הילרי קלינטון מכירה היטב את כוחו של מועמד שלישי - מי שאינו מועמד מטעם אחת משתי המפלגות הגדולות, הדמוקרטית והרפובליקנית - לעצב ואולי אפילו להכריע מערכת בחירות. למעשה, היא חייבת את נסיקתה אל צמרת הפוליטיקה האמריקאית לקריסתו של מועמד שלישי כזה: רוס פרו. כמעט 19% הצבעה נרשמו לזכותו של פרו בבחירות 1992, ששלחו את ביל קלינטון לבית הלבן. לעולם לא נדע כמובן מה היה קורה אם פרו לא היה מתמודד. או אם לא היה מתרסק לאחר החלטה משונה לפרוש מן המרוץ ואז לחזור אליו. זה נושא שנתון לוויכוח.
מצד אחד, קלינטון ניצח בבחירות ההן עם 43% מהקולות בסך הכל. לנשיא ג'ורג' בוש היו 37%. המצביעים של פרו היו כנראה מצביעי בוש יותר מאשר מצביעי קלינטון. כך שאם פרו לא היה מתמודד, ייתכן שקלינטון היה נרשם בהיסטוריה של אמריקה כמושל כריזמטי של ארקנסו, שניסה ולא הצליח להדיח נשיא מכהן. הילרי קלינטון הייתה מגרדת בקושי את התודעה. מצד שני, תחשיבים מפורטים שנערכו לאחר הבחירות אינם נותנים תשובה חדה על השאלה מה היה קורה אילו. רוב הקולות שהלכו לפרו באו ממדינות שבהן לבוש או קלינטון היה יתרון גדול - כך שיכול להיות שבאף אחת מהן התוצאה לא הייתה משתנה גם אם לא היה מתמודד. לך תדע.
פרו, כמו דונלד טראמפ כיום, היה מתנגד נחרץ של הסכמי הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA). לא פחות ממנו, הוא היה מועמד ססגוני: בתחילת הקיץ עוד היה המועמד המוביל, אחר כך פרש. אחר כך חזר, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר. גם עליו התלוננו היועצים שאינו מקשיב להם. גם הוא נטה לבעוט בדלי בכל פעם שנדמה היה שהוא מתמלא בחלב. כמו טראמפ, גם פרו היה איש עשיר שטען שרק אנשי עסקים מסוגלים לנהל את הכלכלה האמריקאית. וגם הוא היה פופוליסט עם פה גדול שתיעב את הממסד הוושינגטוני.
הירוקה והחרותניק
אף מועמד שלישי, או רביעי, לא ניצח עד היום בבחירות לנשיאות ארצות הברית. אבל יש מי שממשיכים לנסות. אצל כמה מהם מדובר בתקווה שיוכלו לעשות היסטוריה - נדמה שפרו התכוון ברצינות, לפחות בתחילה. כמעט ודאי שטדי רוזוולט התכוון ברצינות, כאשר התמודד ב־1912 נגד מפלגתו לשעבר ומועמדה, ובכך הבטיח את ניצחון המפלגה הדמוקרטית ומועמדה וודרו וילסון. אצל רבים מהם מדובר במהלך סמלי של מחאה. הם יודעים שלא ייבחרו, אבל משתמשים במועמדות ככלי לקידום סדר יום פוליטי. אם בהעלאת נושאים על סדר היום באמצעות העיתונות, ככל שהיא מוכנה להקדיש להם תשומת לב, ואם באילוצם של המועמדים שיש להם סיכוי להתחשב בכוח ההרס של המועמדים הנוספים. ראלף ניידר, המועמד הירוק של שנת 2000, קיבל למעלה מ־90 אלף קולות בפלורידה - קולות שאם היו הולכים לאל גור, הוא היה נעשה לנשיא, ולא ג'ורג' ווקר בוש.
יש מועמדת ירוקה גם בבחירות 2016. שמה ג'יל סטיין. היא רופאה אמריקאית יהודייה, והיא כמובן לא תהיה הנשיאה הבאה של אמריקה, אבל הסקרים חוזים לה, נכון לשלשום, %2־%3 מהקולות. מספיק בהחלט כדי לגזול מקלינטון ניצחון במדינת מפתח כמו פלורידה. יש גם מועמד דומה יותר לפרו בבחירות 2016: מועמד של המפלגה הליברטריאנית, גארי ג'ונסון שמו, והוא היה מושל מדינת ניו מקסיקו. מצבו בסקרים טוב יותר: 7%־8%. מספיק בהחלט כדי לגזול מדונלד טראמפ את הניצחון במדינת מפתח כמו פנסילבניה. בסקר האחרון מהמדינה הזאת, שביצע מכון קוויניפיאק, קלינטון מובילה על טראמפ ב־4%. לג'ונסון יש %5. כך שאפשר רק לדמיין מה היה קורה אם מועמדותו הייתה יורדת מהפרק במדינה עתירת האלקטורים הזאת (20).
ג'ונסון צריך לטפס עוד כמה נקודות בסקרים כדי שיוכל להופיע גם בעימותים הנשיאותיים, כלומר לקבל משהו מאור הזרקורים המסמא של הבחירות המתקרבות, דבר שכרגע לא קורה. לכן קשה להציע מסלול של נסיקה פתאומית שיזניק אותו לצמרת. אבל הוא מספק פתרון מסוים לרפובליקנים רבים שלא רוצים להישאר בבית ביום הבחירות, וגם לא מעלים על דעתם לתמוך במועמד מפלגתם, שהמילה "רפובליקני" לא בדיוק מתארת אותו. המועמד לשעבר לנשיאות מיט רומני כבר אמר שלא יצביע לטראמפ. אולי יצביע לג'ונסון. מושל פלורידה לשעבר ג'ב בוש נכשל קשות בניסיונו להיות המועמד הרפובליקני. גם הוא לא יצביע לטראמפ. גם הוא שוקל את מועמדותו של ג'ונסון.
