כשקיבלתי לידי את המשימה להתלוות לטורניר הכדורשת באילת, חוסר הטקט האינסטנקטיבי שלפעמים תוקף אותי לא ברר מילים וכל מה שהצלחתי לפלוט החוצה זה "כדור־מה?!".



ככל שעבר הזמן עד הנסיעה ניסיתי לחקור קצת על המשחק ולהבין על מה המהומה, כי הרי ספורט הנשים בישראל הוא אחד הנושאים הפחות מסוקרים ביחס לשאר המדינות בעולם. מלבד הכדורסל, הכדורעף ונגיעות קטנות של ספורט אולימפי – שגם זה רק כדי למלא זמן מסך בערוצים השונים – נדמה שאין באמת מקום למין היפה להוציא את התחרותיות הספורטיבית שבו, לזנק על כדור אובד, לרדת לגליץ' או בקיצור לטרוף את העולם. עולם הספורט.



אני מודה, הייתי סקפטי לגבי הנסיעה הזאת. עברו לי בראש מחשבות כמו "מה בדיוק מעניין במשחק שהוא כמו כדורעף, רק לא באמת כדורעף?" ו"למה הן חושבות שהן ראויות לקבל הכרה ותקצוב ממשרד הספורט?". את התשובה הראשונה קיבלתי כבר בשדה התעופה בחיפה. חוץ מהמאבטחים וממני, לא היה שום גבר באזור, רק 200 נשים בחולצות ורודות צוהלות ושמחות. "מה, כולכן טסות לטורניר באילת?" שאלתי אישה אחת שבדיוק נפרדה משני ילדיה, "כן, הולך להיות מטורף", היא ענתה, החליפה לחולצה ורודה ורצה לשיר ולרקוד עם השאר. ואני? אני נותרתי שם עומד בהלם באמצע אולם הנוסעים המצ'וקמק בחיפה, ומרגיש לא שייך.



כדי להרגיש שייך, לפני העלייה למטוס נכנסתי בעובי הקורה וגיליתי שהמשחק הפך פופולרי בעיקר בזכות מאפייניו הידידותיים, שמאפשרים לכל אישה הנמצאת בכושר ולו הסביר ביותר להתחבר אליו. חוקיו די דומים למשחק הכדורעף המוכר, אם כי שונים מעט ומקלים (תפיסת הכדור בשתי ידיים לפרק זמן של שנייה אחת), מה שלמעשה מאפשר לשחקניות צעירות ולנשים מבוגרות לשחק יחד באותה קבוצה. זה מסביר היטב את האישה שהשאירה אותי בהלם בשדה התעופה.



שחקניות הנבחרת הפלסטינית. "זו הדרך לשלום". צילום: ליאב פלדשחקניות הנבחרת הפלסטינית. "זו הדרך לשלום". צילום: ליאב פלד



בישראל נוסד ענף הכדורשת רק בשנת 2009 (אז עוד נקרא "המועדון הישראלי לכדורשת") על ידי שמונה נשים – מרב צימרמן, מיכל סיון, גלי לייבוביץ', רחל סלומון, עדנה צדוק, ניבה וינגרטן, מיכל רוזמן ושיבי שדות – שבתוך הענף מוכרות יותר כ"השמינייה". בהשקעה מסיבית של משאבים כלכליים אישיים הקימה השמינייה ליגה מקצוענית ראשונה מסוגה בארץ. בתוך זמן קצר קרם המועדון עור וגידים והפך בהנהלתן לגורם מרכזי בענף הכדורשת בישראל. שש שנים אחרי שהוקם, נרשם המועדון כאיגוד בישראל ושמו שונה ל"איגוד הכדורשת הישראלי".



נכון להיום ענף הכדורשת אינו מוכר כספורט רשמי בישראל, אף על פי שהאיגוד מונה כ־3,000 שחקניות פעילות ב־340 קבוצות חוצות מגזרים שמחולקות ל־18 ליגות מקצועיות, מה שמוביל את איגודו לנהל מאבק עיקש לקבלת הכרה ותקצוב ממשרד הספורט. אולם בימים שבהם אפילו ענף הספורט הפופולרי ביותר בקרב נשים בישראל - הכדורסל - השבית את משחקי הליגה עקב אי קבלת תקצוב ראוי, נראה שלאיגוד הכדורשת יש עוד דרך ארוכה לעבור.



כשהגעתי לאילת, תחושת אי השייכות חלפה כלא הייתה. איך אפשר שלא כשראשי הענף מלבישות עליך חולצת כדורשת ורודה וכופות עליך להצטרף לצעדת הפתיחה הרשמית של הטורניר? צעיפים, דגלים, קעקועים, צלמים, כדורים, מה לא היה שם. פסטיבל של ממש. התהלכתי איתן נבוך בכל רחבי העיר, ממש כאילו אני אחד משלהן, בעוד שהן בכלל לא הבינו מה אני עושה שם. גם לא הייתה לי דרך להציג את עצמי מהסיבה הפשוטה שהן היו כל כך עסוקות בחגיגה, עד שכבר לא עניין אותן שמסתובב איתן גבר. מפגן עוצמה נשי, כבר אמרתי?



