השאלה כמה מדליות ישיגו ספורטאי ישראל באולימפיאדת ריו שתיפתח בעוד כשבועיים היא בגדר חידה, אבל לפחות פרט אחד, ססגוני, כבר ידוע לנו. על ציפורניה של המתאבקת אילנה קרטיש יתנוסס לק בצבע כחול ועליו ציור של מגן דוד. "אני תמיד מורחת לק לפני תחרויות, עם עדיפות לכחולים, כמו הדגל. פעם אחת שמתי לק ורוד והפסדתי. הפעם אוסיף לכחול גם מגן דוד", היא מגלה בחיוך.



אנחנו נפגשות במשרדי הוועד האולימפי כשבועיים לפני האולימפיאדה, שתחל ב–5 באוגוסט. זמנה של קרטיש קצוב, ואפילו מאוד. ככה זה כשהשגרה שלך כוללת שניים או שלושה אימונים ביום, וכל אימון אורך בין שעה וחצי לשעתיים.



היא בת 26 עם רזומה בהחלט מבטיח. בשנים 2016–2013 זכתה ארבע פעמים ברציפות בתואר סגנית אלופת אירופה בהיאבקות, עד 69 ק"ג. לפני כשלושה חודשים העפילה לגמר תחרות המיון העולמית במונגוליה, ובכך השיגה את הכרטיס המיוחל למשחקים האולימפיים בברזיל. קרטיש עשתה בכך היסטוריה והפכה למתאבקת הישראלית הראשונה אי פעם במשחקים האולימפיים.



היום הגורלי שלה נקבע ל–17 באוגוסט, שבו תפגין את כוחה מול יריבות שייקבעו בהגרלה יממה לפני כן. "זה היום שחיכיתי לו מאז שנולדתי", היא מתוודה. "תמיד אולימפיאדה הייתה הטופ בשבילי, וכרגע אני מצפה לצאת משם עם חיוך גדול. אני מאוד אוהבת את ישראל, ומאוד חשוב לי לייצג את המדינה בכבוד".



יש סיכוי שחלום המדליה יתממש?
"מבחינתי, הכי חשוב כרגע זה לבוא לתחרות כאילנה הכי טובה עד היום. אני מאמינה בדרך שלי, מאמינה בעצמי. אני רוצה להיות הכי טובה, ואעשה את הכי טוב שאני יכולה".



אמונות טפלות לקראת רגע האמת?
"יש את האמונה הזאת של כולם שצריך לעלות ברגל ימין למזרן. לפני כל תחרות אני עוצמת עיניים, אומרת 'בעזרת השם', ועולה דווקא, בכוונה, ברגל שמאל".



מהמטוס לחדר הלידה

הוריה של קרטיש, אלכסנדר וגלינה, עלו ארצה מסנט פטרסבורג בשנת 1990. אמה נתקפה צירי לידה בזמן הטיסה, וזמן קצר אחרי הנחיתה נולדה הבת, אילנה, בבית החולים רמב"ם בחיפה.

"הורי הגיעו ארצה עם 100 דולר בלבד ותינוקת חדשה", מספרת קרטיש. "ההתחלה הייתה קשה. ההסתגלות, השפה, היו קשיים כלכליים. אני מעריצה את ההורים שלי - מכלום הם בנו חיים חדשים והעניקו הכל לילדים שלהם. אף על פי שלא היה קל, אני ואחי לא הרגשנו מחסור. אם רצינו משהו, ההורים היו משתדלים לעשות הכל כדי שיהיה לנו".

משפחת קרטיש התמקמה בחיפה. האב, מאמן ג'ודו ברוסיה, המשיך לעסוק בכך בישראל, והאם עבדה כאחות בבית חולים. בהיאבקות קרטיש עוסקת רק בשש השנים האחרונות. חלק ניכר מחייה הקדישה, באופן לא מפתיע, לג'ודו.



"את הצעדים הראשונים בחיים עשיתי על מזרן ג'ודו, בזמן שאבא היה מאמן", היא משחזרת. "מגיל 5 התחלתי גם אני להתאמן בג'ודו. אבא היה בג'ודו, אחי הבכור, יוסי, היה בג'ודו, וגם אני רציתי להיות בג'ודו. זו בכלל לא הייתה שאלה מבחינתי. גם לאבא ולאמא זה נראה טבעי. הייתי הבת היחידה בחוג ג'ודו, הייתי מוקפת כל הזמן בנים. בתקופה ההיא זה לא היה הכי מקובל, אבל זה בנה אצלי תחושת תחרותיות, רצון להראות את הכוח הנשי, להיות אפילו יותר טובה מבנים. ואכן הייתי הכי טובה בחוג ג'ודו בגילים שלי".



