159 נקודות נקלעו בגמר הפיינל פור בעונה שעברה, בו גברה הפועל ירושלים על מכבי חיפה. השחקנים הישראלים של שתי הקבוצות היו אחראים על שש בלבד מתוכן, כשהמתאזרחים שלהן תורמים 20 נוספות ועל השאר חתומים השחקנים הזרים. כל זאת, להזכירכם, כאשר האלופה וסגניתה משחקות תחת מגבלות החוק הרוסי.

מדובר אומנם בדוגמא די קיצונית, אבל ברור כמעט לכולם כי אותו חוק מדובר רחוק מלהיות אידיאלי או כזה ששיפר בצורה משמעותית (אם בכלל) את מצבם של הכדורסל והכדורסלן הישראלי. אז יכול להיות שהוויכוח האם החוק הרוסי ימשיך לעוד שנה או אולי שנתיים הוא זה שיוביל את הכדורסל שלנו למשבר ממנו יתקשה מאד להתאושש? והאם על עניין אפשרות החתמתו של זר ששי, שבמגבלות אותו חוק רוסי אין לו כמעט כל משמעות, צריך לפוצץ את המו"מ ולמנוע פשרה שתציל את כולנו, אנשי וחובבי הענף, מאסון ספורטיבי? כמובן שלא.

הטירוף שאחז במערכות הכדורסל במחוזותינו בשבועיים האחרונים הוא תוצאה של משבר אמון מתמשך, ולא רק של אותם ויכוחים על חוקים שונים ומשונים. משבר אמון בין השחקנים לבין הקבוצות, בין הקבוצות לבין עצמן (בעיקר בין חלקן לבין מכבי ת"א) ובין המייצגים את אותם גורמים לבין עמיתיהם. אומנם בכדורסל עסקינן, אבל נדמה שכל הגורמים עסוקים כרגע בהבקעת שערים עצמיים. החל בארגון השחקנים, שהחליט לשבות בתזמון שידרדר את מעמדו של הכדורסלן הישראלי לתהומות חדשים, דרך מנהלת הליגה, שמעמידה בכל שני וחמישי אולטימטומים ולא עומדת בהם, וכלה במכבי ת"א ,שאיומי קברניטיה היוו חומר תבערה משמעותי בדרך לפיצוץ. בתווך נמצאים האוהדים האומללים, שלא יסלחו לאף אחד מהצדדים בקלות על מעלליהם האחרונים.

אז מה בעצם צריך לעשות עכשיו? קודם כל, לחזור ולשחק באופן מידי. נכון שדי מגוחך לעלות למחזור האחרון (והקריטי עבור כמה קבוצות) לאחר יותר משבוע ללא אימונים, אבל האלטרנטיבה של סיום העונה בשלב הנוכחי היא קטסטרופה כלכלית, מקצועית ותדמיתית. בד בבד יש להגיע למתווה מוסכם. מתווה שלא ירצה לחלוטין אף אחד מהצדדים, אבל יכלול סעיפים שייטיבו עם כולם ויהווה בסיס לעתיד טוב יותר עבור הליגה והכדורסל בישראל.

החלק הראשון של המתווה צריך לעסוק כמובן בעידוד שיתוף כדורסלנים ישראלים. אין טעם להמשיך ולהתרפק על זמנים שחלפו ללא שוב, בהם חוזקו הקבוצות בשניים או שלושה זרים בלבד, מאחר שאנו חיים בעידן שונה לחלוטין הנשלט על ידי הגלובליזציה, אך חשוב גם לשמור על צביון מקומי. החוק הרוסי, בין אם ימשיך לשנה או יותר, איננו חזות הכל ולא מוכיח את עצמו בעיקר בכל הקשור להענקת דקות משחק לשחקנים צעירים. יחד איתו, ובעתיד במקומו, צריכה להיות מונהגת שיטה של מענקים כספיים לקבוצות שישתפו מספר זרים נמוך (עם מענק מוגדל במיוחד לקבוצה שתסתפק בשלושה בלבד). קבוצות שירצו להחתים מספר זרים גדול יותר לא יקבלו את אותה הטבה (במקרה של החתמת חמישה זרים), או ישלמו קנס מכובד במקרה של החתמת ששה, סעיף שיהיה רלבנטי כנראה רק עבור מכבי ת"א ואולי גם הפועל ירושלים.

בעונה הנוכחית בחרו 7 מ-12 קבוצות הליגה להחתים 4 ולא 5 זרים כדי ליהנות ממענק של רבע מיליון שקלים, וניתן להאמין כי כך ינהגו רובן גם בעתיד, בעיקר במידה ואותו מענק אף יגדל כתוצאה מהקנס שישלמו אחרות. מחלק זה צפויים להיות מרוצים, לפחות באופן חלקי, השחקנים הישראלים, וגם מכבי ת"א שהקנס שתשלם עבור רישום מספר זרים מקסימלי יהיה כעין וכאפס לעומת מה שהייתה עולה לה תוכנית שני הסגלים.

