ב־4 באוקטובר 1957 נפתח עידן חדש, כשברית המועצות סיפקה את יריית הפתיחה במרוץ אל החלל. רקטת R־7 סובייטית, שהייתה למעשה טיל בליסטי בין־יבשתי, המריאה לחלל ועליה הלוויין המלאכותי הראשון - ספוטניק 1. זה היה לוויין הקטן, בקוטר 58 סנטימטר בלבד, שנע במסלול הקרוב לכדור הארץ במשך כשלושה שבועות, ואף היה אפשר לראות אותו באמצעות משקפת, לפני שחדל לפעול. 

עבור האמריקאים, שעבדו על שיגור לוויין מלאכותי משלהם לחלל, זו הייתה הפתעה אדירה. "זה כאילו נפלה פצצה על גבעת הקפיטול", שחזרה איילין גאלוויי, אשת צוות בקונגרס האמריקאי. "היינו מופתעים מאוד שברה"מ הייתה ראשונה. גם לארה"ב וגם לברה"מ היו פרויקטים בתחום החלל, אבל הפרויקט שלנו היה קטן מאוד. זה היה לוויין ששקל כ־1.3 ק"ג. הלוויין הסובייטי שקל 83 ק"ג. זה באמת הפך את החלל החיצון לסביבה החדשה, נוסף ליבשה, לים ולאוויר". 


בעוד האמריקאים לא הספיקו להתאושש מהשיגור הדרמטי, כבר כעבור חודש, ב־3 בנובמבר, סיפקו הסובייטים הפתעה חדשה, כששיגרו את הספוטניק 2, הפעם עם נוסעת, הכלבה לייקה. ניסיון אמריקאי להגיב חודש מאוחר יותר בשיגור לוויין, הסתיים בכישלון מוחץ כשהרקטה התפוצצה באוויר בשידור ישיר. 

בעקבות זאת הצהיר הנשיא דווייט אייזנהאואר על הצורך להקים סוכנות חלל אזרחית שתפקח על תוכנית החלל האמריקאית.

מי שהוביל את המהלך בגבעת הקפיטול היה הסנאטור הדמוקרטי מטקסס לינדון ג'ונסון, שנעזר בגאלוויי, שהודתה כי היכרותה היחידה עם החלל הייתה דרך הסיפור "כשהפרה קפצה מעל הירח". גאלוויי היא שגיבשה את הצעת החוק ששמה דגש על הקמת מינהל חלל (שיוכל לעבוד עם כל זרועות הממשל) לקידום חקר החלל למטרות שלום ושיתוף פעולה בינלאומי. 


עבודתם של גאלוויי וג'ונסון, לימים הנשיא ה־36 של ארה"ב, נשאה פרי בתוך שבועות ספורים. בית הנבחרים אישר את הצעת החוק ב־2 ביוני 1958 וכעבור שבועיים היא אושרה גם בסנאט. ב־29 ביולי חתם אייזנהאואר על החוק, והמינהל הלאומי לאווירונאוטיקה ולחלל (נאס"א) החל לפעול רשמית ב־1 באוקטובר.

"השלמת חקיקה זו היא צעד היסטורי, שמצייד את ארה"ב במנהיגות לעידן החלל", אמר אייזנהאואר בטקס החתימה. "החקיקה שהקימה את הוועדה הלאומית המייעצת לאווירונאוטיקה בשנת 1915 הייתה צעד מכריע בקידום התעופה האזרחית והצבאית שלנו. החוק לאווירונאוטיקה ולחלל של 1958 צריך להיות בעל השפעה גדולה אף יותר על עתידנו".


מרכז קנדי בפלורידה. צילום: רויטרס


בששת העשורים האחרונים הצעידה נאס"א את ארה"ב לקדמת הבמה במרוץ אל החלל, עם הישגים דרמטיים שסייעו לאנושות להכיר טוב יותר את כדור הארץ ואת היקום סביבנו. לרגל חגיגות 60 שנה לנא"סא חוזר מדור "תוצרת חוץ" לרגעיה הגדולים ביותר וצופה גם לעתיד, שטומן בחובו עוד אתגרים רבים. 

