חוזרת לנוסטלגיה: כשמתקרבת אולימפיאדה, כמו זאת שתקרוץ בחודש הבא מריו דה־ז’נירו למיליונים רבים של חובבי ספורט ברחבי תבל, עולה מחדש מפלס ההתרגשות אצל מרים סידרנסקי־כצנשטיין. או אז שבים ומציפים אותה הזיכרונות מאולימפיאדת טוקיו שלה, שנערכה באוקטובר 1964. הגם שהיא הייתה רחוקה מלעלות שם על הפודיום, סידרנסקי מציינת את אותו אירוע ספורטיבי כחוויית שיא בחייה.

כשסידרנסקי, מי שהייתה מוכרת זמן מה כ”איילה של האתלטיקה הישראלית”, צועדת ברחוב עם חברתה והיורשת שלה על המסלול, אסתר רוט־שחמורוב, אך טבעי למי מופנים מבטי ההערצה ודברי השבח. ברם, רוט ברוב אצילותה חשה להעביר את תשומת הלב של מעריציה לקודמתה, שלא מוכרת לציבור הרחב מפני שזכתה לתהילתה קצרת הימים זמן קצר לפני פרוץ עידן הטלוויזיה.

סידרנסקי רצה עם בתה בשנות ה-60. צילום: רענן כהןסידרנסקי רצה עם בתה בשנות ה-60. צילום: רענן כהן

“זכיתי להשתתף באחת האולימפיאדות היפות שהיו, עדיין ללא סממני גזענות ובלי סטרואידים ושאר חומרים ממריצים שלא ידענו על קיומם”, אומרת סידרנסקי, כמעט בת 75, בביתה בכפר שמריהו. “נשארתי עם הזיכרונות והגעגועים למפגשים עם הספורטאים הכי טובים בעולם. זכיתי מפני שהחל מהאולימפיאדה הבאה, במקסיקו 68’, שבה הונפה ‘כף היד השחורה’, הכל נהיה אחרת”. בדבריה מתייחסת סידרנסקי כמובן ל”הצדעת הכוח השחור”, מחאתם של האתלטים האמריקאים אפריקאים, שבמהלך טקס המדליות באולימפיאדת מקסיקו הניפו את אגרופיהם כשהם עטויים כפפה שחורה והורידו אותם רק בסוף ההמנון. האקט שלהם נודע למחות על הגזענות כלפי הקהילה השחורה בארצות הברית.

'הצדעת הכוח השחור', טקס המדליות באולימפיאדת מקסיקו. צילום: אנג'לו קוזי'הצדעת הכוח השחור', טקס המדליות באולימפיאדת מקסיקו. צילום: אנג'לו קוזי

סידרנסקי נולדה כמרים לואיז מארי סידרנסקי בזאיר, כשהמדינה האפריקאית עוד נקראה קונגו. אביה, יליד פולין, למד רפואה בבלגיה. במסגרת התמחותו במחלות ריאה הגיע לשנת שירות בקונגו, אז מושבה בלגית, ונשא לאישה אחות מקומית. בתם התייתמה ממנה בהיותה בת שלוש בלבד, כשאמה נספתה בתאונת דרכים. לאחר תקופת מעבר בבריסל, אביה הביא אותה לישראל.

זה היה מהלך הרה גורל לגביה. בגיל שמונה היא נקלטה בכפר הנוער הדסים, שם היא גדלה ולמדה עד סיום התיכון. בהיותה בודדה בארץ (אביה עלה שנים אחריה ונישא כאן מחדש), הכפר זכור לה כגן העדן שלה. “הדסים היה בשבילי המקום הכי טוב בעולם, מקום נפלא, כפי שגילה אלמגור, שלמדה שנתיים מעלי, תיארה אותו בסרטים ‘הקיץ של אביה’ ו’עץ הדומים תפוס’”, מספרת סידרנסקי. “זאת הייתה חממה מגוננת, עם הרבה הווי, עבודות חקלאיות וספורט”.

