השיטה האיסלנדית: איך מדינה עם אוכלוסייה זעירה העפילה לשמינית גמר היורו?

איך דבר כזה יכול בכלל לקרות? “לא משנה נגד מי אנחנו משחקים ומה התוצאה, באותם רגעים אנחנו לא מתייחסים אל עצמנו כמדינה קטנה”, ניסה מאמן הנבחרת הלמיר הלגרימסון להסביר את התופעה, “אנחנו יודעים שאין לנו שחקנים מוכשרים כמו בהולנד, ולכן אנחנו מנצחים באחדות, בעבודה קשה ובארגון. אנחנו צריכים להיות יותר טובים בתחומים האלה”.
 

 הלגרימסון, שהוא גם רופא שיניים, מגיע מהכפר הקטן וסטמאנייר שבחופה הדרומי של איסלנד. עיירה בת 4,135 תושבים, שמסביבה מיליונים של תוכי ים ו־80 גייזרים. בחודש יולי, החם בשנה, הטמפרטורה הממוצעת היא 11.7 מעלות. 
 

“באיסלנד זו העבודה העיקרית שלי”, הסביר לאחד המראיינים שלא הבין את הקשר בין כדורגל לרפואת שיניים, “למאמן זה אולי נשמע מוזר. גם כשלמדתי אימון באנגליה אמרו ‘אל תגלה לאף אחד שאתה רופא שיניים’. אף פעם לא חשבתי שרפואה יכולה להזיק. אני גאה להיות רופא שיניים”. רק שהלגרימסון הוא לא סוד ההצלחה, הוא חלק מהשיטה האיסלנדית. 

 

איסלנד היא מדינת ספורט. בתחרות האיש החזק בעולם, שמאוד פופולרית באזור ההוא של כדור הארץ, היא זוכה בקביעות במקומות הראשונים. נבחרת הכדוריד שלה נחשבת למעצמה וזכתה במדליית הכסף באולימפיאדה בבייג’ין, 2008.
 

מדי שנה נער איסלנדי צריך לענות על שאלון: “האם אתה עושה ספורט? כמה פעמים בשבוע אתה מתאמן? האם אתה צורך סמים או אלכוהול? מה הציונים שלך?".
 

האיסלנדים ראו קשר ישיר בין פעילות ספורטיבית להתרחקות מסמים, ומכיוון שספורט גם ידוע כגורם למצב רוח משופר, 90% מהצעירים מתמחים אפילו בשני ענפים כדי לצלוח את החורף הקשה, שרובו אפל וקודר. הכדורגל תמיד היה הכי פופולרי, אבל במשך שנים רחוק מלהיות הישגי.

לקראת תחילת שנות האלפיים המצב הכלכלי של איסלנד היה בשמיים. ענף הדיג, העיסוק המרכזי באי, זכה לעדנה, והבורסה פרחה. לפני עשר שנים היא נחשבה לאחת המדינות עם רמת החיים מהגבוהות בעולם, השלישית בתמ”ג (תוצר מקומי גולמי) לנפש. כל מה שנדרש הוא לבחור במה להשקיע את הכסף. ואז עלה הרעיון לפתח את הכדורגל. בגלל תנאי האקלים, הקמת מגרשים רגילים לא מועילה, אבל בניית מגרשים בתוך מבנים יכולה בהחלט לפתור בעיות.

אם ב־2002 היו בכל איסלנד מגרש אחד בתוך אולם, חמישה מגרשים בעלי דשא מלאכותי ועוד שבעה מגרשים מורשים קטנים, אז ב־2016, אחרי מהפכה של ממש והשקעה של מיליונים, נבנו כבר שבעה מגרשים גדולים בתוך אולמות, 12 מגרשים קטנים יותר באולמות, 23 מגרשים עם דשא מלאכותי ו־136 מגרשים מורשים קטנים.
 

