זה היה סופה הנוגה של אגדה מקומית. המונים נהרו בשלהי מרץ 99' לאצטדיון הלאומי ברמת גן, לא כדי לצפות בעוד משחק כדורגל, אלא כדי לחלוק כבוד אחרון למי ש־43 שנה קודם לכן היה גיבור של רגע היסטורי, כשנגח את הכדור לרשתה של נבחרת ברית המועצות המהוללת.


נחום סטלמך, או “ראש הזהב" כפי שכונה אז בהערצה, היה בן 63 בלבד כשנפטר לפתע מדום לב ברדתו מהמטוס, בהגיעו לספרד בשליחות ההתאחדות לכדורגל. היום הוא היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה־80.



בדירתו, במרכז פתח תקווה, כמו עמד הזמן מלכת. גביעים. צילומים במסגרת. ארון ובו קלסרים המתעדים כל רגע בקריירה המזהירה שלו. “הכל שמור פה ונשאר כמו שהיה", אומרת בעיניים בורקות נירה, אלמנתו, שרבים ראו בה את השחקן ה־12 של קבוצת הפועל פתח תקווה בימי זוהרה.


“אבל חסרים פה כמה גביעים", מעיר משה (ג'רי) חלדי, שחקן הקישור האלגנטי ש"בישל" לראש הזהב במסירות סרגל מדודות לא מעטים משעריו, ועתה בא לסייע לנו לשחזר את סיפורו.



“הסכמתי למסור כמה מהם למסעדה שנפתחה על שמו בעיר", אומרת נירה, ומתכוונת ל"סטלמך בר", בר הופעות שנפתח באצטדיון המושבה החדש.


אכן, אף שאלפים דרשו לקרוא לאצטדיון המהודר על שמו של גדול הנוגחים בכדורגל הישראלי, שצמח באם המושבות, כמה עסקנים קטנים שמו לאל את דרישתם וההנצחה עברה לבר.



“לפנינו כדורגלן שכל מדינה הייתה גאה בו, ואילו עמדו לרשותו תנאי פעולה טובים יותר, היה מסוגל להרקיע לשחקים גבוהים עוד יותר בכדורגל", כך הילל את סטלמך גיולה מאנדי, המאמן היהודי של נבחרת הפלא ההונגרית, שבמחצית השנייה של שנות ה־50 בא לאמן את הנבחרת של ארץ אבותיו. “לא הייתי ילד פלא", טען סטלמך בחוברת “הראש, הכדור והרשת", שעיתונאי הספורט יזהר ברנר הוציא בשמו לפני שנים רבות.



הוריו שומרי המסורת, שעלו בעלייה הפולנית של שנות ה־30, אכלו תחילה מרורים מבנם יחידם שבעט ונגח בכל מה שנקרה בדרכו. אביו, שהיה פועל בניין, התריע בפניו חזור והתרע, שאם לא יתמסר ללימודיו יפליא בו את מכותיו, אך לא הצליח לבלום את המרוץ של בנו אל התהילה מאז ששיחק בקבוצת הילדים של הפועל פתח תקווה.



“התינוקות של הנבחרת"

סטלמך היה ילד פלא ועוד איך. לאחר שהשתפשף בקבוצות הנערים והנוער, הוקפץ כבר בגיל 15 וחצי לקבוצת הבוגרים של המועדון במשחק ניצחון בגביע מול הפועל בלפוריה, שעות אחדות לאחר משחק בוקר בקבוצת הנוער נגד גדנ"ע יהודה. כבר באותה שנה הבקיע את שער הבכורה שלו בליגה לרשת הפועל רמת גן.



“כדי להתחיל לשחק כה מוקדם בבוגרים, היה עלי לזייף תעודה, שלפיה מלאו לי 16 שנה", הודה, “לאחר מכן, בסיוע טופס רפואי מזויף, המצוי אגב עד היום במשרדי ההתאחדות לכדורגל, הותר לי לשחק בשורות הקבוצה הראשונה, לא בדיוק לשמחת הורי, שהתנגדו יותר מכל למשחקים בשבת". 



כנער, חווה נסיעת בתולים עם הפועל פתח תקווה למשחק באי השכן קפריסין, אז יעד החלומות החוץ־לארצי הנחשק של הרבה ישראלים. ב־54', כשהיה בן 18, זומן עם חברו חלדי למסע קסום של הנבחרת בדרום אפריקה. “צירפו אותנו כרזרבה", נזכר חלדי, המבוגר בשנה, “הבטיחו לנו שנשחק, אבל אפילו לא אפשרו לנו ללבוש את מדי הנבחרת".



