סערת עופר וינטר חלפה, בעיית הקצינים חובשי הכיפה עדיין איתנו. זהו משולש ברמודה שיש לו שלוש צלעות. הקצינים עצמם, הדוב האמוני והפוליטי שמחבק אותם והרמטכ"ל שאמור להתמודד עם הבעיה. ואכן מדובר בבעיה. רק עכשיו האירה תוכנית "המקור" בפעם האלף את הקרקע החשוכה שעליה צומחים קציני צה"ל מהמגזר הציוני־דתי. ברור שהאמירות של רבני הציונות הדתית אינן מחייבות את חיילי המכינות, אבל לא ניתן להתעלם מכך שהאמירות הללו הן התשתית החינוכית של חובשי הכיפה המשרתים בצבא, כמו המחויבות הטוטאלית לערכי ארץ ישראל, כפי שמחנכיהם הטמיעו בהם מינקות, ילדות, נערות ובגרות. מי יותר מי פחות.

וינטר לא שגה אלא נהג כמצופה ממנו, וזה כולל לא רק הסתה דתית כנגד עולם מנאצי שמך, אלא גם נכונות להקריב את חייו שלו למען המדינה. יש משהו בטענה הילדותית של המתנחלים שלפיה קציניהם אמיצים ומחויבים יותר, מה שמחייב הסבר על אומץ וביטחון המדינה בימינו אנו.

הסיכונים האישיים כיום במלחמות ישראל אינם דומים לסיכונים של מלחמות אמיתיות, ואין סיכון קיומי למדינה עצמה. במצבי קיצון כאלה ברור שיש להרוג מי שקם להורגך. להבדיל ממלחמה אמיתית, שם צבאות מסתערים בשטחים רוויים באש מכל הסוגים, צה"ל מנהל כיום מסעות ציד מתוך עליונות מוחלטת בשטח ובציוד. השבוע נפגעו 11 שוטרים במהלך פינוי קרוונים של מתנחלים במאחז הבלתי חוקי תפוח. לעומת השוטרים המסכנים, מעטפת ההגנה של הכוחות הפועלים מול הפלסטינים מאפשרת גם לאחרון הפחדנים "להילחם" ואפילו לירות על מנת להרוג בלא שנשקף לו עצמו איום אמיתי. הפחד האמיתי כיום הוא מנת חלקם של הפלסטינים והורי החיילים. אפשר כמובן לחטוף אבן ואפילו להיהרג, אבל במונחים של קרב זה יותר תאונה וביש מזל מאשר הפגנת אומץ.

מיתוס הגבורה המקובל אומר שינצח מי שמוכן להרוג ולהיהרג. מדובר בשטות גמורה. מנצח כיום מי שנלחם בשכל. למעט מלחמות כמו ב־48', שם התחושה האמיתית הייתה "או שנמות או שיהרגו אותנו ויחסלו את המדינה בדרך". צה"ל של היום לא רוצה צבא של קמיקזות אלא צבא שמפקדיו יחשבו לפני שהם מסתערים ראש בקיר א־לה וינטר. במגזר הדתי־לאומני יש מורשת של הקרבה ואומץ, והיא מרכיב חשוב ותנאי לרוח קרב שהיא ערובה לחוזקו של הצבא. אלא שכאשר יש לך יתרון ענק, כמעט בלתי נתפס בכל פרמטר, אזי ניהול שקול אמור לחסוך במבצעי גבורה ובקורבנות. במערכה הנוכחית והבעייתית על עתיד השטחים, רוח קרב מדודה חשובה לא פחות ולפעמים יותר מהפגנת אומץ לשם אומץ.

לא ברור עד כמה הקצונה הבכירה, שחונכה במכינות המגזריות ובהמשך השתפשפה בחיים האמיתיים אכן מאמינה בקשקושים הנבערים והגזעניים של רבניה. אבל אותם רבנים, בסיוע של וינטר ושכמותו, הפכו את כל הקצינים שבגרו במכינות לחשודים מיידיים. אין לי ספק שאחרי שפשוף של שנים בצה"ל מרביתם אמורים להתייחס לגרסא דינקותא בחשדנות בריאה ואולי אפילו, כך אני מקווה, להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אבל אז צף ראיון עם סא"ל אבינועם אמונה (ערוץ עשר) ומציף חשדנות לא פחות בריאה.

