדש ינסה לקעקע. סוכנות הידיעות היהודית דיווחה שלשום על הידוק המגעים לשיתוף פעולה יהודי־מוסלמי – שהרי המוסלמים, עוד יותר מהיהודים, חוששים ממה שיקרה בתקופת כהונתו של טראמפ. קולם של היהודים יישמע כאשר טראמפ ימנה שופט חדש לבית המשפט העליון. הוא יישמע כאשר יתנהלו בקונגרס קרבות חקיקה. היהודים יודעים לצאת לקרבות אידיאולוגיים, גם כאלה שבסופו של דבר נגזר עליהם להפסיד בהם.

אבל הדאגה הספציפית הנוגעת לטראמפ היא שהופכת את כל העניין מסובך יותר, מאיים יותר. לשבת במחנה האופוזיציה ולפעול נגד ממשל שמרני זה לא דבר חדש. לשבת במחנה האופוזיציה ולשאול אם ועד כמה לפעול נגד ממשל חדש – שמא הפעולה תגביר תופעות של אנטישמיות – קשה יותר, וגם פחות שגרתי, לפחות בכמה עשרות השנים האחרונות.

מינוי במחלוקת

יום לפני הבחירות שוחחתי עם חבר קונגרס יהודי, שביקש לשמור על כמה מהדברים שאמר בעילום שם. “טראמפ מאפשר אנטישמיות”, אמר. ועוד אמר: “אני לא קונה את זה שיש לו בת יהודייה. גם הוא אנטישמי”. שלושה ימים קודם לכן, שוחחתי עם חבר הקונגרס היהודי טד דויטש, המייצג את המחוז ה־21 של פלורידה. הוא חשב בשלב ההוא שקלינטון מנצחת, ושטראמפ מפסיד, אולם בכל זאת הזכיר שהוא “מודאג ביותר מן העובדה שבכמה מקבוצות החברה זה נהיה מקובל להיות אנטישמי”.

הקבוצות הללו בלטו לרעה, על זה קשה לחלוק, בין אוהדיו של טראמפ. בימים האחרונים צוירו צלבי קרס על כמה בתי כנסת באמריקה, לפחות מהתרשמות אנקדוטלית יותר מהרגיל. בימים האחרונים המשיכו לזרום בטוויטר הערות פוגעניות, גזעניות כלפי עיתונאים יהודים ופעילים יהודים. בימים האחרונים מונה סטיבן בנון ליועץ מיוחד בבית הלבן. הליגה נגד השמצה מיהרה לגנות את המינוי הזה.

שווה להתעכב על המינוי של בנון. הוא בלי ספק איש ימין בוטה, רדיקלי. הוא בלי ספק שיחק תפקיד חשוב במטה שהביא את טראמפ לנשיאות. עכשיו התכבד בכרטיס כניסה לבית הלבן. מעשה שיש לו משמעות מעשית – הוא ישפיע על מדיניותו של הנשיא – ויש לו משמעות סמלית – הוא נושא בתפקיד חשוב בבית שמסמל יותר מכל בית אחר את הממלכתיות האמריקאית. האם בנון אנטישמי? הדעות לא אחידות.

מי שמתנגדים לטראמפ, כלומר, רוב גדול של היהודים, משוכנעים שכן. אתר האינטרנט של בנון, “ברייטברט ניוז”, משך אליו את אנשי השוליים של הימין הלבן, גזענים, גסי רוח, לאומנים. כמה התבטאויות עבר של בנון – לפי עדות גרושתו הוא לא רצה שבתו תלמד בבית ספר של יהודים “מפונקים בכיינים” – מרמזות שאולי גם הוא לא מחובבי היהודים.

כמה רפובליקנים גינו את המינוי, אך יש גם מי שמגנים עליו. בנון, הם אומרים, אמנם לא תמיד מקפיד על לשון צחה, והוא אכן אוחז בעמדות רדיקליות, אך הוא חף מגזענות. “אני לא יודע מאיפה זה בא”, אמר ראש סגל הבית הלבן החדש, ריינס פריבוס, על המתקפות נגד בנון. כתבה ב”וושינגטון פוסט” קבעה שאמנם מינויו של בנון שימח אנטישמים רבים, אך גם שקשה למצוא ראיות ברורות וישירות שבנון עצמו אנטישמי. בינתיים, בימים האחרונים יצאו כמה מנהיגים יהודים מהימין להגנתו של בנון וקבעו שהטענות נגדו חסרות בסיס, ושכל מטרתן לפגוע בממשל החדש. בנון עצמו צפוי להופיע היום בכנס של ZOA - הוועד הציוני־אמריקאי.

