באפריל 2004, כאשר רג'פ טאיפ ארדואן, אז בתחילת שנתו השנייה בתפקיד ראש הממשלה, נכנס לראשונה לרשימת 100 האישים המשפיעים של המגזין "טיים", כתב העיתונאי אנדרו פרביס כי "מנהיגי המערב סורקים את העולם המוסלמי אחרי פוליטיקאים מתונים שרואים את עתידם בדמוקרטיה ובפלורליזם. ארדואן עשוי להיות המציאה הטובה ביותר עד כה".

באפריל אשתקד, כאשר ארדואן נכנס בפעם השלישית לרשימה המכובדת, כתב עליו איאן ברמר, שעומד בראש קבוצת "אירואסיה לניהול סיכונים פוליטיים", כי הוא "אדם המרוכז בעצמו, בעל עור דק, שהצמא שלו לעוצמה סיכן את חופש הדיבור בטורקיה ודחק את ארצו לעבר רודנות. ארדואן לא הולך לשום מקום בקרוב. עבור המערב, האתגר של ארדואן רק מתחיל", סיכם ברמר.

קשה שלא לראות את ההבדל התהומי בין שני המאמרים, שנכתבו בפער של 12 שנים בלבד. מי שנחשב בראשית דרכו בפוליטיקה הארצית של טורקיה כתקווה לגשר בין העולם המוסלמי המתון לבין המערב בתקופה המתוחה שאחרי מתקפת 11 בספטמבר, הפך בהדרגה לדמות סמכותית שמתחזקת יותר ויותר, תוך רמיסת הזכויות של אזרחי ארצו והתנגשות חזיתית עם מנהיגי האיחוד האירופי.

השבוע, אחרי משאל העם שהסתיים בניצחון דחוק ושנוי במחלוקת, המאפשר לו ליישם רפורמה היסטורית בחוקת המדינה, שתהפוך את המערכת הפוליטית לנשיאותית ותעניק לו סמכויות נרחבות, חיזק ארדואן את אמירתו של ברמר כי אינו הולך לשום מקום בקרוב.

בראיון שהעניק לרשת CNN ביום שלישי טען המנהיג הטורקי כי הוא דווקא "בן תמותה שיכול למות בכל רגע", וכי לא מדובר במעבר לרודנות אלא ב"שינוי בהיסטוריה הדמוקרטית של טורקיה". אבל עבור ארדואן מדובר בניצחון משמעותי שמקרב אותו לחלומו הגדול: להיות השליט הטורקי שיחזיר את המדינה למרכז המפה העולמית, כמו בימי גדולתה בתקופת הסולטנים העות'מאנים. הוא מקווה לעשות זאת בתוך שש שנים, אז תציין טורקיה את יובל ה־100 להקמתה של הרפובליקה שירשה את האימפריה העות'מאנית.

לאור ההספק שלו ב־14 השנים שחלפו מאז נבחר לראשונה לראשות הממשלה, לא כדאי לבטל את סיכוייו.




פתיחה אופטימית

בנובמבר 2002, כשארדואן הוביל את מפלגת הצדק והפיתוח, שהוקמה רק שנה קודם לכן, לניצחון מוחץ בבחירות הכלליות, הוא כבר היה שם מוכר בטורקיה. המנהיג האסלאמיסטי בן ה־48 שימש קודם לכן ראש עיריית איסטנבול והצליח לשפר את המצב הסביבתי במטרופולין הענק, בין השאר באמצעות צמצום זיהום האוויר והקלה בעומסי התנועה שאפיינו את העיר. אולם כהונתו הסתיימה לפני המועד, משום שהורשע בהסתה בשל הקראת פואמה בעלת תוכן דתי במהלך עצרת, וריצה כארבעה חודשי מאסר.