לאחר שכל ילד באיסלנד מצא מגרש ליד הבית, הבינו האיסלנדים שיש בעיה נוספת – מחסור במאמנים. את הבעיה הם פתרו בעזרת תנאים משופרים שניתנו למאמנים ושהפכו את תחום האימון למבוקש. בלא מעט מדינות, כולל בישראל, מאמני כדורגל לגילים הצעירים הם לרוב משלימי הכנסה. באים לעשות כמה לירות מהצד כדי לסיים את החודש. באיסלנד, כל מאמן מקבל שכר גם מההורים וגם מהעירייה או הכפר. בספירה שנערכה לא מזמן התברר שיש במדינה 184 מאמנים מוסמכים מדרגה בכירה של אופ”א (התאחדות הכדורגל האירופית) ועוד 594 בדרגה קצת פחות בכירה, אבל כזו שמספיקה לתת לילד אימון מעמיק ביסודות המשחק. 
 

“אפילו אם הילד מתחיל בגיל 4 הוא יזכה למאמן טוב”, הסביר דאגור דאגיינסון מהתאחדות הכדורגל האיסלנדית את השיטה, “כל מאמן מקבל כסף, כך שאין חובבנים. ילד משלם והוא יכול להתאמן במועדון מקצועני. הבן שלי התחיל לשחק בגיל 3 והיו לו שני מאמנים, אחד עם תעודה בכירה והשני עם קצת פחות”.
 

כמעט בכל כפר יש מגרש ומאמן מוסמך. על פי השיטה האיסלנדית, לא מנפים מהקבוצה את הפחות טובים, אלא משאירים אותם בתקווה שתהיה להם פריחה מאוחרת כמו שהייתה לאלפרד פינבוגאסון, שהצטרף למועדון בריידבליק המקומי בגיל 15 ומצא את עצמו בריאל סוסיאדד, מהליגה הבכירה בספרד.

מערכת החינוך ואיתור הכישרונות האיסלנדית עשתה לה שם בעולם. “בא אלינו לביקור בשנה שעברה מאמן אנגלי והדבר הראשון שאמר היה ‘זה גן עדן לכדורגל’”, סיפר לא מזמן בראיון דאדי רפנאסון, מאמן בריידבליק, “אין מקום בעולם שכל כך הרבה ילדים מתאמנים בשבוע עם מאמן מוסמך ובתנאים כאלה. ילד צעיר בא אחרי בית הספר, האוטובוס מוריד אותו כאן בתחנה, הוא משתעשע ויותר מאוחר נפגש עם המבוגרים יותר, שמגיעים לאימון. יש מעורבות של כל הקהילה. המאמנים מנסים להיות יותר חברים ומורים. יש משמעת, אבל אנחנו לא רוצים שהשחקנים יהיו דומים, רוצים שתהיה להם אישיות”.

אולם בעוד עד גיל 14 אפשר לחנך אותם ולהשאירם באיסלנד, בגיל מבוגר יותר נוטים הכישרונות לעזוב את האי. קשה להישאר במקום שבו כדורגלן משתכר מעט והליגה, בגלל תנאי מזג האוויר, מאוד קצרה - חמישה חודשים בלבד, ממאי ועד ספטמבר.
 

את כוכב הנבחרת האיסלנדית, גילפי סיגורדסון, סחבה האקדמיה לנוער של רדינג האנגלית כבר כשהיה בן 15, והיום הוא משחק בסוונסי, מהליגה הבכירה באי הבריטי. למעשה, אף אחד מהנבחרת שתשחק הערב בצרפת לא נשאר בליגה האיסלנדית. כולם פרחו ועברו לשחק מעבר לים, רובם בשוודיה.

“החלום של כל כדורגלן איסלנדי הוא להיות מקצוען בחו”ל”, סיפר מאמן הכדורגל האיסלנדי, טייטור טורדאסון, שמאמן בנורווגיה. “לנערים האיסלנדים יש גישה אחרת. הם מוכנים לעבוד יותר קשה בשביל להצליח”.