היה זה טומי שחם, המורה להתעמלות הנערץ שלה, שגילה את כישרון הריצה הנדיר שבו התברכה. “כבר בהיותה ילדה קטנה, מרים הייתה תופעה”, מעיד שחם, כיום בן 83. “לא רק שהיא רצה יותר מהר מהבנות הגדולות ממנה, אלא בין הבנים היא תפסה מקום שלישי. כשהבחנתי בכישרון הטבעי שלה, היה לי ברור שאחת כזאת, עם סגנון ריצה שתענוג היה להסתכל עליו, צריך לפתח”.

איך תתאר את הריצה שלה?

“מרים רצה כמו איילה. זה בא לה מהטבע עם קצת עזרה מצדי. בהתחלה היא רצה, כשכפות הרגליים שלה נטו הצידה. התגברנו על זה באימונים, וכולם ראו לאיזה תוצאות היא הגיעה. כשכבר לא היה לה עם מי להתחרות בהדסים, ואני ראיתי שלא אוכל לקדם יותר, העברתי אותה למאמן עמיצור שפירא, עליו השלום, לימים מי”א חללי אולימפיאדת מינכן, שיאמן אותה בהפועל תל אביב”.

האם זה נכון שהיא רצה יחפה או שמא מדובר באגדה אורבנית?

“זאת אמת לאמיתה. בהתחלה לא היה מסלול בכפר והיא רצה יחפה על הדשא, כשדשאים היו אצלנו בשפע. יותר מאוחר קניתי לה כמתנה נעלי ספייקס, שאיתן היא דהרה על המסלול”.

“טומי היה אחד המורים הנהדרים בהדסים”, מציינת סידרנסקי. “שבח וייס, שלמד שם כמה מחזורים מעלי, היה המדריך החברתי שלנו והמלחין גיל אלדמע לימד אותנו מוזיקה. אצלו הייתי פחות טובה. העדפתי לשחק כדורגל עם הבנים”.

המאמן עמיצור שפירא. צילום: אסף קוטיןהמאמן עמיצור שפירא. צילום: אסף קוטין


“הלכנו לאיבוד"

בגיל 17 זכתה סידרנסקי לראשונה באליפות הארץ. “לא ישנתי כל הלילה, כשבעקבות אותה אליפות, לקראת נסיעה לתחרות אתלטיקה בין־ארצית באתונה, נתנו לי טרנינג שעליו היה כתוב ‘ישראל’”, היא נזכרת. “בעיניי לא היה דבר יותר יפה מזה. אבל באתונה נתקלתי בצד המכוער של הספורט. כשהייתי אמורה לעלות על הדוכן ולקבל מדליה, ראש המשלחת, שהיה מאמן האתלטים של מכבי תל אביב, העלה על הדוכן את אחת הרצות שלו כדי שתקבל מדליה תחת השם שלי”.

מחית?

“לא. דווקא לקחתי את זה איזי. ידעתי שיהיו עוד תחרויות”.

סידרנסקי, שלמדה הוראת חינוך גופני במכון וינגייט, נטלה חלק בשתי אוניברסיאדות. בזו שנערכה ב־1961 בבולגריה עלתה לגמר וסיימה במקום החמישי. היא מודה שכעבור שנתיים, באוניברסיאדה שנערכה בפורטו אלגרה, בברזיל, היא הצליחה פחות, “אולי מפני שהגעתי לשם לאחר דלקת ריאות”.

זאת הייתה התקופה הבינלאומית בחייה של סידרנסקי. לקראת אולימפיאדת טוקיו 64’ היא השתתפה במחנה אימונים ממושך בפריז. “לאחר האימונים הרציניים שם התעכבנו לתחרויות ביוגוסלביה של אז”, היא מספרת. “הייתי בשיא הכושר. לא יודעת איך אבל לא רק שניצחתי, אלא רצתי 100 מטר ב־11.6 שניות, שיא ישראלי ברמה בינלאומית, שאותו השגתי כשהרגשתי משוחררת אחרי מחנה אימון באמת טוב. ‘את הולכת לנצח כאן!’ אמר עמיצור, וכך זה קרה”.

לפני שנתיים סגרה סידרנסקי מעגל: “כשהייתי בטיול בסלובניה, שאלתי את המדריכה אם נעבור בצֶליה. ‘מה לך ולצליה?’ היא התפלאה. סיפרתי לה שפעם שברתי שם שיא. כשהגענו למקום, התברר שמהאצטדיון שבו רצתי כל כך מהר לא נשאר זכר”.

