אם הבחירות באמריקה היו נערכות היום או מחר, דונלד טראמפ היה זוכה ב־191 אלקטורים ומפסיד להילרי קלינטון. היא הייתה זוכה ב־347 אלקטורים ומנצחת (270 הם המפתח לניצחון).


זו אינה הערכה: זה מה שקובעים סקרי דעת הקהל במדינות השונות. טראמפ היה מפסיד בפלורידה, שבה קלינטון מובילה עליו (29 אלקטורים). הוא היה מפסיד באוהיו, שבה קלינטון מובילה עליו (18 אלקטורים). הוא היה מפסיד בכל המדינות שבהן הפסיד מיט רומני לברק אובמה בבחירות של שנת 2012 – וגם בצפון קרוליינה (15 אלקטורים), שבה רומני ניצח. הוא אומנם היה מנצח באינדיאנה, שהעניקה לו על מגש את המועמדות בשבוע שעבר ואילצה את שני יריביו לפרוש. אבל הוא היה מפסיד באילינוי השכנה ובאיווה, השכנה של אילינוי.
 
ולא, זו לא הייתה תבוסה מוחלטת. כבר היו בתולדות אמריקה תבוסות קשות בהרבה, כמו זו של המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מקגוורן למועמד הרפובליקני ריצ'רד ניקסון – 49 לעומת 1 במניין המדינות, 520 לעומת 17 במניין האלקטורים.
 

אבל זה גם לא היה ניצחון, ולא קרוב לניצחון. אם זה יהיה המצב, אפשר יהיה לומר על טראמפ שהנה, גם הוא לוזר, כמו כל היריבים שאותם הלעיג במהלך הקמפיין שניהל עד כה. אם זה יהיה המצב, יתברר שסערת הקמפיין, ושמצב הרוח המשונה שאליו נקלעו הבוחרים של אמריקה בחלקה הראשון של עונת הבחירות של שנת 2016, היו עניין זמני בהחלט, שסופו מועמדת שגרתית למדי, עם עמדות מרכזיות, ובלי שמץ של להט מהפכני.
 
מה צריך לקרות כדי שטראמפ ינצח? די הרבה. או שיתברר שהסקרים מזייפים ברמה שלא נראתה כמוה מאז שגו כאשר חזו את ניצחונו הבטוח של תומאס דיואי על הארי טרומן בבחירות 1948 (פרופ׳ קמיל פוקס כתב על הזיוף ההוא בספרו מאיר העיניים “תשיגו לי את מינה צמח!"). או שיתברר שטראמפ הוא אכן קוסם שכמותו לא נראה מאז רונלד רייגן, שהצליח למחוק פער דומה בסקרים במרוץ שלו בשנת 1980 נגד ג'ימי קרטר.
 
זה מרוץ שמרבים להיזכר בו כעת, בשל הדמיון המסוים בין יתרונו של קרטר העגמומי בבחירות ההן ובין יתרונה של קלינטון העגמומית בבחירות האלה. על פי סקרי גאלופ של ראשית 1980, הוביל קרטר, הנשיא המכהן, על פני רייגן, המתחרה החייכני, בפער של 30% (62% לקרטר, 33% לרייגן). באפריל הפער הצטמצם לקצת פחות מ־10%. ביוני התהפכה המגמה, ורייגן עבר להוביל. בסופו של דבר גם ניצח, ובפער ניכר – 10%. כלומר, מחיקתו של פער אפשרית. בהנחה שקלינטון היא אכן סוג של קרטר, ובהנחה שטראמפ הוא אכן סוג של רייגן.
 
זו הנחה שתומכיה של קלינטון דוחים מסיבות ברורות: אף אחד לא רוצה שישוו אותו לקרטר. זו הנחה שתומכיו של טראמפ מאמצים בחום מסיבות ברורות: כולם רוצים להיות רייגן. ועוד: לתומכים של טראמפ אין הרבה חלופות להשוואה הזאת. את המהפך של רייגן זוכרים האמריקאים היטב בעיקר משום שהיה אירוע נדיר יחסית. בדרך כלל, כאשר מועמד מפגר בסקרים בפער משמעותי, הוא מפסיד.

