פרישתו של אחד מענקי הדורות האחרונים, טים דאנקן, היא הזדמנות טובה לתת את הכבוד הראוי לגדולי הפאוור פורוורדים או השחקנים בעמדה 4. זו משבצת שאולי לא הצמיחה כמות אדירה של עושי ניסים ומחוללי פלאים כמו עמדות אחרות, אבל בהחלט סיפקה לליגה הטובה בעולם כמה משחקניה הקשוחים, היציבים והחזקים ביותר משני צדי המגרש.
10. פאו גאסול
נציג ראשון (ולא אחרון) ליבשת אירופה במצעד. כבר בעונתו הראשונה, כשהוא רק בן 21, הטביע (תרתי משמע) הספרדי המוכשר את חותמו על ליגת ה-NBA כשזכה בתואר רוקי השנה. משם זה רק הלך והשתפר. פאו גאסול, שעומד כרגע על ממוצעים אדירים של מעל ל-18 נקודות, 9 ריבאונדים ו-3 אסיסטים למשחק ב-16 עונותיו בארה"ב, זכה גם להצלחות מרשימות עם נבחרת ספרד (כולל זכיה באליפות העולם) וחשוב לא פחות - זכה בשתי אליפויות עם הלייקרס של קובי, שיכול לכנות אותו SOFT עד מחר, אך בלעדיו היה מסיים את הקריירה שלו עם אותן שלוש טבעות בחסות שאק.
9. אלווין הייז
פורוורד מהדור הישן, חזק כמו שור ויעיל כמו מכונה. לאחר קריירת קולג'ים מופלאה, הרשים הייז גם בליגה של הגדולים, כשסיים את עונת הרוקי שלו כמלך הסלים ומספר שנים לאחר מכן השיג דאבל דאבל בנקודות וריבאונדים ב-55 משחקים רצופים, שיא NBA עבור שחקנים שאינם עונים לשם ווילט צ'מברליין. מגדולי הריבאונדרים של הליגה בעמדה שלו, שאף הוביל את וושינגטון בולטס לזכיה באליפות היחידה בתולדותיה ב-1978.
8. דניס רודמן
בואו נתעלם לרגע מהצבעים בשיער, מהשיגעונות המתחלפים בכל שני וחמישי, מהעובדה שסיים את הקריירה עם ממוצע של 7.3 נקודות למשחק ואפילו ממדונה, ונתרכז בכמה נתונים אחרים. בחמש האליפויות בהן זכה, למשל; בעונה אותה סיים עם ממוצע של 18.7 ריבאונדים למשחק (לשחקן בגובה 2 מטרים בלבד); במשחק ההגנה היוצא דופן שלו; ובעובדה שהיה חלק מרכזי בשניים מהפאזלים היפים שייצרה הליגה - הבד בויז של דטרויט פיסטונס והטרילוגיה השניה של שיקגו בולס. לתולעת המשוגעת היה אולי אגו אדיר מחוץ לפרקט, אבל עליו הוא היה פשוט מוותר עליו כמעט לחלוטין עבור קבוצותיו.
7. קווין מקהייל
לא קל להיזכר כאחד מהגדולים בהיסטוריה כשלצדך משחק לארי בירד, אבל קווין מקהייל הצליח במשימה. מועמד לגיטימי לתואר שחקן הלואו-פוסט הטוב בהיסטוריה, לבטח החכם והמגוון שבהם. מקהייל היה שותף בכיר לשנות ה-80' האדירות של הסלטיקס וליריבות הבלתי נשכחת שלהם עם הלייקרס של מג'יק, שכללה משחקים אדירים וגם כמה קטטות אדירות לא פחות בהן נטל חלק חשוב למדי. ואם תרצו עוד הוכחה לגדולתו, קחו את עונת 1986/7 שלו, אותה סיים עם ממוצעים של 26 נקודות למשחק ביותר מ-60 אחוזי דיוק מהשדה.
6. בוב פטיט
ה-MVP הראשון בהיסטוריה של הליגה יכול להתהדר בכמה נתונים יוצאי דופן - ממוצעי קריירה של 26.6 נקודות ו-16.2 ריבאונדים למשחק, 4 זכיות ב-MVP של האולסטאר ועוד שלל נתונים סטטיסטיים מרשימים. אבל יותר מכל הוא ייזכר כאחד מיחידי הסגולה שהצליח לגבור על ביל ראסל הכמעט בלתי מנוצח בסדרת פלייאוף. 50 הנקודות שקלע במשחק השישי של גמר 1958 מול בוסטון ו-18 הנקודות שקלע מתוך 21 האחרונות של קבוצתו, סנט לואיס הוקס, באותו משחק הן שסידרו לו יותר מכל את מקומו הגבוה במצעד.
