בימים אלה אני מתקשה לראות איך נינצל מההתחממות הגלובלית ואיך נשרוד. כזכור, בשנת 2015 נקבע הסכם פריז, שנחתם במסגרת התכנסות ועידת האקלים של האו"ם, העוסק בהפחתת פליטת גזי חממה, מזעור הנזק הקיים ומימון הטיפול בפליטת גזי חממה על ידי מדינות העולם. בנובמבר 2017 חתמו על ההסכם 195 מדינות, אולם להסכם פריז הייתה השפעה מועטה על דעת הקהל העולמית ועל המודעות לגודל הסכנה שבפניה ניצבת האנושות.

השפעה רבה יותר הייתה לדוח חשוב של צוות מדענים של האו"ם שפורסם באוקטובר 2018 בנושא שינויי האקלים ותיאר תמונה קשה בהרבה ביחס להשלכות המיידיות של שינויי האקלים לעומת מה שחשבו עד כה. לפי הדוח, מניעת הנזקים דורשת שינוי של הכלכלה העולמית במהירות ובמידה "שכמותן לא תועדו בהיסטוריה". זמן קצר לאחר מכן, בתחילת 2020, פרצה מגיפת הקורונה.

מאז ועד תחילת 2022, במהלך שנתיים שלמות, אנחנו עסוקים בהתמודדות עם גלי הקורונה שבאו עלינו בזה אחר זה. העולם לא עסק כמעט בענייני הקיימות, שנראים בוודאי כ"בעיה רחוקה", ודחה אותם ל"כאשר נתפנה מהקורונה". ובכל זאת, בנובמבר 2021 התקיימה ועידת אקלים בגלזגו, שרבים ראו בה הזדמנות אחרונה להצלת האנושות מכליה. אולם נראה בינתיים שהציפיות הגדולות התבדו.

והנה – עוד זה מדבר וזה בא – בימים האחרונים פרצה מלחמת רוסיה־אוקראינה: עיני העולם נשואות, בצדק, אל האירוע הנורא הזה, ולא אל הבעיה הגדולה שתפקוד אותנו "רק" בעוד כמה שנים. מה עוד, שהרוסים אינם מהססים לאיים במלחמה גרעינית, שאם חלילה תפרוץ, תחולל כנראה את מה שיעשה משבר אקלימי כאשר יגיע.

אבל במקביל למלחמת רוסיה־אוקראינה התפרסם דוח חדש של IPCC, שבו מדעני האו"ם אומרים: "משבר האקלים קשה משחזינו – ההשלכות יכו בעולם כבר בעשורים הקרובים. דוח חריף של הפאנל הבין־ממשלתי לשינויי אקלים מתריע מפני חוסר המוכנות של העולם לקראת ההשלכות – גם אלה שכבר בלתי נמנעות".

"גדול מדי? מופשט מדי? רחוק מדי?", כתב גיא רולניק ב"דה מרקר" בימים האחרונים. "מה יש במשבר האקלים שמאפשר הכחשה או התעלמות קולקטיבית כה עמוקה של מיליארדי אנשים, ובהם רוב מקבלי ההחלטות?". התשובה שלי היא שאירועי האקטואליה, הלא פחות קשים וחשובים, ממסכים ומשבשים את ראייתנו.