אחד הפרמטרים החשובים שטרם הצליח רמי הדר לשנות במכבי ת"א הוא שמחת החיים. הביטחון העצמי הנמוך שממנו סובלים מרבית שחקניו, חוסר האכפתיות המופגן של כמה מהם והאדישות הכללית השורה על רובם – כל אלה רק הופכים את הבעיות המקצועיות המהותיות שבהן דשנו מתחילת העונה לחמורות שבעתיים.

מאמן הצהובים איננו הגורם הבלעדי, או אפילו המרכזי, למצב המנטלי הירוד של הסגל הנוצץ. אחראית לו קודם כל העובדה הפשוטה שהקבוצה מרבה להפסיד, וכל קבוצה מקצוענית שמכבדת את עצמה תתקשה לפזר חיוכים או לשחק בביטחון בסיטואציה בעייתית שכזו. גם הבחירה הלא מוצלחת בשחקנים, כשהפעם הכוונה היא לפן האישיותי שלהם, לא ממש תורמת. אולם גם למאמן יש המון אחריות ויכולת להשפיע - לרעה או לטובה - על מסע ההיחלצות מן הבור.

במקרה הזה, יכולת ניהול משברים היא קריטית, והיא לעיתים קרובות מבדילה בין מאמן טוב למאמן גדול. תקופת משבר היא לעיתים הזדמנות להתאחד, ללכד את השורות ולצאת לקרב עם תחושה של "אנחנו נגד העולם", או כמו שסר אלכס פרגוסון כינה אותה - "מנטליות המצור". זה מאוד לא פשוט להשגה עם חבורה שכוללת לא מעט אגואיסטים, אבל בהחלט אפשרית בעזרת התלכדות סביב המשימה וההבנה שאם לא נהיה תלויים זה בזה, נהיה בקרוב מאד תלויים זה ליד זה.

כדי להעלות את ביטחון שחקניו חייב הדר לעשות קצת סדר בבלאגן שנקרא הרוטציה וההיררכיה במכבי ת"א מודל 2016/17. שחקנים כמו גל מקל, שיומיים לאחר משחקו הטוב ביותר (יחסית) העונה בדרבי דורך על הפרקט לראשונה בדקה ה־33, או כמו ויקטור ראד, שנע ונד בין שחקן חמישייה למחליף רביעי שלעתים לא מתלבש.

שלא נדבר על דגן יבזורי וג'ו אלכסנדר, שמהם מצופה לשחק טוב במשחקי הליגה לאחר ששותפו לפחות מ־10 שניות במשחק היורוליג (לא עדיף לא לשתף כלל?). הדר יכול לדרוש משחקניו המקצוענים פשוט להתמודד עם המצב ולהתעשת, או לנסות ולשנות משהו. הצצה מהירה לכיוון היריבה המקומית הגדולה עשויה לעזור לו לבחור באופציה השנייה.

ייתכן שבזמן קריאת שורות אלה חלקכם חושבים ששחקנים שמרוויחים כל כך הרבה כסף צריכים להפסיק להתבכיין ולהתחיל להזיז את הישבן אבל שחקנים, גם העשירים מאוד שביניהם, הם בני אדם, ותפקידו של הצוות המקצועי הוא לא רק להיות צודק, אלא בעיקר להיות חכם. ודוגמא למאמן חכם, שלא לומר גאון, שכזה תימצא הערב בהיכל על הקווים ליד ספסלה של הקבוצה האורחת.

על הרזומה חסר התקדים ורשימת התארים הארוכה כאורך הגלות של ז'ליקו אובראדוביץ' כבר עייפנו מלדבר, אבל בהקשר לפסקאות הקודמות חשוב להזכיר גם את היותו, מעבר למוח הכדורסל החריף ביותר בהיסטוריה של הכדורסל האירופי, מנהל משברים בחסד. הוא גוער, צורח ונוזף בשחקניו ללא הכרה, אבל הוא גם יודע ללכד את קבוצותיו סביב מנהיגותו ולעזור להן לצלוח תקופות קשות, שהן חלק מהעונה של כל קבוצה מצליחה ככל שתהיה. רק השבוע התייצבה פנרבחצ'ה למשחק ליגה חשוב יומיים לאחר ספגה תבוסה משפילה ביורוליג (ב־34 הפרש!), ובעיצומה של תקופה בעייתית שבה היא חסרה את אחד מכוכביה, בוגדאן בוגדאנוביץ' הפצוע, והשיגה בו ניצחון גדול.

אלופת טורקיה, בהרכבה הנוכחי, איננה קבוצת על והיא בהחלט פגיעה, אך תהיה זו הפתעה גדולה אם בסיום העונה לא נצפה בה משתתפת בפיינל פור של היורוליג, קודם כל בזכות מאמנה, שיודע טוב מכולם כיצד לחלץ את העגלה מן הבוץ. לרמי הדר, שחי כרגע על זמן שאול, אין סיכוי לקבל שמץ מהכבוד שלו זוכה אובראדוביץ' משחקניו וממנהליו, אבל יצירת רוטציה קבועה, הענקת גיבוי נוסף וביטחון לשחקניו ושימוש רב יותר בשחקני קצה הסגל שלו - הן פעולות שהוא בהחלט יכול לבצע.