"עד גיל 14 הבנות שלנו משחקות כדורגל נגד בנים, והן אפילו טובות יותר”, טוען מאמן הכדורגל הגרמני המיתולוגי ברנד שרודר, “אבל בגילאי 15 מתחילה הפיזיות לדבר והפער צומח. היום, כשהן בוגרות, הן מסוגלות לשחק שווה בשווה נגד גברים מהליגה החמישית. מתחת לזה אפילו לא ננסה, כי השחקנים שם רק רוצים לשבור רגליים. אנחנו צריכים יריב אינטליגנטי”.
 
בשבוע שעבר ישב שרודר על הספסל במגרש במעלה אדומים והשקיף על קבוצת הנשים טורבינה פוטסדאם, מפעל חייו. לא סתם קבוצה, אלא אחת הטובות בעולם. שש פעמים אלופת גרמניה, פעמיים אלופת אירופה. הקבוצה הייתה כאן במסגרת ציון 50 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה. ביקור בתמיכת משרד התיירות וביוזמת המרכז העולמי של בני ברית. פוטסדאם טיילה, התאמנה וקיימה משחק ידידות נגד נבחרת הנשים של ישראל עד גיל 19 . הגרמניות ניצחו בקלילות 0:5.
 
“רמת הכדורגל שלהן מדהימה. אין דברים כאלה”, מתרשם מאמן הנבחרת הישראלית גיא עזורי. “הן טכניות ומבינות את המשחק ברמה הכי גבוהה שיש. אצלנו הן יהיו מסוגלות לתת פייט מכובד לגברים”.
 

אליפות בלי בונוס

כדורגל נשים נמצא כל הזמן במסלול התפתחות, מנסה צעד אחרי צעד להתקרב לגברים, להדביק מסורת עתיקת יומין, כשגרמניה מובילה את המהפכה. היום משחקות שם 1.2 מיליון נשים, יש ליגות מקצועניות וחובבניות מילדות ועד בוגרות.
 
העיר פוטסדאם, ששוכנת בצפון גרמניה, במרחק  26 קילומטר מברלין, מוכרת מספרי ההיסטוריה כעיר אשר אירחה ביולי 1945 ועידה בהשתתפות ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ’רצ’יל, נשיא ארה”ב הארי טרומן, מנהיג בריה”מ יוסף סטאלין וקלמנט אטלי, מי שהחליף את צ’רצ’יל בממשלת בריטניה, שבה הוחלט על עתידן של אירופה בכלל ושל גרמניה בפרט אחרי מלחמת העולם השנייה. 

פוטסדאם נכללה בחלק המזרחי של גרמניה, ושרודר בנה את עתידו כמהנדס מכרות אפרורי, אבל ב-1971 מה שהתחיל כהלצה, הפך מבחינתו לדרך חיים. זה קרה כשבמפעל המקומי מישהו תלה על הקיר מודעה שמתארגנת קבוצת נשים בכדורגל. הבחור רצה לצחוק על התופעה, כלל לא התכוון ברצינות, אבל בניגוד לתחזיות הגיעו למפגש 40 מועמדות.
 
שרודר, שבעברו שיחק כדורגל, היה במקרה במקום ומחוסר נעימות הוביל את הנשים לאימון ראשון, אמר שייתן צ’אנס במשך שבוע ואז יחליט. “זה מצא חן בעיני”, סיפר כשנפגשנו בשבוע שעבר, “עובדה שנשארתי עד היום במה שנראה כמפעל חיי”.
 
טורבינה פוטסדאם הפכה עם השנים לאימפריה בתחומה. היא מחפשת את הבנות הטובות במדינה במערכת משומנת של איתור כישרונות ושואבת אותן לבית ספר למצוינות בספורט, שנמצא בעיר. מדובר בקומפלקס מתקדם שכולל פנימייה, שמציעה שמונה אימוני כדורגל בשבוע לצד לימודים ברמה הכי גבוהה שיש.
 
את ג’ני זיטץ גילתה פוטסדאם כשהייתה נערה בת 16 מהעיר רוסטוק, שגם היא שייכת לחלקה המזרחי של המדינה. “זה היה קשה בהתחלה”, זיטץ נזכרת. “בזמן קצר הייתי צריכה לעזוב את סביבת הים שכל כך אהבתי, את ההורים, החברים, אבל המחשבה לשחק כדורגל כל יום הניעה אותי להגיע ועכשיו אני יודעת שהחלטתי נכון”. 

זיטץ כבר בת 31, בשלהי הקריירה, אבל יש שם את פאולינה ברמר בת ה-18 שהגיעה רק לפני שנתיים ועדיין נמצאת במסגרת לימודית. “אתה לומד, אוכל וגר במקום”, היא מספרת על השגרה. “מתאמן כל יום פעמיים. החברות לכיתה הן גם אלה שמשחקות איתי בקבוצה. זה קשה, אבל כיף”.
 
בכדורגל נשים אין הרבה כסף. אומנם התקציב של הקבוצה הוא כשלושה מיליון יורו בשנה, אבל גם במונחים של כדורגל ישראלי מדובר במעט. “אפילו כשזכינו באליפות אירופה לא זכינו בבונוס”, גילתה זיטץ. שחקנית טובה תחזיק בית, רכב ותקבל משכורת יפה - לא משהו שאפשר לסיים איתו את הקריירה ולשבת רגל על רגל בשפת הים. “אני אלך ללמוד באוניברסיטה”, מבטיחה ברמר. “להתעסק רק עם כדורגל בסופו של דבר זה משעמם, ויש את הידיעה שמגיל 30 אני אצטרך לחיות ממשהו”.
 