אדם על הירח


בעוד שנה בדיוק, ב־20 ביולי, יצוין יובל 50 לאחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האנושות - הנחיתה על הירח, שהוגדרה כ"צעד קטן לאדם - צעד גדול לאנושות". התרגשות עצומה שרתה על כל מי שראה את ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין כשיצאו מהנחתת "העיט" של החללית אפולו 11, שבה ישב מייקל קולינס, ועשו את הצעדים הראשונים של בני אנוש על קרקע מחוץ לכדור הארץ. 


מי שלא זכה לראות זאת היה הנשיא ג'ון קנדי. ב־25 במאי 1961, 20 יום בלבד אחרי שאלן שפרד הפך לאדם הראשון בחלל, התייצב קנדי בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון והצהיר כי "האומה הזאת צריכה להתחייב להשגת המטרה של הנחתת אדם על הירח כבר לפני סוף העשור והשבתו בשלום לכדור הארץ. אין שום פרויקט חלל אחר בתקופה זו שיהיה מרשים יותר עבור האנושות או חשוב יותר עבור חקר החלל לטווח ארוך", הדגיש הנשיא, שנרצח שנתיים וחצי מאוחר יותר. 


בעקבות דבריו החלה לפעול תוכנית "אפולו", שנועדה להגשים את יעדו של קנדי, אולם כשהחללית המאוישת הראשונה, אפולו 1, הייתה אמורה לבצע את טיסת הבכורה, התרחש אסון כבד - שלושת אנשי הצוות נספו בדליקה, בינואר 1967, בניסוי האחרון לפני ההמראה המתוכננת. 


רק כשנה וחצי לאחר האסון, באוקטובר 1968, המריאה הטיסה המאוישת הראשונה של התוכנית, אפולו 7. כעבור חודשיים הפכה טיסת אפולו 8 לטיסה המאוישת הראשונה שהקיפה את הירח. אפולו 10 סיפקה במאי 1969 את החזרה הגנרלית, עם בדיקת כל המערכות לקראת הנחיתה ההיסטורית, ובעקבות זאת ניתן האור הירוק לטיסה של אפולו 11 כעבור חודשיים.


מאז ועד שתוכנית אפולו הסתיימה, בשנת 1972, בוצעו עוד חמש נחיתות מאוישות על הירח: אפולו 12, אפולו 14, אפולו 15, אפולו 16 ואפולו 17, והוסיפו ממצאים על אודות השכן הקרוב של כדור הארץ. אפולו 13 נעדרה מהרשימה המכובדת אחרי שהמשימה שלה בוטלה בשל פיצוץ על החללית. שלושת האסטרונאוטים שהיו בה הצליחו לחזור לכדור הארץ באמצעות הרכב שתוכנן לנחיתה על הירח.


לא מעט תיאוריות קונספירציה נלוו לנחיתה על הירח, ובראשן הטענה שכלל לא הייתה נחיתה וכי האסטרונאוטים צולמו באולפן. מי שעורר שוב את תיאוריית הקשר היה לא אחר מאשר אולדרין, שהשבוע פורסם סרטון שלו משנת 2015, שבו התראיין לילדה קטנה ביריד הספרים בוושינגטון ונשאל "מדוע אף אחד לא הגיע לירח כל כך הרבה זמן?". "לא הלכנו לשם, וזו הייתה הסיבה", השיב, "ואם זה לא קרה, נחמד לדעת למה זה לא קרה". 


חובבי הקונספירציות מיהרו להצהיר כי זו הוכחה שאכן הכל היה מזויף, אולם התייחסותו של אולדרין הייתה למעשה למשימות הקודמות - עד אפולו 11, ולא לנחיתה שהוא היה שותף לה.