הניצחון בבחירות 2002 סיפק למפלגה האסלאמיסטית רוב מוחלט בפרלמנט - 363 מתוך 550 המושבים - אולם בשל ההרשעה, לא היה יכול ארדואן להרכיב את הממשלה החדשה והותיר את התפקיד לשותפו לייסוד המפלגה, עבדאללה גול. אולם אחרי שבית המשפט העליון קבע כי תתקיים הצבעה חוזרת במחוז סירט, שבו התמודד ארדואן בזכות תיקון שאושר בפרלמנט ואפשר לו לשוב לחיים הפוליטיים, הוא נבחר לפרלמנט במרץ 2003 ומונה לראש הממשלה החדש.

ארדואן עם קהל תומכיו. צילום: רויטרסארדואן עם קהל תומכיו. צילום: רויטרס




השנים הראשונות בישרו טובות. מדיניות כלכלית מוצלחת ומשיכת משקיעים זרים הוציאו את הכלכלה הטורקית מהמיתון והפכו אותה לסיפור הצלחה. ארדואן ניסה לפנות למערב, בעיקר בשל רצונו לצרף את ארצו לאיחוד האירופי, באמצעות קידום רפורמות שכללו את ביטול עונש המוות ומתן זכויות למיעוטים. הוא אף המשיך בקיום הקשרים המדיניים והביטחוניים עם ישראל והגיע לביקור בשנת 2005, כולל סיור ב"יד ושם".

על אף החששות הראשונים, נמנע ארדואן מלנצל את משרתו כדי לקדם משנה אסלאמית. "למפלגה פוליטית לא יכולה להיות דת, רק ליחידים יכולה להיות", אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס". "אחרת, אתה מנצל את הדת, והדת היא כה עליונה עד שאי אפשר לנצל אותה או להשתמש בה כדי להשיג יתרון".




להיפטר מהאליטה

המפנה הראשון בדרך לסילוק יריביו של ארדואן ולחיזוק מעמדו התרחש ב־2007, השנה שבה זכה במנדט בפעם השנייה, כאשר נחשפה פרשת "ארגנקון". זו הייתה מזימה חשאית לכאורה של גורמים לאומניים קיצוניים שתכננו לבצע פיגועים ולערער את היציבות במדינה, במטרה להפיל את השלטון של מפלגת הצדק והפיתוח.

הפרשה נראתה כמו ניסיון של ארדואן לנטרל את האליטה הצבאית־חילונית, הקבוצה החזקה ביותר בטורקיה מאז הקמת הרפובליקה. בין מאות הנאשמים היו קציני צבא בכירים, ובהם הרמטכ"ל לשעבר אילקר בסבוג, עיתונאים, אקדמאים ועורכי דין, שרבים מהם נידונו לעונשי מאסר ממושכים. את מקומם של הקצינים תפסו אנשי שלומו של ארדואן, שהיו נאמנים למנהיג האסלאמיסטי ולא מיהרו ליישם שוב את מסורת ההפיכות הצבאיות.

כתבי האישום שהוגשו נגד העצורים כללו עבירות של "הקמת ארגון טרור", "חברות בארגון טרור" ו"סיוע לארגון טרור". בתביעה הטורקית ציינו כי "הגדרת הטרור לא צריכה להיות מפורשת במובן הקונבנציונלי", אלא בתור "פשעים של סכנה לקיום המדינה והרפובליקה, החלשת סמכות המדינה או הריסתה או השתלטות עליה, פגיעה בביטחון המדינה ובסדר הציבורי". הטיעונים הללו שימשו מאז כבסיס ללא מעט כתבי אישום נגד מי שרק העז למתוח ביקורת קלה על המשטר, גם אזרחים חפים מפשע.

"פרשת ארגנקון הפכה לציד מכשפות", כתב המומחה לטורקיה סונר קגפטאי במאמר שפרסם ב"ניוזוויק" במאי 2009. "אם יש לכם ספקות, תתקשרו לחבר בטורקיה ותשאלו את דעתו על המקרה. התגובה של החבר שלכם תהיה פרטים על מזג האוויר. הפעם האחרונה שבה אנשים פחדו לדבר על מקרה ציבורי בבית משפט במערב הייתה במהלך משפטי מקארתי בארה"ב".

