לא הרבה האמינו שזה יקרה, אבל בשבת הקרובה מיליוני עיראקים יצאו לקלפיות ויבחרו ראש ממשלה. בחירות אמיתיות במדינה ערבית הן לא דבר מובן מאליו; הרי רבות מהן הן דיקטטורות או מלוכות, וחלקן מקיימות בחירות לפרלמנט שנשלט על ידי המלך כמו ירדן, חלקן מקיימות בחירות לראווה בלבד כמו סוריה וחלקן מקיימות בחירות שתוצאותיהן ידועות מראש כמובנון. אבל בעיראק נראה שמתחולל שינוי.
ואין דבר מפתיע יותר מכך שהשינוי הזה קורה דווקא בעיראק. לפני 30 שנה הייתה המדינה הערבית הזו, אז דיקטטורה בעת'יסטית בעלת צבא לאומני עצום שבדיוק סיים מלחמה עקובה מדם עם איראן, הרחוקה ביותר מקיום בחירות. לפני 25 שנה הסתגרה עיראק מפני העולם ונחנקה תחת משטר הסנקציות אחרי מלחמת המפרץ, והחל מ־2003, אנשים החלו להספיד את הרעיון של עיראק כמדינה, כאשר היא נקרעה לגזרים במלחמת אזרחים פנימית שנבעה מהפלת משטרו של סדאם חוסיין על ידי ארצות הברית במלחמת המפרץ השנייה.
אחרי עשרות שנים של שלטון סוני, הפלת הדיקטטור אפשרה לרוב השיעי להשתלט על מוקדי הכוח במדינה, אך שארית צבאו של חוסיין, שהיה סוני בעצמו והקים סביבו אליטה סונית חמושה, הצטרפה לגורמי אסלאם קיצוני כמו אל־קאעידה. אלה הורידו את המדינה המוחלשת על ברכיה בשנים ארוכות של אנרכיה ופיגועים שהביאו ליותר ממיליון הרוגים.
שיא תהליך התפרקות המדינה החל ב־2011, כאשר פלג מאל־קאעידה, הוא דאעש, פרש מהארגון והקים ח'ליפות חדשה, שהציגה לעולם אכזריות שלא נראתה כמוה. אף על פי כן, אחרי כל התלאות שעברה המדינה, אזרחיה ייגשו מחרתיים כאמור בפעם הרביעית לקלפיות ויבחרו ראש ממשלה ופרלמנט.
"תחת נורי אל־מאלכי, ראש הממשלה ששלט בעיראק בתחילת העשור והודח על ידי מפלגתו בשל עליית דאעש, עיראק הייתה עוד דיקטטורה, אבל עלייתו של חיידר אל־עבאדי באמת הביאה לשינוי והצמיחה דמוקרטיה, אמנם עם מאפיינים ערביים, אך דמוקרטיה אמיתית", טוען עידן בריר, חוקר בפורום לחשיבה אזורית ומומחה לעיראק וכורדיסטן.
צלל בסקרים
39 מיליון איש חיים בעיראק, מתוכם 26 מיליון שיעים, 8 מיליון סונים ערבים ו־5 מיליון סונים כורדים. הבחירות הראשונות במדינה לאחר נפילת סדאם חוסיין נערכו ב־2005. אל־עבאדי, ראש הממשלה המכהן, נולד בעיראק בשנת 1952 למשפחה ממעמד הביניים ועבר ללמוד באמצע שנות ה־70 בבריטניה. במהלך שהותו באי הבריטי החל אל־עבאדי לפעול נגד משטרו של חוסיין, ואזרחותו העיראקית אף נשללה. בעת שהותו מחוץ לארצו, שניים מאחיו הוצאו להורג ואח נוסף נכלא לעשר שנים על ידי המשטר בשל פעילותם הפוליטית. אל־עבאדי עלה לשלטון בשנת 2014, ומעטים ראו בו כדמות שתוכל את מסלולה של המדינה שנראתה כבדרך להתפרקות. הוא נמוך, כבד דיבור ונטול כריזמה, אך עם הישגיו אי אפשר להתווכח. לדברי בריר, הצלחתו של אל־עבאדי טמונה בכך שפנה לציבור העיראקי וניסה לאחד אותו, ולא התבסס על החלוקה העדתית במדינה.