דוחים את ההשוואה. קלינטון. צילום: רויטרס דוחים את ההשוואה. קלינטון. צילום: רויטרס

על רייגן, שלא כמו במקרה של טראמפ, אף אחד לא אמר שאין לו סיכוי לנצח. ארבע שנים קודם לכן הוא כמעט הדיח נשיא מכהן (ג'רלד פורד) בפריימריז של המפלגה. במשך שמונה שנים כיהן כמושל של מדינה ענקית – קליפורניה. רייגן אומנם התחיל את הקמפיין שלו מול קרטר בפיגור ניכר, שהרי קרטר היה 
הנשיא, ולא סתם נשיא, אלא נשיא המתמודד עם משבר בינלאומי – חטיפת אנשי השגרירות בטהרן (משבר כזה גורם לאמריקאים להתאחד סביב הנהגתם. לפחות לזמן מה). אבל כבר מתחילת שנת הבחירות אפשר היה לזהות מגמה של עלייה בשיעור התמיכה ברייגן, ומגמה של ירידה בשיעור התמיכה בקרטר. השאלה היחידה שעל הפרק הייתה אם המגמות האלה יבשילו לתמונה של מהפך מהר מספיק. והן הבשילו.

 
מקלקל תחזיות


לטראמפ יהיה קשה יותר. אומנם לא בטוח שהיריבה שמולה הוא מתייצב חזקה יותר מכפי שהיה קרטר – קלינטון היא יותר ברירת מחדל ופחות 
התחלה חדשה ומלהיבה. אבל נקודת הפתיחה שלו כמועמד היא נמוכה. ואם רוצים להמשיך בהשוואות היסטוריות: הנמוכה ביותר בתולדות מערכות הבחירות, ככל שהדברים נוגעים למידת הפופולריות שלו בציבור הרחב. ובמילים אחרות: מעולם – ככל הידוע לנו (מהשנים שבהן נערכו סקרים) – לא נבחר לנשיא אדם שתדמיתו הייתה כל כך שלילית בתחילת מערכת הבחירות. לפי הסקרים, לכשליש מהאמריקאים דעה חיובית על טראמפ, לכ־60% דעה שלילית על טראמפ. זה אומר שרק מעט מאוד אמריקאים לא גיבשו עליו דעה. זה אומר שאלה שכבר גיבשו דעה לא בהכרח ירצו להצביע עבורו.
ולא שמצבה של היריבה, קלינטון, נפלא. למעט יותר מ־40% יש דעה חיובית על קלינטון. ליותר מ־50% יש דעה שלילית על קלינטון.

האמריקאים, בלכתם לקלפיות בחודש נובמבר, יבחרו בין שני מועמדים שאינם אוהבים. הפחות גרוע בעיניהם מבין שניים. אם טראמפ זקוק לנחמה, הגרף השלילי שלו פחות או יותר יציב. לא משתנה לרעה. הגרף השלילי של קלינטון בעלייה. לפני שנה, עוד היו לה יותר תומכים ממתנגדים. אבל עם כניסתה בדהרה לזירה הנשיאותית, וברקע פרשיות הרודפות אותה (בנגאזי, האימיילים), החלה הרוח לנשב בפניה.
 
לנוכח הנתונים האלה, ברור למה קלינטון מרוצה למדי מהבחירה המשונה של המפלגה הרפובליקנית. אם היריבים היו בוחרים במועמד סולידי, כמו ג'ון קייסיק שפרש מהמרוץ לאחר שבקושי הותיר שריטה, הוא היה מן הסתם מביס אותה. אבל הם בחרו במועמד שכרגע מפסיד לה בפער גדול, ושגם אם יוסיף לעצמו 5% תמיכה בכלל המדינות – תוספת לא זניחה - עדיין לא ינצח אותה (תוספת של 5% תמיכה תעביר לטור הניצחונות שלו גם את פלורידה, גם את אוהיו וגם את צפון קרוליינה – אבל מספר האלקטורים שלו יגיע רק עד 253, למול 285 אלקטורים לקלינטון).
 