 

אומרים שהרצינות היא לפעמים מחלה אצל האיסלנדים. שמים לפניהם מטרה והם לא יודעים היכן לעצור.  העבודה הקשה, הסיזיפית, היא מנת האוכל היומית שלהם. לכן, כשכל המערכת עבדה כמו שצריך, היה צריך לכוון את היומרות. יספרו לכם בישראל שבעיות של גודל ופוטנציאל מונעות מאיתנו להתקדם במישור הספורטיבי. למעשה, ישראל לא ביקרה בטורניר כדורגל גדול מאז גביע העולם ב־1970, ותמיד נכשלת ברגעי השיא.
 

גם איסלנד, על בית הגידול הנפלא שלה, לא הצליחה לייצר נבחרת ראויה ועד לפני חמש שנים היא נתקעה הרחק מאחור, במקום 124 בדירוג הנבחרות העולמי.
 

באוקטובר 2011 מונה לתפקיד המאמן הלאומי לארס לאגרבק השוודי, מאמן שהוביל את שוודיה לחמישה טורנירים גדולים ברציפות ונחשב לשם גדול במדינות הסקנדינביות. לתפקיד עוזרו נבחר אז הלגרימסון, רופא השיניים החביב מתחילת הכתבה.
 

לאגרבק הדהים את כולם כשהצהיר עם הכניסה לתפקיד שהמטרה היא להגיע לגביע העולם בברזיל, 2014. הלגרימסון הודה אחר כך שחשב שמדובר בטירוף.
 

לאגרבק עלה מיד על היתרונות האיסלנדיים; שחקנים מאוד ממושמעים, כמעט חיילים, ומערכת מאוד קלה לתפעול. במקום בירוקרטיה ואינספור פקידים, במדינה עם 330 אלף תושבים מספיק לדפוק על הדלת של השר.
 

בסופו של דבר, כמעט והצליח ללאגרבק השאפתן – הוא היה במרחק של משחק אחד מלהביא את איסלנד לגביע העולם בברזיל. הייתה זאת קרואטיה שעצרה את הסנסציה.

 

בראיון באותו הזמן אמר המאמן “הרבה שאלו אותי ‘למה איסלנד, איזה סיכוי יש לך?’. אם נצליח נגד כל הסיכויים זה יהיה קצת יותר מאשר ההצלחות שלי עם שוודיה”.
 

איסלנד עלתה לאליפות אירופה כשהיא מדהימה ומנצחת בדרך את הולנד וטורקיה. גם באליפות עצמה אכלו ממנה כריסטיאנו רונלדו ופורטוגל קש (1-1), הונגריה הצליחה להשוות רק בדקה האחרונה (1-1) ואילו אוסטריה כבר לא עמדה בקסם והאיסלנדים  הבטיחו עלייה היסטורית לשמינית הגמר עם שער ניצחון של השניות האחרונות (1-2).
 

הייתי בסטאד דה פרנס ברגע השיא של המדינה הזעירה. בצד הצפוני של האצטדיון ישבו יותר מעשרת אלפים אוהדים, כ־3% מתושבי המדינה, שלמרות הדם הקר, הזילו דמעת התרגשות.
 

“נלחמנו בשביל המדינה שלנו”, אמר בסיום הקפטן, ארון גונארסון. “אני עד עכשיו לא מבין איך עשינו את זה. לקחנו את הדרייב מהטירוף האיסלנדי”. הערב שוב תילחם איסלנד נגד כל הסיכויים, והפעם מול כוכבי־העל של אנגליה הגדולה. לידי, במשחק ההיסטורי, ישב עיתונאי בריטי שקפץ משמחה כשהתברר שנבחרתו תשחק נגד היריבה הפצפונת, אבל אני במקומו הייתי חושב פעמיים אם לחגוג.