על מדף הספרים בביתי יש חמישה או שישה ספרים מאת או על הילרי קלינטון. בחנות הספרים המקוונת אמזון תוכלו למצוא עוד כמה וכמה ספרים כאלה. הרבה יותר מדי, בהתחשב בעובדה שקלינטון אינה כותבת מחוננת. הרבה יותר מדי בהתחשב בכך שלקלינטון יש נטייה לכתוב כמו פוליטיקאית. גם אחרי שברור שהקריירה הפוליטית שלה נגמרה, היא כותבת לעתים כמו פוליטיקאית. כלומר, עיקר עניינה להוציא את עצמה טוב, להציע גרסה אוהדת לעצמה של ההיסטוריה. היא אומנם כותבת בספרה החדש “מה קרה” שבכוונתה “להוריד את חומות ההגנה” שלה, לא לשחזר את נטייתה להיות “זהירה בציבור”. אבל גם בספר הזה עיקר עניינה לשכנע, לא לחשוף. עיקר עניינה לקבוע שלא היא אשמה בהפסדה בבחירות.

ובכל זאת, הספר החדש טוב בהרבה מקודמו, “בחירות קשות” (ועוד הרבה יותר מקודם קודמו, “לחיות את ההיסטוריה”). יש בו גם רגעים של חשיפה. יש בו גם סדקים שמאפשרים הצצה. “יש סיבה לכך שאנשים מתבודדים כאשר הם סובלים”, כותבת קלינטון. וברור מספרה שההפסד הסב לה סבל. כאב לב קשה, תהומי, שהיא לא טורחת להחביא או לטייח. את הספר הקודם כתבה בעקבות כישלון המירוץ הקודם שלה לנשיאות, לאחר שהסכימה לשמש כשרת החוץ תחת הנשיא ברק אובמה, וכאשר עוד קיוותה להיות האישה הנשיאה הראשונה.


באופן טבעי, היא הייתה אז במצב רוח נמרץ ולוחמני. באופן טבעי, הספר ההוא היה מחושב, מתוכנת, מכוון מטרה: הבית הלבן. לעומתו, הספר החדש הוא סיכום שלאחר ייאוש. קלינטון יודעת שזה נגמר. קלינטון אומרת שלא תתמודד יותר על משרה ציבורית. אולי תספיק לראות את הנשיאה הראשונה מהצד. אולי גם זה לא.

קלינטון לא כותבת שום דבר חדש או מזעזע על הנשיא המכהן. טראמפ. צילום: רויטרס


הילרי קלינטון היא אישה מעניינת. הרבה יותר מעניינת מכפי שכישרון הכתיבה שלה מלמד. ספר אחד שכתבה נחשב ליחסית חשוב: “איט טייקס א וילאג’” - ובתרגום חופשי לעברית: צריך קהילה. זה הספר שבו פרשה את המשנה הפוליטית שליוותה אותה גם בהמשך דרכה. הספרים האחרים היו קפואים, לעתים קרובות מרדימים. אבל לא הספר החדש. בספר הזה קלינטון משתפת, לעתים בטון מריר, לעתים בצדקנות האופיינית לה, פחות מדי בהומור, שמכריה אומרים שיש לה בשפע.

הנה, כך היא כותבת על הרגע שבו הבינה שדונלד טראמפ ניצח אותה בבחירות: “הייתי מרוקנת מכוחות, הכל היה מזעזע”. כמה דקות קודם לכן צלצלה לנשיא ברק אובמה. “הוא אמר את כל הדברים הנכונים”. לדוגמה, “שיש חיים גם לאחר הפסד”. איך הוא יודע, היא לא שאלה בשיחה, ולא שואלת בספר. שהרי בניגוד אליה, אובמה תמיד ניצח.

600 שעות איפור

אז מי אשם בהפסד שלה? טראמפ, כמובן, שהפר את כל חוקי ההגינות ושבר את כל שיאי חוסר ההגינות. והרוסים, שקלינטון זיהתה את הבחישה שלהם כבר במהלך הקמפיין, אבל נתקלה בלא מעט לעג כאשר רמזה על כך. ג’יימס קומי, ראש האף־בי־איי לשעבר, שהחקירות שלו נגדה, והודעותיו הקופצניות במהלך מערכת הבחירות, גרמו לה נזק שאולי היה דרמטי. ברני סנדרס, מי שהתיש אותה בקרב פריימריז קשה ואיחר לקבל אותה כמועמדת הלגיטימית של המפלגה. ארבעה גברים – טראמפ, פוטין, קומי, סנדרס. ואז העניין החמישי: סקסיזם. קלינטון סבורה שעובדת היותה אישה שיחקה תפקיד בהפסד.