ברמר היא כוכבת-על; חלוצה שהבקיעה חמישה שערים באליפות העולם עד גיל 20 שנערכה לפני שנה בקנדה ובסיומה גרמניה זכתה בגביע. אבל אם בכדורגל גברים רקורד כזה היה מטיס אותה מסביב לעולם והופך אותה לסטארית, כאן היא עדיין בחורה שרצה אחרי כדור, ואף אחד בישראל לא התרגש כשהיא ביקרה פה. “אני לא מתוסכלת מהעובדה שכדורגלן תמיד ירוויח יותר ממני”, היא אומרת. “זה נורמלי, הם יותר פופולריים. אני לא משחקת כדורגל בגלל הכסף, אלא בגלל האהבה והעובדה שאני רוצה להיות הכי טובה”.
 
מדליות כמו לנפוליאון

בפוטסדאם משחקות נשים מכל העולם. יש יפנית ואמריקאית, שווייצרית ובוסנית, אבל אולי הכי מסקרנת היא ג’נובה אנונמה, בת 27, מגינאה המשוונית, שחקנית השנה באפריקה ב-2012. סיפורה של אנונמה אולי מדגיש כמה עדיין קשה לכדורגלנית לשבור את מחסומי המסורת. היא גדלה במלאבו, בירת המדינה. בגיל צעיר אביה עזב את הבית, והיא נשארה עם אם שלא קיבלה את אהבתה לכדורגל וזרקה אותה לרחוב. אנונמה גדלה עם דודה, אבל ההצטיינות במגרש הביאה אותה בגיל צעיר לנבחרת ומשם לשיא אחרי שיא.
 
אנונמה הובילה את המדינה הקטנה לזכייה באליפות אפריקה לאומות ב-2008, אבל הרגע הגדול לווה בטראומה, שעליה סיפרה רק לאחרונה לכתב ה-BBC, כשאחרי ניצחון על דרום אפריקה בטורניר הגיעו תלונות שאנונמה אינה אישה, אלא גבר. לדבריה, עוד בחדר ההלבשה היא נאלצה להתפשט כדי להוכיח את זהותה המינית. “זה היה משפיל, הייתי צריכה להתגבר על זה”, סיפרה.
 
אנונמה היא שחקנית מוכשרת בעלת יכולת פנומנלית. “תראה את הנתונים הפיזיים, את הכושר הגופני, אלה דברים שלא נתקלים בהם כל יום”, אומר לי מרק ורטהיים, ד”ר במדעי הספורט והאימון שבא לראות מקרוב את האורחות מגרמניה.
 
שרודר, המאמן, יושב על הספסל ומתבדח עם ד”ר ורטהיים. אומרים שמחוץ למגרש מדובר באיש לבבי וצחקן, אבל על הדשא אין לו רחמים. השחקניות פונות אליו בצורה מכובדת, בטח לא כסחבק.
 
שרודר כבר זכה בכל תואר אפשרי בעקבות ההצלחות עם המועדון. “יש לי מדליות כמו לנפוליאון”, הוא שוב צוחק ומספר שממשלת גרמניה העניקה לו את הפרס הגדול ביותר על תרומתו לחברה. “עם נשים יש אפשרות ליצירתיות יותר גבוהה”, הוא משוכנע. “אם לגבר אתה מסביר שמחר הוא צריך לעשות משהו במשחק, זה נגמר. הן יבינו, אבל ידברו איתך על הנושא עוד שלוש פעמים. לכן בקבוצה כזו מאוד חשובה המשמעת, האוטוריטה, לדעת להוביל אותן בצורה מאוד ברורה”. יותר קשה לשלוט בנשים מאשר בגברים? אני שואל. “אין לך אישה?” שרודר צוחק, וצחוקו הרם מרעיד את הנוף המופלא שמסביב למגרש החדש במעלה אדומים.
 
מה שמיוחד בקבוצה כזו זה הרעב שכבר כמעט נעלם מהכדורגל הגברי שהפך עם השנים למסחרי, על גבול הציני; עסק שמוכר חולצות ונעליים ופחות את המשחק שממנו כולנו למדנו להתרגש. פוטסדאם לא מושכת יותר מדי קהל, בטח לא כמו ברצלונה של מסי. היא מצליחה להביא למשחקים כאלף איש, ואם מדובר ביריבות הגדולות מפרנקפורט או מינכן, אז היציעים יתמלאו ב-3,000 צופים, לא משהו שבגללו יעצרו את החדשות.
 
אבל לפני שהיא עולה לאוטובוס ג’ני זיטץ הוותיקה מסבירה במשפט אחד מה באמת מייחד אותן מהגברים. “כשמישהי נופלת על הדשא במהלך משחק, אף אחת לא תעשה דרמה גדולה או תרוץ לבכות לשופט. אנחנו לא כמו הגברים שמכל דבר קטן עושים הצגת תיאטרון גדולה. אנחנו ממשיכות, כי כל מה שאנחנו רוצות זה לשחק כדורגל”.