אם השמחה שלה מוקדמת, נדע בחודשים הקרובים. כי דבר אחד למדנו על טראמפ: הוא יודע להפתיע ולקלקל תחזיות מוקדמות. הוא אינו מועמד שגרתי, או לפחות לא היה עד עכשיו. אלא שהשאלה עד כמה בכוונתו להמשיך ולהיות לא שגרתי היא שאלה פתוחה. בשבועות האחרונים מסתמנת אצלו התמתנות: הוא מתבטא בצורה קצת יותר מנומסת. הוא שולף פחות מהשרוול, משתמש קצת יותר בטלפרומפטר כדי לשאת נאומים שנכתבו מראש. מסודרים – גם אם לא בהכרח מרשימים. טראמפ מתכנן מהלך מורכב מבחינה תדמיתית. מצד אחד, לשמור על תדמית המהפכן שינער את הסטטוס קוו האמריקאי ויטלטל מערכת פוליטית שנמאסה על הבוחרים – זו הסיבה לבחירה בטראמפ במפלגתו, זו הסיבה להצלחה המסוימת של ברני סנדרס במפלגה היריבה. ועם זאת, הוא צריך לנער מעליו את תדמית המועמד חסר האחריות, שאי אפשר לבטוח בו, שאין להפקיד בידיו את העוצמה האמריקאית על כל המשתמע ממנה.


התרגיל של קלינטון

 
ההיסטוריה מלמדת שמועמדים שמפחידים את האמריקאים לא מנצחים בבחירות. בארי גולדווטר היה מועמד כזה, בבחירות 1964. מהפכן בלי ספק. לא שגרתי, שופע רעיונות, חלקם הזויים, חלקם כאלה שהתבררו עם הזמן כמעניינים יותר מכפי שהובנו בזמנו. אבל יריבו, לינדון ג'ונסון, הצליח לשכנע את הבוחרים, די בקלות יש לומר, שגולדווטר איננו האיש שהם רוצים להציב בעמדת פיקוד. שפזיזותו, עם כל קסמה במערכת בחירות, עלולה להוביל את אמריקה למלחמה עולמית. אם קלינטון תצליח לעשות לטראמפ תרגיל דומה, ויש לה לא מעט תחמושת מוכנה מראש לקמפיין מהסוג הזה, קשה לראות את טראמפ מנצח. אם הוא, לעומת זאת, יצליח לשכנע אותם שמאחורי החזות הסוערת שלו מסתתר מנהיג אחראי המבין את כובד האחריות, אולי בכל זאת ינצח.
 
המפתח המספרי פשוט: 5% לא יספיקו. טראמפ, בערך כמו רייגן בשעתו, זקוק ל־10%. אלה יוסיפו לטור שלו גם את פנסילבניה (20 אלקטורים), או את איווה (6), קולורדו (9), ניו המפשייר (4) ואולי וירג'יניה (13). אלה ישאירו אותו עם עודף מ־305 האלקטורים שחוזים לו המודלים במקרה של תפנית כזאת בדעת הקהל. עד כמה סביר שזה יקרה? אתר התחזיות “פרדיקטוייז" נתן לזה בשבוע שעבר סיכוי של 29%. האתר “אלקשן פרוג'קשן" חזה ניצחון לקלינטון בפער עצום של 178 אלקטורים. כלומר או שיהיה כאן מהפך דרמטי ומרתק, או שאחרי עונת פריימריז סוערת תהיה עונת בחירות כלליות משעממת למדי.