כמו שקורה כמעט תמיד, דונלד טראמפ הותיר את צופיו מבולבלים. כמו שקורה כמעט תמיד, לא ברור אם טראמפ החליט לבלבל אותם בכוונת מכוון, או שמא יצא לו משהו שלא במתכוון. אולי פשוט התבלבל בעצמו. כך או כך, לנשיא ארצות הברית יש סיבה להיות מרוצה: הוא התקבל בכבוד מלכים מהסוג שקשה לו לקבל באמריקה. גם לרוב המארחים יש סיבה להיות מרוצים: טראמפ ביקש מהם מעט ולא הטיף להם מוסר. כנראה עברו הימים שבהם אמריקה נלחמת על זכויות אדם בסין או על חופש דיבור בווייטנאם.



מסע של שבועיים לאסיה. זה בדיוק מה שצריך נשיא שמחפש מפלט משטף החקירות, הביקורות, ההתכתשויות של וושינגטון. וטראמפ אכן מצא מפלט. הוא היה עסוק, ועל כן למעט תקרית אחת מביכה (חילופי העלבונות “אתה זקן” ו”אתה שמן” בינו לבין שליט צפון קוריאה), ואחת לא לגמרי מובנת (יצירת הרושם שהוא מאמין לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין שרוסיה לא התערבה במערכת הבחירות, ולמחרת ההודעה המנוגדת), טראמפ לא הרבה לצייץ ולהתסיס את הרשת. הוא היה עטוף באהבה – אולי לא אהבת אמת, אבל העמדת פנים משכנעת מספיק כדי להפיס את דעתו – ועל כן נראה רוב הזמן נינוח. מנהיגי אסיה, ביפן, בדרום קוריאה, בווייטנאם, בפיליפינים, הרבו לשבח אותו. כמה יפה הוא משחק גולף, כמה הוא עושה את אמריקה לגדולה, כמה הוא חכם ומנהיג. טראמפ כנראה האמין.



סדר יום משלהם



אסיה היא יעד חשוב, מרכזי, לנשיאים אמריקאים. בעיקר בגלל יחסי המסחר, אבל גם בגלל פוטנציאל המשבר שטמון בה. כל נשיא אמריקאי מאז ריצ’רד ניקסון, שפתח את הדלת, ביקר בסין. היו מהם שחיכו קצת לפני שנסעו – רונלד רייגן בא רק ארבע שנים לתוך נשיאותו. היו מהם שחיכו מעט מאוד – לג’ורג’ בוש האבא זה לקח בערך חודש. היו מהם שנסעו פעם אחת - ביל קלינטון טס רק שנתיים לתוך הקדנציה השנייה שלו. והיו מהם שנסעו יותר – ג’ורג’ בוש הבן ביקר בסין לא פחות מארבע פעמים.



השנים עוברות, אבל לא כל הנושאים משתנים. האם אמריקה עודה תומכת בטייוואן, האם עודה מחויבת לביטחון דרום קוריאה, כיצד בכוונתה לנהל את היחסים המורכבים – שיתוף פעולה ותחרות – עם סין, וכיצד ישפיעו אלה על יחסיה עם הודו, ומה עם יפן, בין השאר לנוכח הגרעין של צפון קוריאה. עוד ועוד שאלות על הפרק, רובן זרות לאוזניו של מי שעיקר עניינו במזרח התיכון, אך פוטנציאל ההשפעה שלהן על כלכלת ארצות הברית, ומן הסתם גם על ביטחונה, גדול יותר.



פתח את הדרך לסין. ריצ'רד ניקסון, צילום: גטי אימג'זפתח את הדרך לסין. ריצ'רד ניקסון, צילום: גטי אימג'ז



טראמפ החל את הביקור היטב. נאומו בדרום קוריאה, התחנה השנייה לאחר יפן, היה מדוד – בלי התגרויות שיחדדו את המתח הקיים ממילא מול הצפון. אבל ההמשך הדאיג, בוודאי את היפנים ואולי גם שכנים אחרים בסביבה. טראמפ אומנם בילה את מערכת הבחירות שלו בהתרעות מפני עליית כוחה של סין, אך בביקור עצמו נראה היה שהוא עושה כל שביכולתו כדי להעצים עוד יותר את חשיבותה של ההנהגה בבייג’ינג. “מנועי הצמיחה החשובים ביותר לצמיחה כלכלית עולמית” – כך כינה את ארצות הברית ואת סין. הוא נראה כמי שמנסה לשחזר את מה שניסה לעשות גם הנשיא ברק אובמה בתחילת כהונתו: הבנות עם סין על הנהגה בהסכמה של שאר העולם – שתי מעצמות־על שמשקיפות על האחרים מלמעלה.



הסינים ודאי רוו נחת מהמסר הזה, אך לא כן מדינות אחרות. ממשל טראמפ משדר גם להן מסרים סותרים, מבלבלים. מצד אחד פיתח מנהג חדש, לקרוא לאזור “הינדו־פסיפיק”, מה שמדגיש את הודו ואת אוסטרליה כמשקל נגד לעוצמה הסינית. מצד שני, לא הפסיק לאותת למדינות האזור שארצות הברית כנראה נסוגה במעט, ועל כן סין כנראה מתחזקת. את התוצאה תוכלו לראות בעצמכם אם תמדדו את מחיאות הכפיים בעקבות הנאומים של טראמפ ושל נשיא סין שי ג’ינפינג. לטראמפ מחאו כפיים בנימוס המתבקש, לנשיא סין מחאו כפיים כמי שזוכרים עם מי לא כדאי להתקוטט.