לא רק הרצון להשתיק את המתנגדים הוביל לפגיעה הגוברת של ארדואן בזכויות אדם ואזרח. גם התנגדותם של נשיא צרפת באותה עת, ניקולא סרקוזי, ושל קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לצירופה של המדינה לאיחוד האירופי היוותה סיבה מוצדקת עבור ארדואן להקפיד פחות על אותם ערכים ליברליים ודמוקרטיים שהיו דרישת מפתח לשיחות ההצטרפות, אף שלא ויתר על החלום להכניס את טורקיה לגוש המערבי.




המחאה שהושתקה

האתגר המשמעותי ביותר לשלטונו של ארדואן החל בסוף מאי 2013, דווקא כמחאה סביבתית. פרויקט לכריתת עצים בפארק גזי שליד כיכר טקסים באיסטנבול לטובת הקמת מחנה צבאי משוחזר מהתקופה העות'מאנית ומרכז קניות חדש עורר הפגנות של פעילים מקומיים. אולם אחרי שהמשטרה השתמשה בגז מדמיע כדי לפנות את המאהל, התרחבו ההפגנות לרחבי המדינה, ואלפי בני אדם יצאו לדרוש את התפטרות ממשלתו של ארדואן.

גל המחאה הסתיים רק כעבור שלושה חודשים עם 22 הרוגים, אלפי עצורים ופינוי אלים של מאהל המחאה בפארק גזי. מאז נרשמו הפגנות מעטות, אולם לא באותו סדר גודל כמו מחאת גזי. "השימוש המוגזם בכוח מצד המשטרה והיעדרו של דיאלוג כולל במהלך המחאה מעוררים דאגות רציניות", נכתב בדוח של האיחוד האירופי על האירועים בטורקיה. "זה מדגיש את הצורך במתן כבוד לזכויות בסיסיות".

גם ארגון אמנסטי גינה את השלטון הטורקי על התגובה "הברוטלית". "התגובה מייצגת את המשך המגמות המתמשכות של פגיעה בזכויות אדם בטורקיה, מניעת הזכות להתאספות בדרכי שלום, השימוש המוגזם בכוח מצד המשטרה והרדיפה של מי שמחזיקים בדעות מנוגדות לגיטימיות בעת שאין בדיקה של התעללות מצד המשטרה", נמסר מהארגון.

תומכת ארדואן. צילום: רויטרסתומכת ארדואן. צילום: רויטרס




מי שבעיקר שילמו את המחיר היו אנשי תקשורת, מקומיים וזרים, שהפכו יעד לרדיפת השלטונות. עיתונאים שהעזו למתוח ביקורת על השלטון, החל מדיווח על המחאה, דרך חשיפת פרשיות שחיתות שבהן היו מעורבים לכאורה ארדואן ומקורביו ועד התייחסות ביקורתית להתמודדות עם הסוגיה הכורדית, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח עם אישומים בפגיעה בביטחון המדינה או עבירות טרור.

"למרות שאיפותיה האזוריות, טורקיה לא הראתה שום שיפור והיא ממשיכה להיות אחד מבתי הכלא הגדולים ביותר בעולם עבור עיתונאים", ציין ארגון עיתונאים ללא גבולות, שהציב את טורקיה במקום ה־154 מתוך 180 מדינות במדד חופש העיתונות לשנת 2013, אחרי מדינות כמו עיראק ואפגניסטן.

