המהפכה יצאה כבר לדרך, אומרים המומחים לגיל השלישי ששוחחנו איתם בחודשים האחרונים. זה כמו המהפכה התעשייתית, הם אמרו לנו, המבוגרים עוברים שינוי של ממש. בגלל העלייה בתוחלת החיים נוספה כאן שכבת גיל שבכלל לא דומה לקשישים שפעם הכרנו.  

בחודשים האחרונים שרטטנו כאן את דמותם של הוותיקים החדשים. את התמונה שהתגלתה לנו אישרו מחקרים. 
 

השלב בחיים שבו מתפנה סדר היום לאחר שנים ארוכות של עבודה הוא פעמים רבות הזדמנות להמשיך לקריירה חדשה. פגשנו דמויות מרתקות, סיפורי חיים ותופעות חברתיות של אוכלוסייה שלמה שמתעקשת להמציא עצמה מחדש. לקראת ראש השנה, זו הזדמנות להיזכר בחלק מהאנשים שפגשנו. 
 

להתחיל מחדש
 

רות בן ישראל, בת 84, היא פרופסור אמריטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב וזוכת פרס ישראל לחקר המשפט. בגיל הפנסיה הגיעה להסדר עם האוניברסיטה שתמשיך ללמד. לאחר שבע שנים החליטה לשנות כיוון. להמציא את עצמה מחדש. היא למדה ציור במחשב, מאיירת ספרים, השתתפה במופע מחול כרקדנית, ובקרוב תוציא ספר של סיפורים קצרים. 
 

“ידעתי שיהיה לי קשה", היא אומרת. “הייתי הכוהנת הגדולה של המשפט ופתאום אני מתחילה מחדש. חייבים שהחיים יהיו מלאי תוכן ושיהיה ממה לחיות. להמשיך לעבוד כל עוד יכולים. במקום פרישת חובה צריך שתהיה פרישה תפקודית. אדם צריך להמציא את עצמו מחדש. לי התגנבה קריירה של מחול בגיל 76, כשכוריאוגרפית צעירה ביקשה ממני להשתתף במופע כעבודת הסמכה בנושא זקנה. לאחר מכן פתחתי בקריירת משחק ואני עכשיו בתהליך כתיבה של ספר חדש. אנחנו הצעירים החדשים. חייבים להעז. אין לנו מה להפסיד בגיל הזה. גיליתי את סם הנעורים". 
 

ואין מקרה מייצג מזה כדי להמחיש את התופעה. הפנסיה היא רק המלצה. יותר ויותר אנשים לא מוכנים שהגיל היבש יכתיב להם מתי להפסיק לעבוד. חלקם לא יכולים להרשות זאת לעצמם. לפי נייר עמדה של מרכז טאוב, עד שנת 2010 היו בשוק העבודה כ־160 בני 65 ויותר לכל אלף איש. משנת 2011 התחיל יחס זה להשתנות והוא צפוי להגיע ל־233 לכל אלף איש ב־2030. 
 

גם בעולם ההייטק, שבו יזמות היא שם נרדף לגיל צעיר, יש ניצנים של יזמי אינטרנט מבוגרים. למשה קציר בן ה־62, שכל חייו עבד כמתכנת בחברות הייטק, תמיד היה חלום להקים את הסטארט־אפ שלו. רק כשהגיע לגיל 55 ולא מצא עבודה, החליט לצאת לדרך עצמאית. זה קרה אחרי המחאה החברתית של קיץ 2011. קציר פיתח אפליקציה של רשימת קניות חברתית בשם  Mark The Price ויצא לדרך. 
 

“אני מאמין בכל לבי שאדם צריך ללכת בעקבות החלומות שלו", הוא אומר, “אבל גם צריך לזכור שסטארט־אפ הוא תרגיל כלכלי. חשוב להבין אותו לעומק לפני שנכנסים. צריך אנשים שיודעים להשיג משקיע ותקציב, לדעת לתפקד כמנכ"ל. חלום לא מספיק". 
 

קציר מוסיף ש"החלטתי שאני מקדיש לסטארט־אפ הזה תקציב של כ־150 אלף שקל, ובמקביל מנסה למצוא משקיע. עברתי ממשקיע למשקיע ולא הצלחתי להשיג מימון, והכסף נשרף בינתיים. גם לא היו מספיק משתמשים באפליקציה, ראיתי את החלום שלי הולך ונגוז. לפעמים חלומות לא מסתדרים עם המציאות. יש שני מצבים בחיים שכדאי בהם ללכת לדרך של סטארט־אפ. הראשון הוא כשאתה אחרי צבא. אין לך את מי לפרנס ואתה יכול לחיות מאלף שקל. השני הוא כשאתה לקראת הפנסיה ויכול לאכול קצת מהחסכונות. היום עדיין יש לי רעיונות, אבל גם מצבי הבריאותי לא כשהיה. אני חושש אם לתת בעצמי אמון שוב, ואם החברה תיתן בי אמון. זה לא מצב קל". 
 