אילנה קרטיש. צילום: עמית שיסלאילנה קרטיש. צילום: עמית שיסל



חוג בלט לא היה בתוכניות?
"מגיל קטן לא ראיתי בג'ודו ענף ספורט של בנים. מבחינתי, זה לא היה ענף גברי, זה היה הענף שלי. הייתי ילדה שאוהבת כדורגל וג'ודו, אבל גם בובות. אני מאוד אוהבת בובות, עד היום יש לי אוסף בובות גדול בבית. אגב, מבחינת לבוש, בתקופת הילדות שמלות וחצאיות לא היו הקטע שלי. העדפתי לבוש יותר ספורטיבי. אבל כיום אני אוהבת ללבוש שמלות לטקסים ולאירועים, ללכת על עקבים, להתאפר, למרוח לקים. אני אישה לכל דבר, הג'ודו וההיאבקות לא הפכו אותי לגברית. עם השנים אני מרגישה שאני הופכת ליותר ויותר נשית".



בכל זאת, להיאבקות יש דימוי גברי.
"אני זו שמחזיקה את כל ההיאבקות בארץ, אז מלכתחילה אי אפשר לומר שאצלנו זה ענף גברי. אני מנסה להילחם בסטיגמה הזאת, ולא רק לגבי היאבקות. חשוב לי להבהיר שבכל אמנויות לחימה יש את הכוח הנשי שיכול ליישם את היכולות שלו ברמה גבוהה".



מה היית עושה בלי ההיאבקות?
"אני מאוד אוהבת לצייר, זה התחביב שלי. אז יכול להיות שהייתי ציירת".



קרטיש התאמנה בג'ודו במשך 15 שנה. עד גיל 18 הספיקה להתברג במקום החמישי באליפות אירופה לקדטים ולזכות במדליות בתחרויות בינלאומיות. "מגיל 15 עד 17 חייתי בפנימייה במכון וינגייט", היא מספרת. "הייתי מעריצה של הג'ודו, ועד היום יעל ארד היא סמל בשבילי. רציתי להתאמן עם הכי טובות, להיות בסביבה של הכי טובות, והמעבר לפנימייה אפשר לי את זה. המרחק מהמשפחה הוא לא פשוט, וזה קושי שמלווה אותי מגיל 15 ועד היום. אבל בשביל להגשים את החלום, לעשות משהו שאני אוהבת, וכדי להיות הכי טובה, עשיתי לא מעט ויתורים".



אין ספק שזה לא עניין פשוט לנערה.
"גיל ההתבגרות שלי היה להתאמן, לאכול ולישון. הייתי ילדה טובה, הייתי מאוד ממוקדת בתחרויות. ויתרתי על בילויים, לא יכולתי למשל ללכת לסרט עם חברים כי זה מאוחר מדי ולמחרת צריך לקום לאימון. הרבה חברים אולי נעלבו מכך שוויתרתי על בילויים איתם, אבל פשוט לא יכולתי. כשהגעתי לווינגייט, נכנסתי למסגרת עם הכי טובים בארץ מכל ענפי הספורט. שם הכרתי אנשים חדשים, חברים חדשים, והספורט היה הדבר המשותף בינינו. בפנימייה היה יותר קל מבחינה חברתית, כי כולנו נאלצנו לעשות ויתורים בחיים האישיים. בווינגייט הרגשתי שהתחלתי חיים חדשים, מאוד נהניתי מהדרך".



לימודים ברכבת


בגיל 17 חזרה קרטיש לביתה בחיפה, כדי להשלים בגרויות. "עשיתי את זה בעזרת שיעורים פרטיים בין האימונים, וגם אחי עזר לי", היא מספרת. "ניסיתי להתרכז בלמידה ובמקביל נסעתי ברכבת לתל אביב, לאימונים של נבחרת ישראל בג'ודו. ברכבת הכנתי שיעורי בית ולמדתי למבחנים. בסופו של דבר, עשיתי בגרות מלאה עם ממוצע לא רע".



בצבא היא שירתה בחיל הים. היא הוכרה כספורטאית מצטיינת, מה שאפשר לה להמשיך בשגרת האימונים. לקראת סוף השירות נפצעה קרטיש במהלך אימון, וכאן הגיע המפנה, הרגע שהוביל אותה לעזוב את הג'ודו לטובת ההיאבקות. "הייתה לי פציעה רצינית באצבעות כף יד ימין, הייתי צריכה לעבור כמה ניתוחים", היא מספרת. "רציתי להתאמן, פספסתי תחרויות, הפציעה לקחה אותי צעד אחורה בג'ודו".



