נשיא ארה"ב הקודם ברק אובמה החליף את היועץ לביטחון לאומי הראשון שלו במהירות יחסית. הגנרל ג'ים ג'ונס החזיק מעמד בתפקיד מינואר 2009 ועד אוקטובר 2010 בסך הכל. רונלד רייגן היה זריז יותר. יועצו הראשון – מתוך שישה! – החזיק מעמד 348 ימים. מינואר עד ינואר. פחות משנה. היועץ השלישי בהיסטוריה, ויליאם ג׳קסון, שימש יועץ רק לתקופת מעבר קצרה, תחת הנשיא דווייט אייזנהאואר: 129 ימים.



כלומר דונלד טראמפ שוב שובר שיאים. היועץ שלו, מייקל פלין, הוא זה שכיהן במשך התקופה הקצרה ביותר מאז נוסד התפקיד הזה, בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת. הוא לא החזיק מעמד אפילו חודש.



הבחירה הייתה שנויה במחלוקת, והתהיות על כישוריו של פלין לתפקיד רק העמיקו עם הזמן. התוצאה לא מפתיעה: ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בא היום לבית הלבן כדי להיפגש עם נשיא שהממשל שלו סובל מבעיה קשה של קשב וריכוז. אין יום בלי סקנדל או מבוכה, אין יום בלי תקלה או התנגשות, אין יום של שקט.



יש לנשיא שר חוץ שאין לו ניסיון במדיניות חוץ, ואין לו סגן – כי הנשיא החליט לוותר על המועמד המתאים ביותר שהיה לו (אליוט אברמס, סגן היועץ לביטחון לאומי בממשל בוש). יש לו יועץ לביטחון לאומי שהוא רק ממלא מקום, וגם לו אין ניסיון ממשי במדיניות חוץ. יש לו שר הגנה מרשים וכריזמטי, וסגן נשיא שיש לו השפעה. ויש לו חשבון פעיל בטוויטר. אם לעיתונות יהיה קצת מזל, כשייפגש עם נתניהו היא תזכה לעדכונים מתוך החדר.



 "מרווח תמרון"


נתניהו בא לדבר עם טראמפ על נושאים רציניים, שהממשל עוד לא הכריע מי יטפל בהם. הקו התקיף מאוד של פלין מול איראן אולי יפנה מקום לקו תקיף פחות. מי יודע. הפלרטוט של פלין עם רוסיה – שבעטיו הוא נבעט החוצה מוקדם מהצפוי – אולי יימשך ואולי ייפסק.



המדיניות הישראלית נשענת על תשובות לשאלות האלה: איך מבינה אמריקה של טראמפ את המצב במזרח התיכון, איזה תפקיד מבקש טראמפ למלא באזור, איזה מרווח תמרון הוא רוצה להשאיר לוולדימיר פוטין, עד לאן ילך כדי להכיל ולנטרל את איראן וכיצד בכוונתו למנף את ההתקרבות בין ישראל לבין מדינות ערביות סוניות. אה, כן, ועולה גם השאלה המשנית של ההתנחלויות. לא חשובה במיוחד, אבל מעיקה פוליטית. דווקא בשאלה הזאת נדמה שיהיה קל יותר להכריע: מכתב בנוסח מכתבו של בוש לשרון – בנייה בירושלים ובגושים, הימנעות במקומות אחרים – מציע לשני המנהיגים מוצא קל ונוח.



על השאלות הכבדות טראמפ לא יכול להשיב כעת. אין לו הידע והניסיון הנדרשים, אין לו היועצים הנדרשים, אין לו מדיניות. מצד אחד, זה יאפשר לנתניהו לנסות להשפיע על עיצוב גישתו של הממשל לחלק מהנושאים הללו. מצד שני, זה ישאיר אותו, גם לאחר הפגישה, תלוי באוויר, מחכה לתשובות.



מתי יבואו התשובות? אולי באיחור, אולי לעולם לא. לעתים, גם החלטה שלא לתת תשובה היא סוג של תשובה. כך, הנשיא אובמה לא בדיוק החליט מה לעשות בסוריה, והרוסים נשאבו מרצון לוואקום שנוצר. כך, הנשיא טראמפ, שמציג את עצמו כתמונת התשליל של ימי אובמה, עשוי לחולל את הוואקום הבא, שיוביל למשבר הבא. וכמובן, זו יכולה להיות החלטה של טראמפ שלא להחליט – ויכולה להיות גם סתם בטלנות של הנשיא, או חדלות אישים שלו, או בעיית קשב וריכוז, שתוצאתה דילוג מעניין לעניין בלי להשלים אף בניין.



אז הנה, לשואלים מה צריך נתניהו להביא איתו לפגישה בבית הלבן, כבר מסתמנת תשובה: ריטלין.