עד היום, 52 שנים אחרי, כמעט אין אצניות ישראליות שרצות יותר מהר מכפי שהיא רצה, פרט לרוט־שחמורוב ולאירנה ולאולגה לנסקי, אם ובתה. אבל הישגה דאז לא הביא אותה לתהילה באולימפיאדת טוקיו. “נעשתה טעות”, היא אומרת. “במקום שנמשיך מאירופה לטוקיו, החזירו אותנו ארצה. אוגוסט. חום אימים. בלי תחרויות אימון נוספות. כולנו, חמשת האתלטים שיצאו לטוקיו, כולל זורק הדיסקוס גדעון אריאל, שלמד מעלי בהדסים, רץ ה־800 המנוח עמוס גלעד, קופצת הגובה מיכל למדני ואצן ה־100 לוי פסבקין, ירדנו בכושר. באנו לא מוכנים לאולימפיאדה, והלכנו שם לאיבוד”.

אכן, זה לא היה זה. עקב הנסיבות, הישגיה בטוקיו עמדו בניגוד לחוויה האדירה שחוותה שם. בריצת ה־100 מטר היא גמאה את המרחק רק ב־12.1 שניות, לראשונה במדידה חשמלית, ודורגה במקום ה־34. בריצה למרחק הכפול היא דורגה במקום ה־20 ובתוצאה של 24.6 שניות היא הציבה שיא ישראלי חדש.

בספרו על המשחקים האולימפיים הציע עמנואל גיל, רכז הספורט של הפועל, הסבר משלו למה שקרה בטוקיו לסידרנסקי ולעמיתיה בנבחרת הישראלית. “אמנם אחדים מבין הספורטאים הישראלים חזרו על שיאיהם ואף שיפרו אותם, אך רובם היו נתונים בהלם, לנוכח ההישגים הדמיוניים שהושגו בטוקיו, והתמוטטו”, הוא כתב. “כוחותיהם הנפשיים והגופניים לא עמדו להם ביורה הרותחת ומורטת העצבים, הקרויה עדיין ‘משחקים’”.

“בכל זאת זכינו בטוקיו בניצחון”, מתנחמת סידרנסקי. “לאחר ששנתיים קודם לכן היינו אמורים להשתתף במשחקי אסיה באינדונזיה ולא קיבלנו אשרות כניסה, זאת הייתה לגבנו נקמה מתוקה לראות כיצד סילקו משם את הנבחרת האינדונזית כעונש על ההחרמה שלנו”.

“היפנים קיבלו אותנו באופן יוצא מהכלל”, היא מוסיפה. “כל ערב בשובנו לחדר הייתה ממתינה לנו מתנה, כגון מצלמה, קימונו ודברי מתיקה. היפנים יצאו מגדרם כדי לפנק אותנו וארגנו לנו טיולים וערבי הווי, שבהם הציגו לנו את המסורת שלהם. מרחוק, בארץ, היו שלא הכי פרגנו לנו. ‘הנבחרת הכושלת ביפן מטיילת’, נכתב באחד העיתונים”.

נעלבת?

(צוחקת) “לא, ממש לא”.

לקחת בחשבון שזאת הייתה האולימפיאדה הראשונה והאחרונה שלך?

“מה פתאום! ראיתי את עצמי ממשיכה, אבל קורים דברים בחיים”.

“לא שכחו אותי"

מה שקרה לסידרנסקי זה שהיא שבה ארצה, התאמנה עד המכבייה של 1965 והדהימה כשפרשה מהמסלול בגיל 24 בלבד. “כשחזרתי מטוקיו, התחלתי לשחק במקביל כדוריד במכבי צפון תל אביב”, היא מסבירה. “בעוד שהאתלטיקה היא ספורט של זאבים בודדים, אני, מי שגדלה בחברת הנוער של הדסים, חיפשתי ספורט קבוצתי וחברתי יותר. ומבחינה חברתית, האווירה במכבי צפון הייתה יוצאת מהכלל, כולל מפגשים מחוץ למגרש”.