החקירות שלו נגדה, והודעותיו הקופצניות במערכת הבחירות, גרמו לה נזק שאולי היה דרמטי. קומי. צילום: רויטרס


אולי בזה שווה להתחיל. שהרי קלינטון אכן משמשת כבר שנים רבות כאישה מספר אחת של אמריקה. מי שהייתה אסרטיבית מדי כרעייתו של ביל קלינטון בשנות ה־90, והתעקשה שלא להסתפק בתפקידים המסורתיים של אשת נשיא ולמלא תפקיד פעיל בממשל. מי שנאלצה לעמוד מושפלת בעת שסביבה השתוללה שערוריית מין שבמרכזה האיש שלה, הנשיא. מי שהתאוששה, הרימה ראש, הפכה לסנטורית, ואז למועמדת לנשיאות שקיוותה לשבור את תקרת הזכוכית. גם בהפסד שלה לאובמה, בשנת 2008, חשבה שהמגדר שיחק תפקיד. גם בהמשך הדרך, בהיותה שרת חוץ – שהנשיא אובמה הותיר לה רק מרחב מוגבל של עשייה – הדגישה עשייה בענייני נשים, זכויות נשים, דיאלוג של נשים.

בספרה היא מספרת על הקושי להיות אישה בעין הציבור, מתייחסת בין השאר לצורך המתמיד להתלבש, להסתרק, להתאפר. “פעם חישבתי כמה שעות ביליתי בעשיית תסרוקות ואיפור במהלך הקמפיין. הסיכום היה 600 שעות, או 25 ימים! הייתי מזועזעת, בדקתי את החשבון פעמיים”. גם ענייני השמנה והרזיה מוזכרים בספר בהקשרים שונים. כמו בסיפור על אישה שפגשה בפנסילבניה, שבהתה בה ארוכות עד שהתברר שעיקר עניינה להבין אם קלינטון אכן העלתה במשקלה יותר מ־100 פאונד, כמו שקראה כנראה באיזה אתר אינטרנט.

האשם האמיתי בהפסד? אובמה. צילום: רויטרס


“למה אני נדמית כמו דמות כל כך מפלגת, וג’ו ביידן (סגן הנשיא לשעבר) או ג’ון קרי (מועמד לנשיאות לשעבר) לא?” קלינטון שואלת ותשובתה ברורה: לאישה קשה יותר. קשה לה יותר להיות פוליטיקאית, לתקוף, לתמרן, להקשיח, להרים קול, להיראות נשיאותית. קשה לה להיראות נשיאותית – וגם להיראות אישה. אבל אין לה ברירה: רק כך אפשר בפוליטיקה האמריקאית.

לביקורת של קלינטון על טראמפ אין משמעות רבה. האמריקאים למדו כבר להכיר אותו, וקלינטון לא כותבת שום דבר חדש או מזעזע על הנשיא המכהן. ספק אם לפוטין אכפת מה קלינטון חושבת עליו, כשהוא עוד מכהן והיא כבר לשעברית מתוסכלת. קומי פוטר מתפקידו על ידי טראמפ, וקלינטון מן הסתם לא ממוקמת גבוה ברשימת הנקמות שלו. כך שנשאר סנדרס – הוא המטרה הפוליטית העיקרית של קלינטון שיש לה משמעות.

הוא השחקן שעודו בזירה, ושלדברים שקלינטון כותבת עליו עוד יש משמעות. סנדרס יתמודד כנראה פעם נוספת בבחירות הבאות – בימים האחרונים הניח על השולחן תוכנית ביטוח בריאות מקפת שמעוררת הדים, לפני כמה ימים דורג כמועמד המוביל של הדמוקרטים מתוך שלל המועמדים שמתעתדים או עשויים לרוץ בשנת 2020. הוא יתמודד במפלגה הדמוקרטית, גם אם קלינטון מדגישה בספר שהוא בכלל לא דמוקרט. הוא יתמודד במפלגה שיש בה עוד מי שמאמינים בדרך הפשרנית והמיינסטרימית של קלינטון, ונבהלים מהרדיקליות של סנדרס.