מיהו ג'ונסון? הוא ליברטני, כלומר חרותניק, כלומר מי שמבקש לצמצם למינימום את מעורבותה של המדינה בחיי אזרחיה. המדיניות הכלכלית שלו שמרנית, המדיניות החברתית ליברלית. אם לא מתערבים, אז לא לוקחים הרבה מסים ולא יוזמים תוכניות נרחבות למען העניים והחלשים, ומצד שני גם לא מתערבים במה שאזרחים רוצים או לא רוצים לעשות בחדרי המיטות שלהם, או בשאלה אילו חומרי הזיה הם רוצים או לא רוצים לעשן. בניו מקסיקו, המצביעה בדרך כלל למועמדים דמוקרטים, הוא היה מושל רפובליקני מוצלח ואהוד. חלק ניכר ממה שעסק בו היה מניעה: הוא הקשה מאוד על המחוקקים להעביר חוקים שעולים כסף למשלם המסים.
רוב בוחריו הם כנראה מצביעים פוטנציאליים של טראמפ. אבל האופי הלא־ממסדי, התמיכה במריחואנה וההבטחה לצמצם לא רק את מעורבות הממשלה האמריקאית בחיי האזרחים, אלא גם את מעורבותה של אמריקה בענייני העולם הרחב - כלומר, להוציא את כוחות הצבא האמריקאיים מכמה שיותר אתרים בעולם - מאפשרים לו לחלום גם על מצביעים מהשמאל הרדיקלי. בעיקר מצביעי ברני סנדרס שמתקשים להסתגל למועמדת השמרנית והממסדית של מפלגתם.
התקלה של חלב
הבחירות הללו מתאפיינות ברמה ניכרת של חוסר שביעות רצון של מצביעים בכלל משני המועמדים המובילים. הן מתאפיינות באחוז ניכר של בוחרים שעוד לא החליטו בעד מי יצביעו בבחירות הללו. חלקם עשויים, אפילו ברגע האחרון, להחליט שמחאה היא צו השעה. הם עשויים להפתיע את טראמפ - אבל אולי עוד יותר מזה את קלינטון, בהצבעה שמטרתה לזעזע את השיטה שאכזבה אותם כל כך בסיבוב הזה.
היה אפשר לפגוש בוחרים מתלבטים כאלה בפילדלפיה, בזמן הוועידה הדמוקרטית. צעירים נמרצים הנושאים שלטים ועליהם נכתב: "או ברני או ג'יל - אבל לעולם לא היל". ובעברית: נצביע לברני סנדרס אם יתאפשר - זה כבר לא אפשרי; נצביע לג'יל סטיין אם סנדרס לא יהיה מועמד - זה עדיין אפשרי בהחלט; אבל לעולם לא נצביע להילרי קלינטון. מן הסתם, חלק מן הצעירים האלה שינו את טעמם מאז, אולי התבגרו בחודשיים של קמפיין, ואת חלקם אפשר למצוא בקרב אותם אחוזים בודדים שתומכים בסטיין, שכבר ניסתה להיות נשיאה ומושלת במסצ'וסטס וניסתה להגיע לבית הנבחרים - ונכשלה בכל אלה. אך מתברר שכוח להילחם עוד יש לה.
סטיין היא כמובן לא אוהדת גדולה של ישראל. אם תיבחר, הבטיחה בעבר, תתנה כל סיוע אמריקאי בסיום הכיבוש ובמדיניות צייתנית לתכתיביה של וושינגטון. ג'ונסון היה נחרץ פחות. הוא רואה בישראל בעלת ברית, אך אינו מעוניין שתתקוף את איראן, משום שזו אינה איום צבאי, כך אמר. מצד שני, אין לו עניין להכתיב לישראל כיצד לנהל את יחסיה עם הפלסטינים. "הם מי שצריכים להתמודד עם זה, והם יעשו זאת", קבע.
לא צריך לייחס רצינות מופלגת למה שאומר המועמד הזה על מדיניות החוץ האמריקאית. התקלה החמורה ביותר שאירעה לו, מבחינה פוליטית כמובן, הייתה כאשר התברר, בראיון סטנדרטי, שאינו בקיא מספיק כדי לענות על שאלה באשר למצב המחמיר בסוריה. "מה תעשה אם תיבחר בעניין אלפו? (העיר חלב)", נשאל ג'ונסון, והשיב: "מה זה אלפו?".
זו תשובה שמן הסתם חיסלה את סיכוייו להעלות את אחוז התמיכה בו עד כדי השתתפות בעימותים. זו תשובה שמן הסתם תותיר גם אותו כשאלת טריוויה לחובבי פוליטיקה אמריקאית בבחירות שעוד יבואו, בנוסח: "מי זה גארי ג'ונסון?". ומה תהיה התשובה? בסבירות גבוהה היא תהיה: "מי זה באמת?" אך בסבירות מסוימת היא עוד יכולה להיות: "האיש שקלקל לטראמפ/קלינטון את המרוץ לבית הלבן".