זהו גם ההבדל העיקרי בין הבחירות שנערכו בעיראק עד כה לבין הבחירות שייערכו בשבת. אם בעבר אפשר היה להניח שמצביע שיעי יצביע למועמד השיעי, מצביע סוני יצביע למועמד הסוני ומצביע כורדי יצביע למועמד הכורדי, בבחירות הנוכחיות אפשר לראות תופעה שונה: במוסול, העיר הסונית הגדולה ביותר בעיראק ששוחררה רק לפני כשנה מציפורני דאעש, אפשר לראות את תמונתו המחייכת של אל־עבאדי, ומולו מתמודד דווקא אל־מאלכי השיעי גם הוא.
"האג'נדה של אל־עבאדי היא חוצת מגזרים", אומר גם אל"מ (במיל') אלדד שביט, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) ולשעבר ראש חטיבת המחקר במשרד ראש הממשלה. "הוא לא רץ על הטיקט השיעי. הוא מראש הצהיר שהוא רץ כעיראקי ולא כשיעי. הבחירות בהחלט בעלות מאפיינים דמוקרטיים, והפרלמנט יהיה משמעותי. אלו לא בחירות להצגה. לפני כמה שנים דיברו שאוטוטו אין מדינה בשם עיראק, אך מאמציו של אל־עבאדי הורידו את אופציית הפירוק מהשולחן. אמנם יש עדיין אתגרים גדולים, ויש שיקום רחב שהמדינה צריכה לעבור, אך התנהלותו של אל־עבאדי השאירה את עיראק קיימת".
מיקומה הגיאוגרפי של עיראק, בין סעודיה לבין איראן, משפיע גם הוא על הפוליטיקה הפנימית במדינה, והשפעתה של טהרן, שאימנה וחימשה מיליציות שהשתתפו בלחימה בדאעש, ניכרת. "המיליציות השיעיות שנלחמו בדאעש מנסות לתרגם את הלחימה בארגון להיבטים פוליטיים, וחלקן אף מציגות מפלגות חזית", אומר שביט. "איראן עומדת מאחורי הניסיון הזה. האיראנים רואים בעיראק כחצר האחורית שלהם, והם מקדישים לה תשומת לב רבה מאוד במטרה להשיג השפעה, כלכלית תרבותית ופוליטית בעיראק. אין היום גורם אחר שמאתגר אותם בנושא. אל־עבאדי מציג את עצמו כבעל ברית של המערב, ואפילו נפגש עם טראמפ והסעודים, אך ייתכן שאחרי הבחירות הוא יקים את הברית עם המיליציות השיעיות".
"מעצבי המערכת בעיראק ראו בדוגמה הישראלית כמודל מתאים", אומר ד"ר אלי אמריליו, מומחה למזרח התיכון ולעיראק. "גורם שמאוד מעניין כיום בבחירות הוא הרשימה של האדי אל־עאמרי הפרו־איראני, המשויך למיליציות הפרו־איראניות. יש גם ידיעות על הזרמת כספים לבחירות מאיראן. אם הקואליציה של אל־מאלכי ואל־עמארי תזכה בנתח גדול מהפרלמנט, זה יהיה ניצחון משמעותי לאיראן. האמריקאים אומנם שומרים על קשר עם עיראק וטוענים שיש להם השפעה על המדינה, אך מאז שהם עזבו, איראן מילאה את הוואקום. אל־עבאדי מנסה לשחק בוואקום הזה, לשתף פעולה עם איראן בלי לסכן את הריבונות העיראקית ואת הסיוע האמריקאי".