נשמע מייאש.
"ניסיתי לראות את הצדדים החיוביים שבפציעה. הייתי יותר בבית, פגשתי יותר חברים. אבל כן, זאת הייתה תקופה מייאשת. אחד האלמנטים המרכזיים בג'ודו זה אחיזה. הכל בעצם עבודת ידיים. הבנתי שקשה לי לחזור למה שהייתי. בנוסף, השתנתה החוקה וחלק מהטכניקות שהייתי משתמשת בהן הפכו לא חוקיות. הייתה בי תקווה שאולי אחזור לעצמי, היו לי הרבה סימני שאלה, ואז פתאום איגוד ההיאבקות הציע לי לנסוע לתחרות בינלאומית בלטביה".



מאיפה זה צץ?
"כשעסקתי בג'ודו, פעם בשנה הייתי מגיעה בשביל הכיף לתחרות היאבקות בארץ. זה היה בשביל הפאן, להכיר ענפי ספורט אחרים. הם ראו אותי באחת האליפויות, זיהו את הפוטנציאל, מאוד התלהבו ואמרו שהיאבקות יכולה להתאים לי. הייתי אז בת 20, וזו הייתה התלבטות גדולה. באותה תקופה ענף ההיאבקות לנשים בארץ היה מאוד לא מפותח, והג'ודו זה משהו שכל החיים אהבתי וחלמתי עליו. המעבר היה קשה, אבל החלטתי לקחת את הסיכון הזה, ובעצם להתחיל מאפס".



עד כמה שני הענפים דומים?
"דומים מאוד. הטכניקות, למשל, מאוד דומות. בחצי מהתרגילים שהוציאו בזמנו מהג'ודו אפשר היה להשתמש בהיאבקות. גם הרעיון דומה. להפיל את היריב זו בעצם המטרה בשני הענפים. כשהגעתי לתחרות בלטביה, הבנתי שיש לי סגנון טכני שאין לרוב המתאבקות ושאני יכולה לנצח איתו. בתחרות הזאת לקחתי מקום שלישי. 15 שנה ידעתי להפיל, אז הצלחתי גם הפעם. זה היה הישג גדול בשבילי".



איך אביך הגיב לשינוי הזה?
"הוא תמיד תמך בי בכל מה שהחלטתי ובכל מה שעברתי. גם מבחינתו זה היה שינוי מעניין. הוא תמיד ידע שאני יכולה להצליח בכל ענף ספורט שאבחר".


הזכייה במקום השלישי בלטביה גרמה לקרטיש להבין שהיא נמצאת במקום הנכון. "אמרתי לעצמי 'או–קיי, זכיתי במדליה, אז אולי זה ספורט שאני צריכה לעסוק בו'", היא משחזרת. "אני זוכרת את היום שבו החלטתי שאני רוצה ללכת על זה. זה היה בשבילי כמו אש, כמו אתגר חדש. בגלל שבארץ הענף היה אז לא מפותח, החלטתי לעזוב לאוקראינה כדי ללמוד את התחום. שם זה ענף מאוד חזק. הייתי בת 21 ונסעתי לבד ללבוב. התחלתי להתאמן עם אלופות עולם, אלופות אירופה, זו הייתה התחלה קשה. כל זה גם במימון של ההורים. בהתחלה גרתי בחדר בפנימייה, אחרי זה אצל איזושהי מתאבקת. חיפשנו אפשרויות כמה שיותר זולות".



איך התמודדת נפשית עם העובדה שהיית שם לבד?
"זה היה מאוד קשה. זו מדינה אחרת, מנטליות שונה. את השפה אומנם ידעתי, אבל אפילו הבדיחות שם שונות מאשר בארץ. הבדידות והריחוק מהמשפחה היו קשים. הבדידות זה הקושי הכי גדול. היו פעמים שגם בכיתי מהקושי ומהגעגועים. אני קצת רגישה".



היו מחשבות על עזיבה?
"תמיד הייתה לי הרגשה שאני יכולה להיות בין הטובות בעולם, וזה לא נתן לי לעזוב. במשך השנתיים שחייתי באוקראינה הייתי מפסידה כמעט בכל תחרות, לא היו לי כמעט תוצאות טובות. אבל באימונים הרגשתי שאני נותנת 100% ומתקדמת בצעדים ענקיים. האמונה שאני יכולה להיות בין הטובות החזיקה אותי. יש גם התרגשות ללמוד דברים חדשים מאימון לאימון, ולשלב את זה עם מה שאני כבר יודעת".