“אני וג'רי (חלדי) נחשבנו כתינוקות של הנבחרת", סיפר סטלמך, “על חשבוננו התעופפו בדיחות על ימין ועל שמאל, אך היינו מוכנים לסבול הכל ולו בלבד שיינתן גם לנו לשחק. כשבמשחק נגד קבוצה מקומית הוליכה הנבחרת 0:6, ניגש אלי פוקס, שהערצתי, למאמן הנבחרת משה בית הלוי, וביקש ממנו שיאפשר גם לנו לשחק קצת. המאמן דחה את בקשתו בטענה שהקבוצה היריבה עלולה להשוות. בסוף הנבחרת ניצחה 1:10. בלעדינו.


“היחיד שעל עקיצותיו באותו מסע לא כעסנו, ג'רי ואני, היה שייע גלזר, שהערצתי אותו גם כבדחן, לא רק ככדורגלן. כשהיה נשאל מה עושים בנבחרת שני הילדים מפתח תקווה, היה משיב בלי להניד עפעף - ‘את אלה שלח הנה משרד החינוך'".



עד מהרה עשה כאן סטלמך הנער בית ספר לכולם. ב־55' שמה קבוצת הפועל פתח תקווה קץ להגמוניה של שתי התל אביביות - מכבי והפועל - וזכתה באליפות ראשונה. הגיבור שלה, עם 27 שערים, מתוכם 14 בנגיחה, היה סטלמך, שהוכתר כסגן מלך השערים. מלך השערים, למי שמתעניין, היה נסים אלמליח, עם לא פחות מ־30 כיבושים. שיאו, אגב, החזיק מעמד עד שערן זהבי שבר אותו אשתקד.



“כשחקן, ערן זהבי בכלל לא מתקרב לרמה של סטלמך", משוכנע חלדי. נירה מהנהנת למשמע דבריו ונותנת להבין שאיננה מתקנאת בשכר העתק של שגרירנו בסין. “אז היו זמנים אחרים", היא מזכירה, “כדי להתפרנס, נחום עבד שנים רבות כפקיד מודיעין בבילינסון".



סטלמך, יצוין, לא הסתחרר מתארים. “למרבית החלוצים בארץ חשוב מאוד אם השערים נכבשים על ידם או על ידי חבריהם", קבל, “הסיבה פשוטה בתכלית. כאן קיים פולחן סביב מבקיעי שערים, שזוכים להערצת אין קץ. גם אני נתקפתי בהתחלה בבהלה לשערים, עד שנרגעתי, וכעת אני מוצא לנכון להתריע על כך".



הוא גם לא הסתחרר מהישגיו. לאחר שהבקיע ב־59' את שני השערים בתיקו 2:2 המכובד ברמת גן נגד נבחרת יוגוסלביה (שקדם לצמד של רפי לוי בניצחון החוץ המדהים בבלגרד), טען במפתיע ש"למרות השערים, הפגנתי שם אחד ממשחקי הבין־ארציים החלשים ביותר".



דבריו המפוכחים של סטלמך נאמרו על אף היותו אחד המפציצים הגדולים בתולדות הכדורגל הישראלי. בסך הכל, לזכותו של מספר 8 הנצחי כ־200 שערי ליגה וגביע ב־400 משחקים. 22 שערים, שנורו מראשו ומרגליו, פרפרו ברשתות הנבחרות היריבות ב־61 משחקי הנבחרת, שבהם שיחק וברובם, כיאה למנהיגה, שימש כקפטן.



סטלמך (מימין) במשחק נגד מכבי נתניה, 1959




איש הפלדה

השיא, כאמור, היה בשער היקר מפז, שסטלמך בן ה־20 נגח לרשת של הרוסים ב־31 ביולי 56', לפני 60 שנה. 20 יום קודם לכן ערך במוסקבה את טבילת האש שלו במשחק בין־ארצי. הוא יצא לשם בשם נחום פלד, לאחר הוראת ראש הממשלה בן־גוריון ששחקני הייצוג של ישראל יישאו בניכר שמות עבריים.


כשנירה נשאלת מניין צץ הפלד הזה, היא מחייכת ומפצחת את התעלומה. מסתבר שכאשר לא מצא מקבילה עברית לסטלמך, הרחיק ל'סטיל' באנגלית, היינו פלדה, ותרגם לעברית. בעוד רונן, בכורם של נירה ונחום, נושא את הפלד ברמה, אחיו יובל, היושב שנים רבות בארצות הברית, דבק במקור הסטלמכי.



הנבחרת, כולל כאמור סטלמך־פלד, הובסה במשחקים הקדם־אולימפיים במוסקבה 5:0 וכדברי חלדי, אנשיה התנחמו במפגשים מרגשים עם היהודים שמעבר למסך הברזל. ואז הגיע ה־31 ביולי. אצטדיון רמת גן היה מלא על גדותיו. הס הושלך בו כשהרוסים כבשו שער ראשון. לא עברו תשע דקות, כשבדקה ה־66 נגח סטלמך לרשתו של לב יאשין האגדי, שאז נחשב לגדול שוערי תבל. “סטלמך השווה!", כמעט נשנק כתב ושדרן הספורט הבכיר נחמיה בן־אברהם, “אני משאיר את המיקרופון לקהל".