במה היא בעצם מאשימה אותו? בכך שלא היה לויאלי, בכך שלכלך עליה בלי הרבה מעצורים, הכפיש את דמותה. “הוא הציג אותי באופן קבוע כמושחתת תאגידית שאי אפשר לבטוח בה. המתקפות שלו הזיקו לטווח ארוך, הקשו על איחוד המצביעים הפרוגרסיבים בבחירות הכלליות וסללו את הדרך לקמפיין ‘הילרי המושחתת’ של טראמפ. אני לא יודעת אם זה הטריד את ברני או לא”, היא כותבת, ומשווה אותו לקמפיין המנומס יותר של ברק אובמה ב־2008. גם אז היה קרב קשה, גם אז נאמרו פה ושם דברים קשים, אבל קלינטון חושבת – לפחות היום – שאובמה היה מועמד הגון יותר, וגם הציג עמדות שפויות וריאליות יותר מאלה של סנדרס.

תקלה מעשה ידי אדם

יכול להיות שסנדרס תרם להפסד של קלינטון. יכול להיות שגם פוטין וקומי אשמים בהפסד הזה. וכמו תמיד, יש הסברים המתמקדים באסטרטגיה של בחירות (למה לא נסעתי לוויסקונסין), ויש שמתמקדים בפליטות פה מרשיעות או בשגיאות טקטיות (ההרצאה המיותרת תמורת תשלום בוול סטריט), ויש שמחפשים את ההסבר באישיותו של המועמד (קלינטון ובעיית האמינות שלה, מוצדקת או לא).

אבל את ההסבר המעניין יותר על ניצחונו הבלתי צפוי של דונלד טראמפ לא צריך לחפש בשדות האלה. לא צריך לחפש אותו בספרים של פוליטיקאים. ההסבר המעניין יותר מוכרח לבוא משדה המחקר החברתי, מעיון מעמיק בדמותה המשתנה של החברה האמריקאית, מהתעמקות בתהליכים ארוכי הטווח ההופכים אותה למקום מקוטב יותר.

המטרה הפוליטית העיקרית. סנדרס. צילום: רויטרס


קלינטון תורמת בספרה רק מעט להבנת התהליכים האלה. היא מתארת הפסד שהוא סוג של תקלה מעשה ידי אדם. אבל לא בטוח שהיא צודקת. ייתכן שההפסד שלה הוא קצה קרחון של שינוי דרמטי שעובר על המדינה. ייתכן שהוא רק ספתח לעונה פוליטית סוערת בהרבה, קשה בהרבה, מכפי שהייתה הפוליטיקה האמריקאית בעשורים רבים של הליכה, בסך הכל, בדרך האמצע.

ייתכן גם שלהפסד שלה לא צריך לחפש יותר מדי הסברים. קלינטון עצמה יודעת זאת, שהרי היא עצמה כותבת ש”אף דמוקרט לא מכהן לא הצליח להתמודד בהצלחה ולרשת נשיא דמוקרטי, מאז ניצחונו של סגן הנשיא מרטין ואן ביורן בשנת 1836”. ולמי שאינו בקיא בהיסטוריה: מאז שניצח ואן ביורן במרוץ להחליף את אנדרו ג’קסון; אי שם, כשהדמוקרטים רק התחילו להיות דמוקרטים – ואן ביורן נחשב לאביה המייסד של המפלגה; אי שם, עוד בטרם פרצה מלחמת אזרחים, ובטרם היותה של מפלגה רפובליקנית, ובטרם הושלמה הרכבת הפאזל האמריקאי, כשקליפורניה ועוד מדינות רבות אחרות עוד לא היו אמריקאיות; אי שם בעבר הרחוק מאוד – מאז ועד היום אף מועמד דמוקרטי לא הצליח לעשות את מה שניסתה הילרי קלינטון לעשות, קרי, לנצח בבחירות אחרי שמונה שנים של נשיא דמוקרטי אחר.

הנה, כבר ברור מי הגבר האמיתי שאשם בהפסד של קלינטון. לא טראמפ, לא פוטין, לא קומי, לא סנדרס. אובמה אשם. הוא אסונה של קלינטון, לפני תשע שנים, בבחירות המקדימות של 2008, ולפני שנה, בבחירות של 2016. ודווקא אותו, לפחות לפי הספר, היא די מחבבת.