אחרי שנתיים שקרטיש "חיפשה את עצמה", כהגדרתה, והפסידה בתחרויות, היא החליטה לעבור לתקופה קצרה לקנדה. "ב–2013 הפסדתי בקרב ראשון באליפות העולם שהתקיימה בקנדה והחלטתי להישאר להתאמן שם", היא מספרת. "יש במונטריאול מאמן יהודי, ויקטור זילברמן, והתחלתי להתאמן אצלו. אחרי חצי שנה הגעתי לאליפות אירופה 2013 שהתקיימה בטביליסי. שם בעצם זכיתי בהישג הראשון שלי בהיאבקות - סגנית אלופת אירופה. מאוד התרגשתי, ואפילו ירדה לי דמעה. אני רגישה, אמרתי לך את זה. אחרי התחרות הזאת בעצם נפל לי האסימון. הבנתי איך לנצח בתחרויות ומאז שמרתי על התואר ארבע שנים ברציפות. כיום אני מתאמנת אצל מאמן אוקראיני, שהיה אחד המתאבקים הטובים של ארצו".



מהו הסוד שלך?
"סגנון טכני מיוחד שבניתי לעצמי. גם האמונה, הרצון והמוטיבציה מאוד חזקים אצלי".



מה מניע אותך?
"האהבה לענף, הביטחון העצמי והאמונה שאני יכולה להיות הכי טובה. זה מה שגורם לי להשיג תוצאות. כוחות אני שואבת מהמשפחה שלי, שתגיע לעודד אותי באולימפיאדה, מהוועד האולימפי, מהיחידה לספורט הישגי. יש לי גם קבוצת מעריצים שמאוד תומכת בי ומאמינה בי, ובשבילי זה חיזוק מטורף".



מהו הרגע הכי מרגש עבורך מאז המעבר להיאבקות?
"ב–2014, אחרי שזכיתי בפעם השנייה באליפות אירופה, נפצעתי בברך. עברתי ניתוח מאוד מסובך, הייתי מושבתת תשעה חודשים. כל תקופת הפציעה הייתי רעבה לחזור, כמו חיה שלא אוכלת בשר. רציתי כבר לחזור להתאבק, התגעגעתי להיאבקות ברמות שלא היו לי בחיים. בזמן הזה עבדה איתי פסיכולוגית והייתי מוקפת חברים, גרתי בישראל, המדינה שאני אוהבת, ואמרתי לעצמי שאחזור עוד יותר טובה ממה שהייתי לפני הפציעה. חודש לפני משחקי אירופה שהתקיימו בבאקו ביוני 2015, חזרתי להתאמן וזכיתי שם במקום השני. חזרתי בגדול וזו הייתה התרגשות גדולה, גם של הוועד האולימפי ושל כל הצוות שליווה אותי. ברגע שמרימים לי את היד, זהו בעצם הסיפוק שלי. זה הרבה עבודה קשה בשביל כמה שניות, אבל זה שווה. אגב, כשמרימים לי את היד, אני תמיד מרימה שתי ידיים, כי זה הרגע הכי שווה".



הספונסר המשפחתי


חיי ספורטאים אינם פשוטים ולא רק מבחינה הישגית ומנטלית. פעמים רבות גם העול הכלכלי מקשה. "עד 2012 הכל היה על הגב של ההורים שלי", מספרת קרטיש. "הם עבדו בשתי עבודות כדי לממן את זה. כשהייתי בת 21 נסעתי לתוכנית ריאליטי 'ווייפאאוט' שצולמה בארגנטינה, ניצחתי וזכיתי בפרס כספי צנוע של 30 אלף שקל. גרתי אז באוקראינה, שם זה נחשב להרבה כסף, וזה עזר לי להוריד את העומס מההורים. אחרי שזכיתי בפעם הראשונה במדליית כסף באליפות אירופה, קיבלתי כבר תמיכה מהוועד האולימפי והיחידה לספורט הישגי. בשנה האחרונה גם חברת אלקטרה נתנה לי חסות לצורך ההכנה לאולימפיאדה והשקט הנפשי".