המעבורת קולומביה. צילום: רויטרס


סוסי העבודה

 "ענן לבן של עשן וקיטור מופיע, גדל במהירות מהצד הימני התחתון של כן השיגור. זה עמוד הענן מהמנועים המרכזיים של אטלנטיס. ואז, ענן גדול יותר עולה מצד שמאל, מגיע מהמאיצים המוצקים של הרקטה. לאט, בהתחלה, משקל עצום של מתכת מרחף אל הנוף מעל הפיגומים". כך תיארה הביולוגית ד"ר קארן ג'יימס את רגעי ההמראה של מעבורת החלל אטלנטיס ביולי 2011, הטיסה האחרונה של מעבורת חלל אמריקאית אחרי שלושה עשורים. אותם מראות ריתקו בכל פעם מחדש צופים מרחבי העולם, החל מהפעם הראשונה שבה המריאה המעבורת קולומביה ב־12 באפריל 1981 ולאורך כל 135 הטיסות של המעבורות. 


המעבורות היו "סוסי העבודה" של נאס"א. הן אפשרו למדענים לבצע ניסויים בחלל, להציב לוויינים ואף לתקן אותם, ובהמשך גם לבנות את תחנת החלל הבינלאומית ולהעביר אליה אנשי צוות ואספקה. הן גם שימשו כלי חינוכי, כשאסטרונאוטים ענו לשאלות בעת שהותם בחלל וביצעו ניסויים לעיני התלמידים. המעבורות גם סיפקו הזדמנות להגדיל משמעותית את מספר בני האדם שהגיעו לחלל. בסך הכל היו על סיפונן 852 אנשי צוות, בלי הבדל דת, גזע ומין (למען ההבהרה, מדובר ב־355 אסטרונאוטים ואסטרונאוטיות, אולם חלקם טסו כמה פעמים). 


סאלי רייד הייתה האישה הראשונה שהמריאה לחלל, בשנת 1983. פרדריק גרגורי היה האפרו־אמריקאי הראשון שפיקד על מעבורת, בשנת 1989. סרגיי קריקליוב היה הקוסמונאוט הרוסי הראשון על מעבורת, בשנת 1994. ג'ון גלן, האסטרונאוט האמריקאי הראשון שהקיף את כדור הארץ בשנת 1962, הפך 36 שנה מאוחר יותר לאדם המבוגר ביותר בחלל כאשר טס על הדיסקברי בגיל 77. וכמובן זכור האסטרונאוט הישראלי הראשון, אילן רמון ז"ל, שטס בקולומביה בשנת 2003.


חמש מעבורות חלל נטלו חלק ב־135 טיסות, אולם רק שלוש מוצבות כיום במוזיאונים -דיסקברי, אנדוור ואטלנטיס. צ'לנגר, שהספיקה לבצע תשע טיסות, התפוצצה אחרי ההמראה העשירית ב־28 בינואר 1986 וכל שבעת אנשי הצוות שלה נספו, בהם כריסטה מקאליף, שנועדה להיות המורה הראשונה בחלל. קולומביה התפוצצה במהלך הכניסה לאטמוספירה בתום המשימה ה־28 שלה ב־1 בפברואר 2003, וכל שבעת אנשי הצוות נהרגו, בהם גם רמון ז"ל.


עבור האסטרונאוטים שהיו על המעבורות, מדובר בחוויה בלתי נשכחת, במיוחד בהתייחס ליכולת לראות את כדור הארץ מלמעלה. "כשהסתכלתי במו עיני, נדהמתי, השתנקתי. ראיתי כמה האטמוספירה דקה. היא הייתה כחולה, כמו אור פלורוסנט, והחלל היה שחור כמו שלא ראיתי מעולם", סיפר ד"ר דון תומס, שטס לחלל ארבע פעמים, בראיון שהעניק ל"מעריב" בינואר האחרון. "מעולם לא טיפסתי על האוורסט, אבל ראיתי את הפסגה. ראיתי דברים שיש רק במגזינים, וזה היה החלק המדהים ביותר בטיסות לחלל".