הכדוריד סידר את סידרנסקי בחיים ולמעשה גרם לניתוקה מהאתלטיקה. “המאמן שלנו חלה לפני שעמדנו לצאת לכפר שמריהו, שם ציפה לנו משחק נגד קבוצת הפועל כפר מנחם, אז אלופת המדינה”, היא מספרת. “המאמן ביקש מראש קבוצת הכדוריד במקום המשחק, כאמור בכפר שמריהו, לשים עין עלי. ‘יש בקבוצה אחת שרצה הרבה’, הוא אמר לו בטלפון. ‘אבל אל תדאג, היא כבר תביא את הגולים’”.

הבאת?

“הבאתי, אמנם לא הרבה וניצחנו במפתיע. ואז אותו ראש קבוצה, יצחק כצנשטיין, הזמין אותי למסיבת פורים בכפר. בתוך חודשים אחדים כבר הייתי נשואה לו”.

כצנשטיין, שנפטר לפני שמונה שנים ממחלה, היה בן לאחת המשפחות החקלאיות בכפר שמריהו, כפי שהמקום היה בראשיתו. בהמשך לכך, ביתם החד־קומתי מנוגד במראהו לנוף הטירות שסביבו. לדבריה, בעלה עודד אותה להמשיך לרוץ, אבל החלטת הפרישה הייתה כולה שלה.

“כשנכנסתי להריון, היה לי ברור שזה סוף קריירת האתלטיקה שלי”, היא מעידה. “בימים ההם זה לא היה שכיח, שספורטאית חוזרת להתחרות לאחר לידה, מה גם שלא בחשבון אצלי למסור את בתי הבכורה למטפלת כדי שאמשיך להתחרות. בדיוק אז עמיצור (שפירא – יב”א) התמסר לאימון של אסתר (רוט־שחמורוב) ולמרות שמאמנים אחרים הציעו לי להתאמן אצלם, ידעתי שלא יהיה לי עוד מאמן כמו עמיצור”.

לא התחרטת על הפרישה המוקדמת?

“אפילו לא לרגע. אצלי כשנגמר, זה נגמר”.

סידרנסקי היא אם לשלושה. ילדיה וחמשת נכדיה לא נהיו ספורטאים מקצועיים כמוה, “אבל כולנו רצים ועוסקים בספורט”. הבכורה, יעל, 50, היא רצת מרתון, שרצה גם בחו”ל. יואב וסיגל הם בשנות ה־40 לחייהם. “עד היום אני אוהבת לרוץ בשדות, אם כי לא כל כך מהר כמו פעם”, מעידה על עצמה סידרנסקי, מלאת שמחת החיים, שגם רוקדת ריקודי עם, שוחה ומתאמנת בחדר כושר, לאחר ששנים אף אהבה לשחק טניס.

מה הקשר שלך לאתלטיקה הקלה של היום?

“אני באה לצפות בתחרויות, ובאליפות הארץ מכבדים אותי בהענקת מדליות למצטיינים. זה נותן לי הרגשה שלא שכחו אותי”.

יותר מ־50 שנה אחרייך, רוב האצניות לא מגיעות להישגים שלך.

“לא כל שכן שהן ברובן לא מתקרבות לתוצאות של אסתר רוט־שחמורוב, שהיא ללא ספק הספורטאית הגדולה ביותר שגדלה כאן, חוץ מזה שהיא חברה טובה שלי”.

אסתר רוט-שחמורוב. צילום: אריאל בשוראסתר רוט-שחמורוב. צילום: אריאל בשור

והאלופה הנוכחית, אולגה לנסקי?

“אין לי דבר נגד האתלטיות הרוסיות שהשתלבו אצלנו באתלטיקה. באמת כל הכבוד להן על ההישגים שלהן, אבל הייתי רוצה לראות בספורט שלנו הישגים גם מצד אתלטים ילידי הארץ”.

אולגה לנסקי. צילום: אסף קליגראולגה לנסקי. צילום: אסף קליגר

מה חסר להם?

“גנים של... אפריקה (צוחקת). אבל לא הייתי קוראת לייבא משם אתלטים. נראה לי שכדי להגיע להישגים יותר טובים, על החבר’ה לעבוד יותר קשה. יש לי הרושם שהם מקבלים את מיטב התנאים. הלוואי שבזמני היינו נהנים מתנאים טובים כאלה”.