אני מתחיל מההתחלה, עובר על הפרטים הידועים, מוודא שלא פספסתי שום דבר. אומרים שהאמת הגדולה חבויה בפרטים הקטנים, אז אני חוזר לפרטים הקטנים, אלה שפורסמו, אולי זה יעזור לי להבין את התמונה הכוללת, שכן אני הולך לאיבוד, לא מוצא את ידי ורגלי ובעיקר לא מוצא הסברים - וחייבים להיות הסברים לכך שמאמן כדורסל ישראלי (בלאט ישראלי בסופו של דבר) יכול לסיים את עונתו הראשונה ב-NBA עם טבעת אליפות. זה יכול לקרות, זה לא עד כדי כך מופרך.

אנחנו מונים כאן כל דקה שעמרי כספי רואה פרקט, מתעדים ברשומות כל ריבאונד שהוא מוריד, לא חדלים לחשב את סיכוייו של גל מקל לקבל חוזה לעשרה ימים, אבל מתייחסים כדבר מובן מאליו שיש כאן ישראלי – לפחות על פי התיעוד שהוא נושא – שנמצא לא כל כך רחוק מהאפשרות להביא לקליבלנד אליפות ראשונה בספורט מקצועני מאז 1964.

אז זה היה בפוטבול, ה"בראונס" הביאו באותה שנה אליפות לעיר הדהויה הזו, בעיקר בשל נוכחותו של ג'ים בראון המיתולוגי. מאז קליבלנד לא ראתה אליפות, לא התקרבה אליה. באף ענף.

בלאט הוא בן למשפחה חד הורית. האבא - פרופסור באוניברסיטת אריזונה - חתך באיזשהו שלב, הילד גודל בידי אמו בפרבר של בוסטון. הוא לא מסכן. בשום אופן לא מסכן, אבל אחד שלא מקבל מתנות ושצריך להיאבק כדי לבנות לעצמו נישה. יש שגדלו בתנאים יותר טובים, יש בפחות, עד כאן אני לא מוצא שום דבר יוצא דופן.

בלאט מקבל מלגת לימודים לפרינסטון. אני יודע, פרינסטון לא מחלקת מלגות לכל אחד, היא מחלקת אותם במשורה ומחלקת אותן למוחות יוצאי דופן. נראה שהתאים האפורים של בלאט נבחנו היטב ונמצאו מתאימים. בפרינסטון הוא משחק בשביל פיט קריל, דמות אגדית, מחנכת, שמעניקה לחניכיה משהו לקחת איתם הלאה לחיים. קריל מתמחה בהפקה של קבוצות כדורסל תחרותיות ממדענים לעתיד, לבנים בעיקר,  שמתקשים להזיז את הרגליים, לא כל שכן לנתר, ומפצים על כך בסוג של כדורסל שמצריך המון מחשבה, אחווה קבוצתית ו-ויתור על האגו.

אלו הן שיטותיו של קריל, שלא קונות לעצמן אחיזה בדרג שמעל למכללות, ב-NBA, עד שחניך אחד שלו, ג'ף פיטרי, אגדת כדורסל בפני עצמה, מקבל משרת ניהול בכירה בסקרמנטו קינגס ומנסה להנחיל לקבוצה את פילוסופיית המשחק של קריל. אין מה להמשיך לחפור בפילוסופיה הזו ויישומה בידי בלאט, גם אם הוא שולט בכל רזיה וגווניה, כי היא לא רלוונטית לחומר האנושי שמצוי כרגע מתחת לידיו. עד כאן אני לא מוצא שום דבר יוצא דופן שיסביר לי איך זה אפשרי מה שקורה אתו כרגע, מה שקרה אתו כל השנה.

ברקורד שלו כשחקן אני מוצא מדליית זהב עם נבחרת ארצות הברית למכביה של שנת 81';  אני מוצא קריירה די אפרורית בקבוצות כדורסל פריפריאליות; אני מוצא קריירה של שחקן שאין מה לספר עליה, שלא מרמזת על כלום. קריירת האימון שלו זה כבר משהו אחר. שם, אם מפשפשים באופן יסודי, אפשר כבר למצוא אינדיקציות. בלאט עוצר בכל תחנה, לא מדלג על אחת. הוא אימן נשים, ילדים, נערים, קבוצות קטנות, יותר גדולות, עוד יותר גדולות, הכי גדולות. כל הזמן מתקדם, בכל תחנה מביא תוצאות, משאיר את המעסיקים שלו עם טעם של עוד.

לא כל אחד יכול לשרוד שש שנים בנבחרת רוסיה, לא כל אחד שורד את מספר השנים שהוא שרד במכבי. לי יש אמון גדול באנשים שעושים את כל הדרך, עוצרים בכל תחנה, שוהים בה קצת וממשיכים הלאה לתחנה הבאה, אליה הם מגיעים מוכנים. לא כל אחד מוכן לשלם את המחיר הזה.

אני לא בטוח שאטורה מסינה היה מסוגל לספוג את הסטירות שבלאט ספג ויודע בוודאות שז'ליקו אוברדוביץ' הגדול בטח שלא היה מסוגל. אני מציין כאן את שני המאמנים האירופאים הדגולים האלה, שתמיד במשחקים נגד בלאט נאמר עליהם שהם "עשו לדיוויד בית ספר". איפה הוא ואיפה הם.