5. דירק נוביצקי
גדול שחקני אירופה בכל הזמנים הוא ארבע מודרני בהרבה מאלה שהופיעו לפניו ברשימה עד כה. ארבע שקולע מבחוץ כמו טובי הקלעים. ארבע שמרגיש יותר בנוח על קשת השלוש מאשר באיזור הלואו-פוסט. ארבע שהוא הכוכב האולטימטיבי של הקבוצה שלו. הג'רמנייטור הפך לכוכב ב-NBA כבר בעונתו השניה בליגה, ונמצא כרגע במקום השישי והסופר מכובד ברשימת קלעי כל הזמנים שלה. האליפות בה זכה עם דאלאס ב-2011 תיזכר לנצח כאחת מהופעות היחיד הגדולות אי פעם. לא רע למי שנולד במקום הנקרא וורצבורג.
4. צ'ארלס בארקלי
סר צ'ארלס היה פשוט תופעת טבע. ריבאונדר אדיר (11.7 למשחק בקריירה) בגובה 1.97 עם נעליים גבוהות. השמנמן הכי מהיר ואתלטי בליגה. השחקן כנראה הכי חזק שדרך על פרקט כלשהו אי פעם. וכמובן שגם בעל הפה הכי גדול בכל הזמנים. מעבר לכך, מדובר כמובן גם בכדורסלן מגוון בצורה יוצאת דופן, שדרס (לרוב במלוא מובן המילה) את שומריו האומללים בכל דרך אפשרית, אבל גם באחד שסיים את הקריירה האדירה שלו בלי אף טבעת. לא מעט משום שפשוט נולד בעשור הלא נכון.
3. קווין גארנט
שחקן מגוון אפילו יותר משני קודמיו ברשימה. קולע מבחוץ, קולע מבפנים, ריבאונדר מצוין, חוסם, מוסר ואפילו שומר יוצא מן הכלל (השחקן היחיד מלבד רודמן במצעד שזכה גם בתואר שחקן ההגנה של העונה). הפורוורד הארוך ומלא התשוקה שהצליח לזכות בתואר ה-MVP של הליגה, למרות ששיחק במינסוטה הקטנה, ושהצליח להוליך את בוסטון לאליפות היחידה שלה ב-30 השנים האחרונות, ראוי לכינויו BIG TICKET.
2. קרל מאלון
הדוור אמנם לא עבד בימי ראשון בהם פגשה קבוצתו את מייקל ג'ורדן, אבל בשאר ימי השבוע, ובמשך לא פחות מ-19 עונות, הוא עבד גם עבד. מר יעילות, מר יציבות, האיש שכמעט אף פעם לא ירד מהפרקט בלי לספק את המנה הקבועה, שכללה לפחות 25 נקודות ו-10 ריבאונדים. האיש שבמשך 18 העונות שלו במדי יוטה ג'אז החמיץ רק 8 משחקים. אז תגידו שלא מעט מ-36,928 הנקודות שקלע בקריירה שלו הוא חייב לרכז השני בטיבו בכל הזמנים, ששיחק לצידו, או שהוא סיים את הקריירה המפוארת שלו ללא אף אליפות. ובאמת שתהיו צודקים. אבל כשייכתב יום אחד מילון הכדורסל האולטימטיבי, לצד ההגדרה "פאווור פורוורד" חייבת להופיע תמונתו של קרל מאלון.
1. טים דאנקן
רק נסו לתאר מה היה קורה אלמלא פגעה סופת ההוריקן הוגו בחופי איי הבתולה ב-1989, והרסה את בריכת השחייה האולימפית היחידה באי עליו התגורר טים דאנקן. ייתכן שארה"ב הייתה זוכה בשחיין אולימפי מחונן (וגבוה באופן חריג), אך כנראה שמאיתנו הייתה נמנעת חוויית הצפיה באחד משחקני הכדורסל החכמים, הקבוצתיים והצנועים בכל הזמנים. למזלנו, ובעיקר למזלם של אנשי סן אנטוניו, פחד טימי הצעיר לשחות במימי האוקיינוס שורצי הכרישים והעדיף לעבור לשחק עם הכדור הכתום.
דאנקן הפך את הספרס מפרנצ'ייז לא מוצלח לאימפריה של ממש במאה ה-21, ולקבוצה שהצפיה בה היא חוויה, וממש לא בגלל הנתונים האתלטיים המופלאים וההטבעות של כוכביה. בגלל השכל, שיתוף הפעולה ובעיקר בגלל טים דאנקן. לא מצחיק כמו בארקלי, לא קולע כמו נוביצקי, לא מבריק כמו גארנט. אבל גדול הפאוור פורוורדים בכל הזמנים.