זה קרה בווייטנאם, בוועידת שיתוף הפעולה הכלכלי של אסיה והאזור הפסיפי. טראמפ בא לוועידה ונשמע לפתע שוב כמי שמנהל מסע בחירות בדלני. עיקרי דבריו הוקדשו למסרים של “אמריקה פירסט”, כלומר דחייה של הסכמים כלכליים אזורים שמהם, כך סבור הנשיא, אמריקה תמיד יוצאת מופסדת. ראשי המדינות האחרים התנהגו אליו בנימוס מופלג, כמעט חנפנות, אך במקביל רקמו לעצמם סדר יום משלהם, שכולל גם הסכם אזורי בלי אמריקה.


רשימת הנפגעים הפוטנציאלית של מדיניות מתבדלת ארוכה. טייוואן לא משוכנעת שלטראמפ יש מחויבות גדולה אליה – היא מחפשת חסות נוספת, ואין מועמדים מלבד יפן. כמובן, יפן לא יכולה לתת חסות לאף אחד, כל עוד היא מדינה שממשיכה במסורת הפציפיזם שאימצה לאחר מלחמת העולם השנייה.



האם טראמפ מעוניין שתתחמש, גם בנשק גרעיני? שוב, במסע הבחירות שלו טראמפ ירה חצים לעבר יפן (ודרום קוריאה) “המכונות בעלות ברית”. כלומר, מדינות שלהבנתו ניצלו את טוב הלב והנדיבות האמריקאית בלי לתת תמורה מספקת. אבל מסעו סיפק להן לא מעט סיבות לחייך, כולל אמירות נחרצות על מחויבות של אמריקה לביטחונן.



רווה נחת מהביקור. שי ג'ינפינג יחד עם טראמפ, צילום: רויטרסרווה נחת מהביקור. שי ג'ינפינג יחד עם טראמפ, צילום: רויטרס



הקרב שבתוכו



מה אפשר ללמוד מכל זה? אפשר ללמוד שוב על אופיו הקופצני של טראמפ, על הקושי של צוותו לארגן את המחשבות לסדר יום קוהרנטי, אחיד. ואפשר ללמוד גם על הקרב המתחולל בתוך הממשל, ואולי גם בתוך נפשו של הנשיא עצמו. מצד אחד, האינסטינקט המתבדל, המתרחק, זה שמזהה את הצורך להקים חומות שיגנו על העובד האמריקאי מפני השפעות העבודה הזולה באסיה. מצד שני, עוד אינסטינקט מתבדל – של מי שאין לו עניין מיוחד לחנך אחרים. טראמפ איננו אובמה, הוא לא מתעניין במצב זכויות האדם במדינות רחוקות, ולא מבקש לתקן את העולם. מצד שלישי – האינסטינקט הבריוני, התוקפני, של מי שאין לו סבלנות או עניין ללכת על ביצים כדי לא להעליב מדינות אחרות שעומדות בדרכה של אמריקה. מזה בדיוק הצליחו רוב מנהיגיה של אסיה לחמוק באלגנטיות בעת ביקורו של הנשיא. הם למדו אותו היטב, והבינו שהדרך הקלה ביותר להסתדר איתו היא פשוט להיות נחמדים אליו, לפנק אותו, לא להעמיד אותו במבחן של מחלוקת.



טראמפ רוקד בינתיים על כל החתונות, אבל זה לא יוכל להחזיק מעמד לנצח. אם ימשיך לסגת מההסדרים הכלכליים באסיה, יאפשר לסין להתחזק עוד יותר. אם סין תתחזק עוד יותר, מדינות נוספות יחפשו אצלה מקלט, וכוחה לעמוד על האינטרסים שלה יגדל. מה תעשה אמריקה במקרה כזה? אולי תכריז על נסיגה נוספת – שסין תשבור את הראש ותעשה סדר בשכונה שלה. אולי תגלה במאוחר שהיא מוכרחה להפעיל הרבה יותר מנופים והרבה יותר כוח כדי להחזיר לעצמה מידה של השפעה באזור קריטי בעולם.



מבחן מעניין כבר מונח על השולחן, לא מהיום: צפון קוריאה. טראמפ זפזפ השבוע בין עלבונות בנוסח ילדותי לבין הקביעה המוזרה שהוא ושליט צפון קוריאה עוד עשויים להפוך לחברים טובים. הוא מעוניין בסיוע של הסינים ושל שאר מדינות האזור בהרגעת המתח, ובכיפוף זרועם של הקוריאנים. אבל מדוע שיעשו זאת? הנה שאלה מעניינת שמסעו הארוך של טראמפ לא נתן לה מענה: מצד אחד, הנשיא האמריקאי מבקש ממדינות אסיה שיתוף פעולה, חזית משותפת, בעניין אחד (ביטחוני־מדיני), ומצד שני אותו נשיא מודיע להן בשפה ברורה שאין לו עניין בשיתוף פעולה (כלכלי) איתן. אולי יוכל להצליח לקבל את אחת משתי הבקשות הללו. קשה לראות איך יצליח לקבל את שתיהן.