“כשנחום הבקיע, קפצתי משמחה", משחזרת נירה, שכדרכה בקודש ישבה ביציע, “כל השורה באה לנשק ולחבק אותי כאילו שאני הבקעתי. אבל זאת לא הייתה חוכמה. היינו שם קבוצה של מלאבסים".



וחלדי, שלא יוותר על נתח התהילה שלו באותו משחק, שהסתיים בניצחון רוסי דחוק של 1:2, נזכר כיצד “כל האצטדיון השתגע" כשסטלמך הרשית, אבל איננו שוכח לציין שזאת הייתה עבודה של שלושת שחקני הפועל פתח תקווה. “אני הוא זה שמסר לבעז (קופמן), שמסר לנחום", הוא מציין. רשמנו.



חגיגה לא פחות מרגשת חוו הסטלמכים כעבור שנה. קבוצתם ניצחה 1:2 את מכבי יפו וזכתה לראשונה בגביע המדינה. כעבור שלושה ימים הובא הגביע ברוב כבוד לאולם “גיל" בפתח תקווה וכל הקרואים שתו ממנו יין כרמל מזרחי בחג כלולותיהם של נירה ונחום סטלמך. “למשחק הגענו ישר מהעלייה לתורה בבית הכנסת, כרצון הוריו של נחום", מגלה נירה, “מהמועדון קיבלנו מקרר כמתנה. מגיל 15 היינו יחד", מספרת נירה לבית פיינברג, שקשה להאמין עליה שהיא כמעט בת 80. “למדנו בכיתות מקבילות - נחום בבית הספר ‘פיק"א' ואני ב'הס' - ונפגשנו בקן ‘הנוער העובד'. אצלו לא הייתה תחרות בין אהבתו לכדורגל לבין אהבתו אלי, כי זרמתי איתו. לא החמצתי משחקים שלו בהפועל פתח תקווה ובנבחרת. את כל אחד משני בנינו ילדתי יום לאחר שהייתי במשחק של נחום".



סטלמך היה מנהיג מלידה וציר חברתי. שלמה נהרי, חלוץ הפועל פתח תקווה, לא שוכח ולו רגע קסום אחד. הוא זוכר כיצד באחד מימי שישי התארכו האימונים עד סמוך לכניסת השבת. כשהתעוררה השאלה כיצד יגיע לקיבוצו, ניר אליהו, חש טפיחה על כתפו. “אתה ישן אצלי", אמר לו הקפטן בסמכותיות מחבקת.



ב־59' הגיע מאנדי. סטלמך היה חביבו המובהק. זה ששיבח אותו כמי ש"קרוב בתכונותיו הטבעיות לשלמות של שחקן", נהיה עם רעייתו לבן בית אצל הזוג הצעיר סטלמך.



המשך הסיפור פחות מרנין. לאחר שיא של חמש אליפויות רצופות בהפועל פתח תקווה, תלה סטלמך את נעליו בגיל 34 והתנסה בקריירת אימון לא מזהירה, שבמהלכה אימן, בין השאר, את נבחרת הנערים ב'.



מה בדיוק לא עבד?
חלדי: “לשחקנים גדולים כמו סטלמך - והוא היה הגדול מכולם - קשה לעבור לאמן קבוצות. הוא לא הסתדר עם שחקנים בינוניים ודרש שיהיו כמוהו, אבל אין כמו סטלמך".



צל אחד העיב על סיפורו הנדיר של סטלמך. בשלהי 84' הורשע עם שלושה אישי כדורגל נוספים בפרשת שוחד והטיית תוצאת משחק (נגד מכבי פתח תקווה) שבע שנים קודם לכן, בהיותו מאמן הפועל חיפה. כשאני שואל את נירה על כך שנידון לחודש מאסר, היא מתעלמת ברגע הראשון ואז היא משיבה: “מחקתי את זה מזיכרוני. האשימו אותו במשהו שהוא לא ארגן. מה שברור זה שנחום לא ישב בבית סוהר, אלא ריצה את העונש שלו בעבודות שירות".


ב־27 במרץ 99' לפתע נפלו עליה השמיים. האיש שכה אהבה, ואז כיהן כעוזרו של המאמן הלאומי שלמה שרף, המריא לספרד בשליחות ההתאחדות לכדורגל ולא שב. “לאן שלא נסע, כשהגיע, היה מתקשר אלי", מספרת נירה, “הפעם, בניגוד לרגיל, הוא לא התקשר. כשבאו והודיעו לי, לא הופתעתי".


עברו 17 שנה. “אכן, עברו 17 שנה ונחום כאילו לא יצא מהבית. עד עכשיו הוא חי איתי, אבל בדממה".