תהיי יפה ותשלמי


"מגיע לנשים האלה הכל, יש להן כוח אדיר ורצון להצליח", סיפרה לי ויקה גונזלס (36), שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף לשעבר, שפרשה לפני כשנתיים, עשתה הסבה והפכה לכוכבת בענף הכדורשת, "הסתובבתי בכל העולם, הייתי ברמות הכי גבוהות, ואני יכולה להגיד שלא קיים דבר כזה גם בספורט מקצועני - בכל משחק האולמות מפוצצים בקהל". יש אמת בדבריה. כשנכנסתי בפעם הראשונה בחיי למשחק כדורשת וראיתי את המתח, העוצמות והאווירה המחשמלת, הרגשתי שאני במשחק כדורגל, וזה גרם לי לתהות איך הענף החביב הזה אינו מוכר כענף ספורט רשמי בישראל ועדיין נשאר עם הראש מעל המים. את התשובה סיפקה גונזלס, שכיום משמשת מאמנת־שחקנית בליגת העל. "השחקניות משלמות בעצמן דמי רישום, ביטוח, תלבושות, שכירות על אולמות, ואפילו 100 שקל למאמנים בכל חודש", אמרה גונזלס, וסיכמה: "אפילו הטורניר הזה לא היה מתקיים אם לא היינו משלמות".



עד היום לא זכה ענף הכדורשת לתמיכה או להכרה של משרד הספורט מכיוון שאינו עומד בקריטריונים של ענף ספורט בינלאומי. עד כמה המצב הכלכלי באיגוד חמור תעיד העובדה ש־90% מהתקציב השנתי שלו נשען על דמי הרישום של השחקניות עצמן, שאותו משלימים 10% נוספים מספונסרים פרטיים ומארגון מכבי ישראל.



בחודשים האחרונים מנסה האיגוד להפעיל לחץ כבד מאוד על שרת התרבות והספורט מירי רגב, כדי לקבל את ההכרה שלה הוא זקוק. "אנו קוראות לך לפעול במהירות האפשרית כדי לשנות את הקריטריונים שיאפשרו למשרד התרבות והספורט לתמוך במפעל החשוב הזה", נכתב בפנייה לרגב, שזכתה רק לתגובה לקונית. האיגוד לא הסתפק בכך ופנה גם ליו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט, איציק לארי, שהבטיח כי יבחן את הנושא ויעביר את הפנייה למועצה הלאומית לספורט, שתפקידה לפקח על כל פעילויות הספורט בישראל.



שמעון פרס: "אל תתעייפו, אל תוותרו"


הארגון המדהים של הנהלת האיגוד הצליח להוריד לעיר הדרומית לא פחות מ־2,000 שחקניות ואנשי צוות, כולל נבחרת חירשות ונבחרת אורחת מרומניה כחלק מפעילות האיגוד בחו"ל. בעזרת מרכז פרס לשלום הגיעה גם נבחרת מהרשות הפלסטינית, שהראתה עד כמה ספורט יכול לחבר בין אנשים. "העובדה שהספורט הזה מיועד לנשים יכולה לעזור לגברים לקבל נשים שעוסקות בספורט", אמרה עמאני, תושבת רמאללה, שהגיעה בפעם הראשונה בחייה לאילת, "יש אנשים שלא אוהבים את זה שהגעתי הנה, במיוחד כאלה שאיבדו קרובים בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אבל כשאבא שלי שמע שאני חושבת שזו הדרך לשלום הוא נתן לי את ברכת הדרך".



גם נשיא המדינה לשעבר, שמעון פרס, לא נשאר אדיש ושלח ברכה מוקלטת שהוקרנה על גבי מסך ענק לפני הופעתה של הזמרת קרן פלס. "אינני מקנא שלא הזמנתן אותי לאירוע מסיבה אחת פשוטה", אמר פרס, "המסע הספורטיבי הראשון היה יציאת מצרים, ובשבילי מה שאתן עושות הוא המשך היציאה הזאת, אבל ללא הנהגת גברים, אלא בהנהגת נשים בלבד. אל תתעייפו, אל תוותרו, אני שולח לכן את ברכת הדרך".



כמה שעות קודם לכן הגיעה ח"כ מירב בן ארי להיכל הספורט והבטיחה: "אקיים דיון בוועדת המשנה של הספורט בכנסת על מנת לבחון אפשרות שהמדינה תעזור, וכמו כן אפנה לשרת התרבות והספורט מירי רגב בבקשה לקידום הספורט החשוב הזה ומימונו".



רגב אומנם לא הגיעה לטורניר, אולם דאגה לשלוח מסר לשחקניות, שאולי מרמז על הבאות. "אני גאה בכן. האיגוד שלכן עושה עבודה מצוינת, ואני אעשה כל מה שניתן כדי שתהפכו לאיגוד בינלאומי", מסרה השרה בהודעתה.



ממשרד הספורט נמסר כי הוא "רואה בחשיבות רבה את קיומו של ענף הכדורשת וקשוב לבקשת העוסקים בענף. משרד הספורט הנחה את ראשי האיגוד כיצד לפעול, ובינתיים יפעל כדי לאשר את הבקשה שתוגש לקבלת תמיכה כספורט עממי".



למרות הקושי בהשגת הכרה ותקצוב, ראשי איגוד הכדורשת מסרבות לוותר. "אנחנו לא מתכוונות לוותר", אמרה לי אחת ממייסדות האיגוד, מיכל סיון, והוסיפה: "נמשיך בכל דרך אפשרית להיאבק מול משרד התרבות והספורט. אנחנו מוכיחות את עצמנו כבר תשע שנים ונמשיך לעשות את זה. יש לנו תחושה טובה לגבי השרה הנוכחית, מירי רגב".