אילן רמון ז"ל. צילום: רויטרס


תחנה עולמית
בתקופה שבה היחסים בין ארה"ב לרוסיה נמצאים "במצב הגרוע ביותר זה שנים", לפי הגדרת הנשיא טראמפ לפני הפסגה עם ולדימיר פוטין בהלסינקי, תחום החלל נותר אחד התחומים היחידים שבהם מתקיים שיתוף פעולה בין שתי המדינות, שבעבר היו נתונות במרוץ תחרותי דרמטי אל מחוץ לכדור הארץ. 


תחנת החלל הבינלאומית היא דוגמה בולטת לשיתוף הפעולה, לא רק בין ארה"ב לבין רוסיה, אלא גם עם שורה ארוכה של מדינות נוספות; הפרויקט הרב־לאומי החשוב ביותר בתולדות האנושות, אולי מאז מגדל בבל. 232 אנשי צוות מ־18 מדינות שהו על תחנת החלל, בהם 146 אמריקאים ו־47 רוסים, לצד קנדים, איטלקים, צרפתים, יפנים ונציגים גם מברזיל, מבריטניה, מקוריאה הדרומית, מספרד ומבלגיה.


בעוד שמעבורות החלל סיפקו הזדמנות לניסויים ממוקדים, בשל משך הזמן הקצר של כל משימה, תחנת החלל - על המתקנים והמודולים שלה - מאפשרת ניסויים מדעיים וטכנולוגיים מורכבים וארוכים יותר, שכבר מסייעים ועוד ימשיכו לסייע גם למשימות עתידיות של חקר החלל וגם להתפתחות האנושית, מדעית, טכנולוגית ורפואית על פני כדור הארץ.


בסוף מאי הותקנה בתחנה מעבדה מיוחדת, שכעת מייצרת אטומים אולטרה־קפואים ואמורה לסייע לחקור את תופעת הקוונטום ולפתח יישומים טכנולוגיים של קוונטום. "זה חלום שהתגשם", אמר רוברט תומפסון, מדען ופיזיקאי בצוות המחקר של המעבדה במעבדת הסילון של נאס"א בקליפורניה. "זו הייתה דרך ארוכה וקשה עד שהגענו לפה, אבל זה היה שווה את המאבק, כי נוכל לעשות הרבה עם המתקן הזה". 


ממשל טראמפ הודיע שבכוונתו להפסיק את המימון לכך בשנת 2025. עדיין לא ברור מה יעלה בגורלו של המתקן, שמגיע לאורך של 108 מטר ושוהה בגובה של 400 ק"מ מעל כדור הארץ. דוח של נאס"א שפורסם השבוע מטיל ספק באפשרויות להפרטת התחנה או של המשך הפעלתה עד שנת 2028, אם הקונגרס יאשר את המימון. "כל אפשרות מציבה בפני נאס"א אתגרים קיצוניים ועלויות נוספות", ציין המבקר הכללי של נאס"א, פול מרטין. הוא הדגיש כי "לא סביר שגורמים פרטיים או ציבוריים יוכלו לעמוד בעלויות ההפעלה השנתיות של התחנה, שכרגע מוערכות ב־1.2 מיליארד דולר לשנת 2024".


לבקר עולמות חדשים

אחד היעדים המרכזיים של נאס"א הוא לקדם את חקר החלל ולאפשר למדענים ולכל האנושות לגלות את סודות מערכת השמש ואף מעבר לה, לעומק החלל החיצון. מלבד הטיסות לירח הפעילה הסוכנות האמריקאית שורה של חלליות וגשושיות שהצליחו להגיע למקומות שבהן עוד לא דרכה רגל אדם. כבר בשנת 1972 שוגרה החללית פיוניר 10, שהייתה הראשונה שחלפה סמוך לכוכב צדק והראשונה שעברה את חגורת האסטרואידים. אחרי חמש שנים שוגרו וויאג'ר 1 ווויאג'ר 2, והן  עברו ליד צדק, שבתאי, אורנוס ונפטון. לפני כחמש שנים הפכה וויאג'ר 1 לראשונה שהגיעה אל מעבר למערכת השמש.