השנה אוברדוביץ' בא לפיינל פור האירופי עם קבוצה הרבה יותר מבטיחה מזו שבלאט הביא איתו לאותו המעמד לפני שנה במילאנו והתוצאות ידועות. בלאט השיג הרבה יותר ונזקק להרבה פחות. אבל גם זה רק טוויסט קטן בעלילה. גם בהשוואה אליהם ובאופן שבו הוא עקף אותם, את אלה ש"עשו לו בית ספר", אני לא מוצא הסבר למה שהוא מחולל השנה בקליבלנד.

אי אפשר להגיד על בלאט שהוא לא מקבל את ההכרה שלה הוא ראוי. הוא מקבל. הג'ובים שלו מעידים על כך. את הקרדיט על מה שהוא משיג, הוא לא תמיד מקבל, וכשהוא מקבל אז זה בדיעבד. לוקח זמן עד שזה מחלחל, שהתוצאות שהוא משיג שייכות בעיקר לו ושטמון בו משהו מעבר ל"יודע כדורסל".

אני נזכר עכשיו איך דיוויד פדרמן מיהר לחלק את הקרדיט לפני שנה בין כל חברי הצוות המקצועי של מכבי שעשו את היורוליג במילאנו, וחושב מה אותו צוות, מינוס דיוויד, עשה השנה. אני מוצא הקבלה בין ההתייחסות להישג שלו אז לזו שהוא מקבל עכשיו בקליבלנד ומגיע למסקנה שהאיכויות הייחודיות שלו, לא רק לי הן לא ברורות אלא לכל עכברי הכדורסל באשר הם – בישראל, באירופה ובאמריקה.

נראה שהם לא מצויות בתחומים שעל פיהם נהוג בדרך כלל לבקש הסברים - בפרמטרים המקצועיים ובנתונים הסטטיסטיים שמספקים את כל הפרטים, אבל לא תמיד נותנים את התמונה הכוללת ומספרים את הסיפור הגדול באמת. ובמקרה של בלאט זו כנראה האישיות שלו, לא הידע שנרכש והצטבר עם השנים. 

בלאט יודע לגעת באנשים, לרתום אותם לצרכיו. יש עוד כמה מאמנים שיודעים לעשות את זה. יש להם הגדרה: "מאמנים של שחקנים". מאמנים מובילים, שעומדים בראש המנגנון ומנהלים מערכות תובעניות נוהגים לעשות בהם שימוש כעוזריהם. הם משאירים להם את העבודה הסיזיפית על המגרש ומתרכזים בקבלת החלטות.

בלאט הוא "מאמן של שחקנים" שהגיע לרמה של מקבל החלטות. זה פועל לטובתו. אם מצוי בסביבה שחקן שיש לו שמץ של כשרון, בלאט לא יפספס אותו. אין הרבה שחקני כדורסל מוכשרים שעבדו תחתיו ולא הניבו. אם יש לך משהו להראות, בלאט יחשוף את זה, אבל יש עוד כמה מאמנים שניחנו ביכולות האלה, הן לא ייחודיות רק לו.

מה שכן ייחודי לבלאט זה שהוא יודע להתכופף. אני יודע, זה נשמע רע. זה נשמע כאילו הוא איזה חנפן, לקקן, פוליטיקאי שמפלס את דרכו, מתחבר למוקדי כוח ומרצה אותן וממשיך הלאה בלי שום קשר לתוצאות שהוא משיג, אבל זה לא המקרה של בלאט. אני אומר; יודע להתכופף ומכוון לכך שהוא יודע לנשוך שפתיים, לספוג, להכיל ולהפריד בין עיקר לבין טפל, גם אם זה נראה לעיתים כאילו הוא מתנהל כמו סמרטוט.

אפשר לטעות בו, בחיוך שלו, בנימוסים שלו, אפשר בקלות לחשוב במבט ראשון ש"הוא רך", כמו שקובי בראיינט נוהג להקניט את יריביו.  בלאט רך כשזה משרת את מטרותיו. גם פיל ג'קסון לא התנהל כמו דיקטטור. גישה רכה, ותרנית למראית עין, כשנעשה בה שימוש נכון ובעיתוי הנכון, מביאה לעיתים לתוצאות הרבה יותר טובות מגישה ברוטאלית, דורסנית ומאיימת. הרבה אנשים לא מבינים את זה - בלאט כן.

לברון חזר השנה לקליבלנד כדי להחזיר לה משהו שנטל ממנה כשעבר למיאמי - את הלגיטימיות. לברון לא יכול לתת לקליבלנד מה שמייקל ג'ורדן לבדו לא היה יכול לתת לשיקגו. ג'ורדן היה צריך את פיל ג'קסון לצורך זה. הוא הדיח את דאג קולינס, מינה תחתיו את עוזרו, את פיל ג'קסון, והשורה התחתונה מעידה שהוא כנראה צדק.  

אני רואה לנגד עיני את התמונה הבאה: המשחק האחרון בסדרת הגמר הסתיים,  קליבלנד לוקחת את ה-NBA,  לברון יושב עם הקסקט שלו בחדר ההלבשה, מחבק את הגביע שהוענק לו וממרר בבכי. כמו מייקל באליפות הראשונה שלו בשיקגו. לא מיד לברון מבין, אבל הוא יבין עמוק לתוך הקיץ: לו עצמו יש את כל היכולות, למאמן שלו, לבלאט, יש את השכל.