“אנחנו לא ממש יודעים איך לאכול אותם", אומר בתגובה משקיע מוכר. “זה לא כל כך נעים להגיד, אבל לא ברור איך אדם נזכר להקים חברה רק בגיל מבוגר. אולי הוא לא בנוי ליזמות? אולי זה לא בוער בו? אני, כמשקיע מבוגר בעצמי, שמודע לכמה זה חשוב, לא יודע עדיין איך להתייחס לזה". 
 

אבל יש גם סיפורי הצלחה. לפני שח"כ אראל מרגלית נבחר לכנסת, הוא עמד בראש קרן JVP. הוא ייסד כמה חברות שמאחוריהן דווקא יזמים מבוגרים ואחריות  לאקזיטים גדולים. בשנת 2000 הקים מרגלית יחד עם ד"ר עוזי קורן את חברת סייאופטיקס, שנמכרה לחברה אמריקאית ב־400 מיליון דולר. 

“פגשתי את מייסד החברה, ד"ר קורן, בשנת 2000 בניו יורק. הוא היה בשנות ה־60 לחייו וסיפר על רעיון שיש לו, לייצר את הדור הבא של הרכיבים האופטיים המובילים את תעבורת התוכן והווידיאו מהמהירות ומהמתקדמות בעולם", מספר מרגלית. “חברנו ל־SCD - חברה בת של אלביט ורפא"ל - שהוקמה ביקנעם, והרעיון הוכיח את עצמו ובגדול. אין ספק שהרבה מהערך של החברה שייך לניסיון שהיזם הביא איתו משנים שצבר בתחום". 
 

מרגלית הניח שוב על שולחן הכנסת את הצעת החוק שהוא מקדם בנושא ביטול חובת הפרישה: “אני מאמין ביזמים מבוגרים. הרבה מאוד מהידע בתעשיות המתקדמות שייך למבוגרים. המדינה צריכה ליצור פלטפורמה שנותנת להם במה. מדינה שלא נותנת למבוגרים שלה להיות יצירתיים תפשוט את הרגל, כי הפנסיה התאימה לתקופה שבה היו חיים עד גיל 65. העולם השתנה. לא יכול להיות שהמדינה מדירה קבוצה ענקית שיכולה להמשיך ליצור". 

ריבי בלר, יו"ר עמותת "והדרת", הפועלת לקידום מעמד האזרחים המבוגרים, אומרת כי “בגיל הפרישה היום אנשים לא מרגישים זקנים. היכולות שלהם הן לא של זקנים. יש אנרגיה. עושים מיליון דברים. גם היכולת הקוגניטיבית לא נפגעת. אנשים לא רוצים להפסיק לחיות בגיל הזה. ילדות, בגרות וזקנה, ועכשיו יש גיל חדש. נולד גיל שלא מקבל הכרה רשמית. המבוגר החדש או הזקן הצעיר. קיבלנו 20 שנה במתנה ואנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה".
 

בשביל כולם
 

גם ביחס למשפחה יש דילמות שקשה לענות עליהן. איך לרדוף אחרי החלומות ותחושת ההגשמה העצמית ועדיין להיות שם בשביל המשפחה והילדים והנכדים. מי הם הסבא והסבתא החדשים? 
 

פרופ' עמירם רביב, דיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללימודים אקדמיים באור יהודה, אומר כי “יש  מגמה של שיפור תוחלת החיים, והחולי נדחה לשלב מאוחר יותר. אם פעם האמא הייתה אך ורק למען הילדים, הרי שהיום היא דואגת גם לעצמה. יש כאן דילמה אינסופית. דור ההורים הפך לעסוק יותר וחייב להישען על הסבא והסבתא. אלה אוהבים את הילדים והנכדים ורוצים לעזור להם, אבל גם רוצים לממש את עצמם. חייבים למצוא את האיזון העדין". 
 

בתחום הצרכנות, מהפכת הגיל השלישי בעיצומה. כבר לא מתייחסים לקהל הזה כאל צרכני בתי אבות ולחצני מצוקה אלא כאל קהל תוסס שהפוטנציאל הכלכלי שבו רב. כך נוצרו מוצרים ייעודיים לבני הגיל השלישי, כמו בטכנולוגיה, אצל סוכנויות נסיעות שמשווקות טיולים מותאמים, ואפילו בתי הקולנוע ומסעדות שמשווקים חבילות בילוי לסבא וסבתא עם הנכדים. 
 

מהאנשים ששוחחנו איתם עולה תמונה ברורה: היכולת להמציא את עצמך מחדש היא לא פונקציה של גיל או מצב כלכלי. זה פשוט עניין של החלטה. כן, גם בגיל השלישי.