כוכב הלכת המרתק ביותר עבור האנושות כיום, בעיקר בשל השאיפה להגיע אליו בעשורים הקרובים, הוא מאדים, שהשבוע הגיע למיקומו הקרוב ביותר לכדור הארץ זה 15 שנה, ובנאס"א לא הסתפקו בלוויינים ובחלליות שיקיפו את הכוכב, כדוגמת מרינר 4 שעברה ליד הכוכב האדום כבר ביולי 1965. ויקינג 1 וויקינג 2 היו הראשונות שנחתו  - כבר בקיץ 1976, והעבירו צילומים חסרי תקדים של הכוכב. מארס פת'פיינדר, שנחתה ב־4 ביולי 1997, הייתה הגשושית הרובוטית הראשונה שנסעה על מאדים, ביצעה תצפיות ואספה נתונים על פני השטח של הכוכב.

אומנם הגשושית דיפ ספייס 2 אבדה עם הנחיתה בדצמבר 1999, אולם אחריה הגיעו הגשושיות ספיריט ואופורטיוניטי בינואר 2004. קיוריסיטי, שנחתה בדיוק לפני שש שנים, הייתה אמורה לפעול רק שנתיים, אולם גם כיום היא ממשיכה לנסוע על פני הכוכב ולהשתמש בציוד המקיף שלה, שכולל 17 מצלמות, כדי ללמוד יותר על האקלים והגיאולוגיה של מאדים. ביוני הודיעה נאס"א כי הגשושית מצאה סלעים בני שלושה מיליארד שנים, שבעבר היו חלק מאגם נרחב, מולקולות אורגניות "קשיחות" שמכילות פחמן ומימן, וייתכן שגם חמצן ורכיבים אחרים.


בנובמבר הקרוב צפויה להצטרף לצי הגשושיות גם אינסייט, ששוגרה לפני שלושה חודשים. היא תנחת על קו המשווה של מאדים ואמורה לקדוח בבטן האדמה כדי ללמוד את הרכב הקרקע הסלעית, שלדברי המדענים בנאס"א תהווה את "הבדיקה המקיפה ביותר של הכוכב מאז נוצר לפני 4.5 מיליארד שנים". 


גם שאר כוכבי הלכת לא זכו להתעלמות. הגשושית ג'ונו הגיעה לצדק ביולי 2016, ניו הורייזונס הגיעה לפלוטו ולירח כארון ביולי 2015, ובינואר הקרוב היא תחלוף ליד אובייקט בחגורת קויפר. החללית דון (שחר) עברה ליד וסטה וקרס שבחגורת האסטרואידים, ובספטמבר אשתקד התרסקה הקאסיני על כוכב שבתאי, אחרי שחקרה אותו ואת ירחיו מאז 2004. בשבוע הבא, אם לא יהיה עיכוב, תשוגר הגשושית פארקר סולאר, שלא רק תחלוף ליד כוכב נוגה, אלא היא גם אמורה להיות הראשונה שתעבור בקרבת השמש.


מבט לעומק היקום סיפקו גם הטלסקופים שהציבה נאס"א בחלל. טלסקופ החלל האבל, שהוצב באפריל 1990, שולח מדי שבוע 150 ג'יגה־בייט של מידע גולמי, הכולל צילומים מדהימים וחסרי תקדים של גלקסיות רחוקות. עד כה ביצע יותר מ־1.3 מיליון תצפיות, ואלה היו מקור מידע עבור יותר מ־15 אלף מאמרים אקדמיים. בשנת 2009 הצטרף גם הטלסקופ קפלר, שמטרתו לאתר כוכבי לכת בלתי מוכרים בשביל החלב, ועד היום זיהה יותר מ־3,800 כוכבי לכת מחוץ למערכת השמש, חלקם בעלי מאפיינים שהעניקו להם את הכינוי "תאומי כדור הארץ".

 

hayim30@gmail.com