רבע מהיהודים שהצביעו לטראמפ (על פי נתוני סקר ג’יי סטריט מערב הבחירות – הסקר המקיף היחיד שבחן בדקדקנות מה עשו היהודים בסיבוב הבחירות הזה) כנראה לא חוששים מספיק מאהדת הימין הגזעני למועמד הרפובליקני. לפני שבועיים, בבוקרו של ראש חודש חשוון, ישבתי עם קבוצת מצביעים יהודים בבית כנסת בסוואנה שבג’ורג’יה כדי לדבר על הבחירות, והשיחה התגלגלה במהירות לאנטישמיות. “אם תהיה כאן שואה, האוהדים של טראמפ יהיו הראשונים להצטרף”, קבע יהודי תומך קלינטון. “אם תהיה כאן שואה, אני אברח דרומה לאוונגליסטים שישמרו עלי, ולא צפונה, לליברלים בניו יורק שיפקירו אותי”, השיב לו יהודי תומך טראמפ.

הקלף הלא נכון

גילויים של אנטישמיות יכולים לגרור מהקהילה שתי תגובות. את היהודים שחשובה להם ההשתייכות הקהילתית והמסורת היהודית הם יכולים לאחד, לקרב. הצורך בהתגוננות מאחד כי הוא דוחק הצדה את המחלוקות הקטנות והוויכוחים הקטנוניים בעניינים אחרים. אבל יהודים מרוחקים יותר מקהילתם עלולים להגיב בצורה הפוכה: להתרחק ממוסדות הקהילה, להתרחק מזיהוים כיהודים, לנסות ולנטרל את השפעתה של הרוח הרעה החדשה על חיי היום־יום שלהם.

כך או כך, עוד מוקדם לומר אם ועד כמה נכנסים היהודים לעידן חדש באמריקה. טראמפ, כאמור, שולח מסרים סותרים: מצד אחד הוא מבלה את הימים האחרונים במתינות מופלגת, מדבר ברכות ומעדן את עמדותיו. מצד שני מינה את בנון, הסמרטוט האדום, לתפקיד בכיר. וגם על היהודים שמיהרו לשלוף את הממחטות ואת דגלי האזהרה מפני אנטישמיות מותר לשאול: עד כמה נובעת מצוקתם מהפסד שגרתי בבחירות (לא לגמרי שגרתיות, יש להודות) שהם מתקשים להשלים איתו, ועל כן צובעים אותו בגוונים מאיימים של גזענות לבנה – ועד כמה היא ביטוי לדאגה מוצדקת מפני ירידה במעמדם של היהודים וביכולתם להביא לידי ביטוי את סדר היום שלהם.

לטראמפ יש, כידוע, בת יהודייה וחתן יהודי שקרוב אליו, יש לו שני עורכי דין יהודים: ג’ייסון גרינבלט ודיוויד פרידמן, המלווים אותו כבר שנים ארוכות. ישנו סטיבן מנוחין מגולדמן־סאקס, חבר של טראמפ, מי שגייס לו כספים ומי שעשוי לכהן בתפקיד בכיר בממשלו. ישנו בוריס אפשטיין, אמריקאי שבא מרוסיה, ושכמו יהודים רוסים רבים אחרים ביכר את המפלגה הרפובליקנית ואת המועמד הרפובליקני על פני המועמדת הדמוקרטית. ישנם אחרים. טראמפ בוודאי אינו מדיר יהודים מסביבתו, ומן הסתם ימנה יותר מאחד מהם לממשלו.

מה שיחזיר את השאלה אל הרוב היהודי – אל היהודים הליברלים שהצביעו לקלינטון והחרדים מפני טראמפ. האם ועד כמה ירצו לנופף בקלף האנטישמי בבואם להתנגד למהלכים מדיניים ופוליטיים של הממשל? האם ועד כמה תהיה הצדקה מלאה לעשות זאת, והאם לא ייתפסו כמי שעושים שימוש בקלף הלא נכון בכדי לזכות בנקודות פוליטיות?

כדי להשיב על השאלה הזאת או לפחות להבין מה הסיכון הכרוך בה, אפשר להיאחז בתשדיר הבחירות הטלוויזיוני האחרון של מחנה טראמפ לפני הבחירות. זה תשדיר שהופיעו בו שלושה יהודים (איש הכספים ג’ורג’ סורוס, נשיאת הבנק הפדרלי ג’נט יילן, מנהל גולדמן־סאקס לויד בלנקפיין), שקרא לנטרל את כוחם של היהודים האלה ושהטיח בהם האשמות פופוליסטיות הנוגעות לשליטתם בכלכלה האמריקאית. “מבנה כוח גלובלי שאחראי להחלטות הכלכליות ששדדו את מעמד הפועלים שלנו”, קובע טראמפ בתשדיר. וכמובן, המילה “יהודים” לא הופיעה בתשדיר, וממילא משמעותו נתונה לפרשנות. יש מי שראו בתשדיר מסר אנטישמי חריף במסווה של מסר כלכלי. יש מי שראו בו תשדיר כלכלי פופוליסטי סטנדרטי שגיבוריו יהודים – פשוט מפני שיהודים רבים משפיעים על עולם הכלכלה ועומדים בצמרת המוסדות הכלכליים. ובמילים אחרות: לא טראמפ הוא שקבע את המסר הנקלט אצל הצופים – עמדתם הפוליטית של הצופים היא שקבעה אותו.