גם הרשתות החברתיות, הביטוי המובהק ביותר לחופש הביטוי בעידן הנוכחי, היו יעד להשתקה. אחרי פיגועים או פרסום ידיעות שלא היו נוחות לארדואן נחסמה הגישה לטוויטר, יו־טיוב ופייסבוק בטיעון של שמירה על ביטחון המדינה ופגיעה בסדר הציבורי, וגם מי שהעלו פוסטים ביקורתיים מצאו את עצמם לא פעם בחקירה או מול כתב אישום. ״אני לא מבין איך אנשים הגיוניים יכולים להגן על הפייסבוק, היו־טיוב והטוויטר האלה. הם הרעידו משפחות עד היסוד. יש שם כל מיני שקרים", הסביר ארדואן את החלטתו לסגור את הגישה בעקבות פרסום כתבות לא אוהדות לפני כשלוש שנים.




בדרך לנשיאות

ארדואן לא הסתפק בתפקיד ראש הממשלה ושאף להגיע עד לארמון הנשיאות, שנחשב לתפקיד סמלי, אך גם בעל פונקציות משמעותיות, כמו היכולת להטיל וטו על חוקים שהעביר הפרלמנט, מינוי ראש הממשלה ושופטי בית המשפט החוקתי העליון וגיוס כוחות הצבא. בראייתו של ארדואן זה לא הספיק, והוא רצה להפוך את תפקיד הנשיא לגורם החזק ביותר, בדומה לנשיא ארה"ב ואולי אף יותר ממנו, גרסה מודרנית של סולטן.

כבר בשנת 2007 הוא הפגין את כוחו, כאשר כ־69% מהמצביעים תמכו במשאל עם בשורת רפורמות שקבעו בין השאר כי הנשיא ייבחר על ידי האזרחים ולא בפרלמנט, וכי הנשיא יוכל להתמודד לכהונה נוספת. בשלב הזה כבר היה ברור כי כאשר תסתיים כהונתו של הנשיא עבדאללה גול ב־2014, יהיה זה ארדואן שיירש אותו.

בעודו ממתין לבחירות, ניצל ארדואן את הזמן לקמפיין בלתי רשמי עם הקמת פרויקטים מגלומניים, כמו תעלה תת־קרקעית מתחת למצרי הבוספורוס שמחברת בין שני חלקי איסטנבול או בנייתו של גשר תלוי ענק מעל המצרים, פרויקטים שקיבלו שמות של סולטנים עות'מאנים ונועדו לבצר את מעמדו של ארדואן כמי שמחזיר את טורקיה לימי גדולתה.

גם כאשר החל הקמפיין הרשמי עשה ארדואן כרצונו, תוך שהוא נמנע מלהתפטר מתפקיד ראש הממשלה, השתמש במטוס הרשמי כדי לטוס לעצרות בחירות ברחבי אירופה והשתמש בכספי ציבור כדי לקדם את מועמדותו. בסופו של דבר, הכל השתלם. באוגוסט 2014 גבר ארדואן על יריביו כבר בסיבוב הראשון, והוא נבחר לנשיא ה־12 של הרפובליקה הטורקית.

כעת המטרה הייתה לקדם את הרפורמה החוקתית שתהפוך אותו לשליט הכל־יכול. היעד הראשון היה הבחירות הכלליות ביוני 2015, אולם למרבה ההפתעה, מפלגת הצדק והפיתוח לא הצליחה לזכות ברוב, בעיקר בשל כניסתה של המפלגה הפרו־כורדית לפרלמנט בפעם הראשונה. כל ניסיונותיו של אחמט דבוטאולו, יורשו של ארדואן בתפקיד ראש הממשלה, להקים ממשלה חדשה עלו בתוהו, וארדואן החליט על בחירות חוזרות.

הפעם, הנסיבות כבר היו שונות לעומת ההצבעה הקודמת. ביולי קרסה הפסקת האש עם המחתרת הכורדית שחידשה את הפיגועים, וגם ארגון דאע"ש החל לבצע פיגועי התאבדות קשים באתרים מרכזיים באיסטנבול ובאנקרה וליד הגבול הסורי. אחרי שארדואן ודבוטאולו הדגישו את הצורך במנהיגות חזקה, הצליחה מפלגת הצדק והפיתוח לסיים את הבחירות בנובמבר 2015 עם רוב חדש, שסלל את הדרך לקראת שינוי החוקה, זה שאושר למעשה השבוע.