# # #

סא"ל אמונה הוא מועמד לקידום מטעמה של הציונות הדתית. לפני שבועיים קודם לאל"ם וקיבל את חטיבת הגולן. לכאורה חטיבה מרחבית, לא משהו מסתער והרואי, אבל לסא"ל אמונה יש רקורד הסתערות מרשים דיו כדי שיוכל לשרת בחטיבה מרחבית ללא רגשי נחיתות פלוס אופק לקידום. הוא חובש כיפה שחורה דיה כדי להיטמע בשיערו השחור, וגדולה דיה כדי להבדילה מכיפת־הכאילו האגבית של מרבית המתפכחים שם. בהנחה שבגדים כמו מדים הם סוג של הצהרות, אזי הכיפה של סא"ל אמונה מדברת.

אור הלר ראיין אותו ביום האחרון לשירותו בעוטף, לאחר ימים של הסתערויות (הרואיות - למי שמחפש גבורה מטומטמת במיוחד) של צעירים עזתים על הגדר. מה עובר לך בראש על אלה שמסתערים על הגדר? שאל אותו הלר. אמונה נבוך בעליל. זה לקח כמה שניות טובות, ואחר כך התעשת כשהוא מוסיף לקולו את הבס הסמכותי: "ראשית, הצד השני יודע את יתרוננו המוסרי, והוא לוקח אותו ומייחס לו חיסרון... זהו"... (אמונה באמת אמר את זה, ומדובר להזכירנו בימים שבהם ספגו העזתים מאות פצועים ועשרות הרוגים). אחר כך הוסיף: "כשהם רצים לגדר, הם לא מניחים שמישהו יירה להם ברגליים או שמישהו יזרוק עליהם גז...", הוא שוהה מעט וממשיך: "עכשיו... למה הם עושים את זה אחרי שמאות פעמים כן ירו להם ברגליים וכו'? אני מניח שהם רואים את השיח, והם משוכנעים ומשולהבים על ידי אנשים מהצד, הוא עשה את זה בשבוע שעבר, זה שלידו נפגע אבל לא הוא, אז יש לו ביטחון בעניין".

הלר שואל אותו מה חשב על סרטון הצהלות והתשואות לצלף. "ילדים...", פולט אמונה באי־נוחות, "ילדותי קצת... צריך לא להתבסם מהצלחה... אני יכול להבין צלף שירה כדי לפגוע לאנשהו ופגע איפה שהוא רצה, אוקיי, אז אתה שבע רצון מפגיעתך, מעבר לזה תהיה מדויק תהיה חד, תהיה מקצועי, אני גם יכול להבין מאיפה זה מגיע, החיילים פה עומדים תחת לחץ מאוד גדול עם הרבה מאוד איומים סביבם והרבה מאוד הנחיות, והתפרקות של לחץ היא עניין טבעי ואנושי, ואגב גם התגובה הזו מסדרת לנו את המציאות שבה החבר'ה שלנו אנושיים ורגישים לסביבתם, ולעתים ההתרגשות הזו מתפרצת באופן שהוא לא נכון, ובמקרה הזה הוא לא נכון".

אמונה מצייר סיפור לחץ של מעטים מול רבים, אבל בחיאת אמונה, כל צה"ל רובץ מאחורי כל גבעונת צלפים וסיור של חייליו. בסך הכל אמונה הוא מגזרי טיפוסי, נשוי שבע שנים ואב לחמישה. "ילדים הרבה יותר קשה מחמאס", הוא אומר להלר, ולא, הוא לא מתכוון לילדים שנורו על הגדר. אוקיי, אוקיי, זו חוכמה קטנה מאוד להתעלק על בחור צעיר כמו אמונה, שיותר מכל מעידים דבריו על בלבול - והבלבול הזה, אגב, הוא החלק הכי אנושי בדבריו. מצד שני, זו הבעיה עם אנשים שמסוכנותם באמונתם בתורתם.

tguvot@maariv.co.il