אבל בכך אין להסתפק. סעיף נוסף באותו מתווה צריך לכלול גם את הגדלת ליגת העל ל-14 קבוצות. ההגדלה תיצור עוד מקומות עבודה עבור שחקנים מקומיים בכלל וצעירים בפרט. מעבר לכך, הסרת החרב מצווארן של כמחצית מקבוצות הליגה שחרדות מירידה עשויה לגרום למאמניהן לחשוש קצת פחות למעמדם. יתכן שבעקבות זאת יעניקו המאמנים לאותם שחקנים צעירים דקות משחק אמיתיות. כיום, שחקנים ישראלים בגילאי 18-21, גילאים קריטיים ביותר להתפתחותם של ספורטאים, כמעט ולא רואים מגרש (ולמעשה גם בקושי נספרים אפילו באימונים), ומצב זה יכול וחייב להשתנות. אם בעבר הלא רחוק היה קשה למצוא מספיק קבוצות שיעמידו תקציבים ראויים לליגה הבכירה, הרי שכיום המצב שונה, ולא מעט מקבוצות הליגה הלאומית (כולל היורדת הטרייה מחיפה) עשויות לקפוץ על ההזדמנות. באותה נשימה, רצוי גם להוריד את מספר הזרים בליגה הלאומית לזר אחד בלבד, ולהפוך אותה לליגת פיתוח כישרונות של ממש.

ליגת 14 הקבוצות צריכה להתבסס על שני סיבובים (26 משחקים), בסיומן תתמודדנה שמונה המדורגות הראשונות בסדרות רבע, חצי וגמר פליאוף של הטוב מחמישה משחקים. פיינל פור יש לנו בגביע המדינה ובליגה צריכה האליפות להיות מוכרעת בסדרות שייטיבו עם הצופים (דמיינו סדרה לוהטת של חמישה משחקים בהיכלי הספורט בחולון, במנורה מבטחים או בארנה בבירה) ועם הספורטיביות. הרעד שאחז בלא מעט קבוצות בעקבות איומיה האחרונים של מכבי ת"א אומנם צורם לעין, אבל השתתפותם של הצהובים בהרכבם החזק ביותר בזירה המקומית חשובה מאד לעניין הציבורי. סעיף ביטול הפיינל פור בוודאי שיעודד את מזרחי, פדרמן ושות' לחדול מאותם איומים/ הבטחות ולחזור להתנהלות ראויה יותר, אבל הוא גם הגיוני ומתבקש.

הסעיף האחרון צריך להתייחס להקמתה של ועדת בוררות שתעסוק בפתרון בעיות נוספות, קימות ועתידיות. הועדה תכלול נציגים מטעם ארגון השחקנים, מנהלת הליגה, איגוד הכדורסל וכמו כן ארגון המאמנים, שמשום מה קולם לא נשמע ולא נספר במשבר הנוכחי. ועדה זו בה יהיו חברים אנשי כדורסל בלבד (ללא נציגי ממשלה שתרומתם מוטלת בספק) תידון בנושא הסדרת מעמדם של המתאזרחים למשל, ובעיקר תחשוב על דרכים אמיתיות לשיפור רמתו, ולא רק מצבו של הכדורסלן הישראלי.

דבר אחד ברור - חוקים, טריקים ושטיקים לא עוזרים לכישרונות המקומיים. לכל חוק שכזה מוצאות הקבוצות תגובת נגד, ויש להתמקד בעבודה אמיתית, בהקמת מרכזי מצוינות רבים ואיכותיים יותר לצעירים, בתוכניות מיוחדות לפיתוח קלעים וגבוהים , ובעוד אינספור רעיונות שנדחקים לטובת עסקנות. הלוואי שאת כמות השעות האדירה שהקדישו בשבועיים האחרונים מיטב הכדורסלנים והעסקנים שלנו לדיונים במשבר הם היו משקיעים בעניינים מקצועיים. הרווח היה יכול להיות עצום.

לסיום, יש לתת את הדעת למשבר האמון האדיר שיצרה השביתה, גם אם תיגמר עוד היום, בין קהל אוהדי הכדורסל לבין השחקנים והקבוצות. כניסה חופשית למשחקים הקרובים, שידור המשחקים בערוצים פתוחים לקהל (במימון המנהלת) ואמצעים שיווקיים נוספים יהוו רק צעדים ראשונים, לא מספקים, אך הכרחיים. כל המעורבים בפארסה הנוכחית יצטרכו לעבוד קשה מאד בכדי לזכות מחדש בהערכת ציבור חובבי הספורט בישראל, שלפתע רואה בכדורגל הישראלי ענף יציב ומסודר לעומת הענף שנחשב פעם לעולה עליו בכמה דרגות.