הטיהור הגדול

קשה לדעת אם לארדואן הייתה הצלחה במשאל העם אילולא אירועי ליל 15 ביולי אשתקד, כאשר קבוצת אנשי צבא ניסתה להוביל ניסיון הפיכה באמצעות התקפות אוויריות נגד הפרלמנט ונגד מבני צבא ומשטרה, ואף לחסל את ארדואן ששהה בחופשה באזור מרמריס. רק אחרי שהנשיא הצליח לעלות לשידור בטלוויזיה באמצעות אפליקציית פייס־טיים ולהבהיר כי הוא בריא ושלם, יצאו תומכיו לרחובות ועצרו את ניסיון ההפיכה.

עבור ארדואן זו הייתה הזדמנות אדירה - יש מי שעדיין מחזיקים בדעה שהוא עצמו ביים את כל האירוע - כדי לסגור חשבון עם מי שהיה שותפו והפך ליריבו, המטיף פתהוללה גולן, שנמצא בגלות בארה"ב. ארדואן טען לא פעם כי גולן הקים "מדינה סודית" בתוך טורקיה במטרה להפיל את שלטונו. הוא הציג את ניסיון ההפיכה כדוגמה מובהקת לטענותיו והחל במבצע טיהור שהזכיר משטרים אפלים אכזריים.

בחסות מצב החירום שהוכרז, עשרות אלפי אנשי צבא, עובדי המגזר הציבורי, עיתונאים, אקדמאים, עורכי דין וגם אזרחים מן השורה סולקו ממשרותיהם ונעצרו לחקירה, ונגד רבים מהם גם הוגשו כתבי אישום על חברות בארגון טרור. עשרות כלי תקשורת נסגרו או הולאמו, וגם מנהיגי המפלגה הפרו־כורדית, השלישית בגודלה בפרלמנט מצאו את עצמם בבית הכלא, מואשמים בחברות בארגון טרור בשל קשרים לכאורה עם המחתרת הכורדית. "ארדואן הפך לפרנואיד, לרעב לעוצמה, והוא אינו מאפשר למוסדות לשגשג", הסביר גונול טול, מומחה לטורקיה מהמכון למזרח התיכון בוושינגטון. "זו הפכה להיות הצגה של איש אחד".

בדצמבר האחרון נבחר ארדואן לאחד מחמשת המועמדים הסופיים ברשימת אנשי השנה של ה"טיים", מיד אחרי דונלד טראמפ. "במקום לספק מודל לדמוקרטיה, מנהיג טורקיה מייצג חזרה לאחור", נכתב במאמר. "אוטוקרט נבחר, שהמערב סובלני כלפיו על שהשיג יציבות מסוימת כלפי פנים וכלפי חוץ, שמפקח על דמוקרטיה פרוצדורלית עם תקשורת כנועה ומפלגה פוליטית דומיננטית שמשרתת רק את רצונותיו".

השבוע, אחרי הניצחון במשאל העם שהגינותו עדיין מוטלת בספק, טען ארדואן כי העם החליט להעניק לו את הסמכויות החדשות ומדובר ביישום של הדמוקרטיה הטורקית. לא מעט מנהיגים עלו בדרכים דמוקרטיות לכאורה לשלטון והביאו את ארצם לסף קריסה. השאלה כעת היא אם ארדואן אכן יעלה את טורקיה לגדולה מחודשת, או שהתיאבון שלו לכוח ולשררה, שהגיע לשיא חדש עם הסמכויות המורחבות שבהן זכה, יוביל את המדינה לפיצוץ פנימי, כאשר מתנגדיו ירגישו שכבר אין להם מה להפסיד. בכל מקרה, את מקומו בספרי ההיסטוריה של ארצו ושל העולם, הוא כבר ביסס - לטוב ולרע.

tguvot@maariv.co.il