ממש לאחרונה זכתה קרטיש לסיוע כספי נוסף. לקראת המשחקים האולימפיים יצא מותג ההיגיינה הנשית "אולוויז" בקמפיין בינלאומי הבוחן את הגורמים להפסקת הפעילות הגופנית בקרב נערות בכל מקום בעולם. סקר שערך המותג בתחילת השנה בארצות הברית העלה כי עד סוף גיל ההתבגרות (גיל 17) מחצית מהנערות מפסיקות להתאמן בספורט, ושבע מתוך עשר נערות שהפסיקו לעסוק בספורט במהלך גיל זה הרגישו "לא שייכות לעולם הספורט". רק שליש מהנערות הרגישו שהחברה מעודדת אותן לעסוק בפעילות ספורטיבית. הגורמים שמנו הבנות כמעודדים המשך פעילות גופנית היו שיפור בביטחון העצמי, עבודת צוות וכישורי מנהיגות.



בארץ העניק "אולוויז" חסות לשלוש ספורטאיות אולימפיות: קרטיש, המתעמלת האמנותית נטע ריבקין והאתלטית חנה קנייזבה–מיננקו. במהלך הקמפיין החדש של המותג (Always #LikeAGirl - Keep Playing) משתפות הספורטאיות בסיפורן האישי ומעודדות נערות להמשיך לעסוק בספורט.


"מאוד אהבתי להרגיש דוגמנית", מחייכת קרטיש, "האיפור, הלבוש, הצילומים, תחושה שאני אוהבת את עצמי יותר. זה גם ריגש אותי שבחרו בי לקמפיין, כי יש לו הרבה משמעות. בתור מי שמגיל צעיר הייתה מוקפת בנים, זה יצר פה ושם גם תגובות שליליות. אבל האמנתי בעצמי, היה לי ביטחון עצמי שנתן לי את הדחיפה לא לפחד. לכן אני מייעצת לכל אותן הבנות שמפחדות מתגובת הסביבה לא לתת לזה לפגוע בהן. אם אתן אוהבת את מה שאתן עושות, האמינו בעצמכן ותמשיכו".



הקמפיין עורר בקרטיש תיאבון. היא מודה ש"אחרי האולימפיאדה אהיה פתוחה להצעות של קמפיינים שונים, גם בתחום האופנה. אני חושבת שיש לי יתרון בכך שאני מציגה כוח נשי. בזכות הרקורד שלי ומה שאני מייצגת אני יכולה להעביר מסר חיובי".



חברות אופנה יהיו פתוחות לקבל מודל יופי כזה?
"אני לא חושבת שאני נראית גברית. יש לי מה להציג. יש בי נשיות, יש בי אתלטיות, אני יכולה להיות דוגמנית מעניינת. אגב, אין לי גם בעיה להוריד כמה קילוגרמים בשביל זה".



אפרופו קילוגרמים ותזונה, המילה דיאטה זרה עדיין לקרטיש. "אף פעם לא עשיתי דיאטה", היא מסבירה. "אני מתחרה בקטגוריה שלא דורשת ממני להוריד משקל. אני שוקלת בול כמו שצריך, 68–69 ק"ג. אבל אני כן משתדלת לשמור על תזונה בריאה. הכי חשוב זה להיות עקבי עם ארוחות. אני אוכלת שלוש פעמים ביום, וכמובן מקפידה מאוד על ארוחות הביניים הקטנות לפני אימונים. לוקחת פרי, יוגורט, חטיף אנרגיה. אני כן מתנזרת ממתוקים, אבל מרשה לעצמי להתפנק בהם בסופי שבוע".



כששואלים את קרטיש אם לדעתה כל אישה צריכה ללמוד אמנות לחימה, להגנה עצמית בשעת חירום, התשובה שלה נחרצת. "בהחלט, הייתי ממליצה לכל אישה ללמוד את זה", היא אומרת.



האם יצא לך להשתמש בכוחות שלך כדי להגן על עצמך?
"פעם אחת, בגיל 12, אחד הילדים במגרש הכדורגל רצה להעיף אותי ואת חברה שלי משם. הוא זרק עליה כדור, וכשבא לפגוע בי הפלתי אותו ועשיתי לו בריח על היד. ואז הוא התנצל והלך".



קרטיש מספרת שכרגע יש לה בן זוג. מכיוון שלדבריה זה "די טרי", היא מעדיפה לא לפרט בעניין יותר מדי.



האם גברים נרתעים מאישה מתאבקת?
"זה לא מרתיע, אבל גורם לסקרנות ואפילו להערצה. נתקלתי בהרבה תגובות של 'את חזקה יותר ממני?', 'את יכולה להפיל אותי?'".



עוברות בך לפעמים מחשבות על חתונה וילדים?
"משפחה וילדים זה החלום השני שלי, וזה גם חלק חשוב בשבילי בנוסף לספורט. אבל כרגע אני מתמקדת 100% בספורט. היתר יבוא אחר כך".