"הציבור בעיראק הוא הגורם הלא מוערך בבחירות הללו, גם מצד האליטות הפוליטיות וגם מצד משקיפים מהצד", טוען מצדו בריר. "כשאל־עבאדי הוביל את את עיראק לניצחון הסוחף על דאעש, היו דיבורים שהוא ייקח את הבחירות בניצחון סוחף, אבל לפני כארבעה חודשים אל־עבאדי ניסה לחתום על ברית עם המיליציות השיעיות, בניגוד לאג'נדה המאחדת שהוא הציג, וצלל בסקרים. הרבה מתומכיו, בהם גם איש הדת השיעי הפופולרי מוקתדא א־סאדר, ראו בכך בגידה, וייתכן שרבים מאלה שתכננו להצביע לו פשוט לא יצאו להצביע".
בין אויב לחבר
אך למרות זאת, מאמצי האיחוד של אל־עבאדי נושאים פרי, ואל־עבאדי בהחלט מעוניין להציג זהות עיראקית. כך קרה גם במה שהיה אמור להיות המשבר הגדול ביותר אחרי התמוטטות דאעש בעיראק - הפרישה הכורדית. בספטמבר האחרון, למרות התנגדות עזה מצד בגדד, נערך משאל עם בחבל הכורדי עתיר הנפט, ורוב עצום מהמצביעים בחר להתנתק מהמדינה הערבית ולהקים מדינה עצמאית. אך אל־עבאדי, בעזרת שילוב של דיפלומטיה, לחץ כלכלי והפעלת כוח צבאי מוגבל, הצליח למנוע את פיצולה של עיראק.
"הכורדים תמיד נחשבו לכוח בדלני בעיראק, אבל הצלחתו של אל־עבאדי מול הגווארדיה הישנה בפוליטיקה הכורדית, בעיקר מול משפחת ברזאני שהובילה את משאל העם, נבעה מתוך הרגש המאחד", טוען בריר. "תוך כדי שהוא כותש את הפשמרגה ומפעיל כוח כמעט חסר תקדים מאז נפילתו של סדאם חוסיין, אל־עבאדי גם ביקר בחבל הארץ הכורדי וגם פנה לציבור הכורדי וקרא לו להשתתף בפרויקט העיראקי. 'מי שרואה בעצמו עיראקי, אני רואה בו עיראקי שווה ואהוב' הייתה סיסמתו בתקופת הלחימה מול הכורדים".
"אל־עבאדי נהנה מרוח גבית מניצחונו על דאעש", אומר ד"ר אמריליו. "הסונים הערבים מצדם מפוצלים לחמש רשימות, וגם הכורדים מפוצלים יותר מבעבר בעקבות הכישלון של משאל העם".
לאחרונה פתח משרד החוץ הישראלי דף פייסבוק שמופנה אל הציבור העיראקי, מתוך תקווה שהשינויים בעיראק יאפשרו לישראל ליצור דיאלוג עם העיראקים, תוך עקיפת המסלול המדיני והמכשול הפלסטיני. גם בריר וגם שביט מברכים על הניסיון ליצור קשרים עם הציבור העיראקי, אך מדגישים כי הדרך ליחסים פורמליים בין ישראל לעיראק עוד רחוקה. "אני לא יודע אם יש אפשרות לשינוי במערכת היחסים בין ישראל לעיראק", אומר שביט. "חשוב מאוד שישראל תשים לב לתהליכים שקורים בעיראק, וצעד אחר צעד נתקדם לעבר קרבה עתידית או שיח. כל מהלך בכיוון זה מבורך".
"בפרקטיקה היומיומית אין לעיראקים סכסוך עם ישראל, ונוצרה במדינה סקרנות כלפי ישראל", אומר בריר. "דווקא האוכלוסייה השיעית, שמתנגדת לבחישה האיראנית, רואה את ישראל במבט של 'האויב של אויבי הוא חברי'".