במשך ארבעה משחקים קינאתי בוויקינגים מאיסלנד. בכל זאת, מדינה קטנטונת ואוכלוסייה איכותית. לא הבנתי למה הרצל היה חייב לשלוח אותנו דווקא לפלשתינה ובמקביל חשבתי שאם אנחנו היינו חיים באיסלנד, לבטח היינו משמידים את המדינה עם זיהום אוויר, גניבות, מרכזי מפלגה וחרדים שהיו רוצים להכשיר את הגייזרים. כל מיני שרלטנים היו מסבירים את האור הנצחי בקיץ ואת החושך הנצחי בחורף כסוג של אלוהות שהתגלתה ליהודים בעקבות עשר המכות. חושך היה שם, לא? אז קצת פקפקתי בהתאמה שלנו לאי הזה, מה עוד שבעיר השנייה בגודלה שם יש רק 24 תאי מאסר בכלא העירוני. ואם יש עודף באסירים, הם מקבלים פתק עד שיתפנה מקום. אצלנו אוכלוסיית האסירים היא כ־30 אלף, יש מצוקת תאים, ועוד כ־50 אלף היו צריכים להיות בפנים, אבל סגרו עסקות טיעון, כופר ובעיקר כושר. אז האי לא מתאים לנו מהסיבות שצוינו לעיל, אבל לפנטז זו הרי ברירת המחדל שקיימת בספורט הישראלי. אז הפנטזיה נמשכה גם לפני המשחק מול צרפת ברבע הגמר.
בכל זאת, צרפת לא מי יודע מה הרשימה בטורניר שאותו היא מארחת ואף סומנה לפניו כאלופה. בכלל, אם מדברים על זיקה לספורט בכלל, כדורגל בפרט, 99.8% מהתושבים באיסלנד צפו בניצחון על אנגליה. בסדר, אז מה אם הם פיצי־של־מדינה? בגרמניה (מעל 80 מיליון תושבים) צפו 86% בניצחון על איטליה. משחק של נבחרת ישראל, גם הבלחה שמניבה נקודות, גורף 16% צפייה. למה? כי העם הקדוש מעדיף את האח המפגר, פורנו רך בהישרדות או כל מיני צרצרים בתחרויות זמר.
זה לא ההבדל היחיד ביננו לעולם. אצלנו קוראים לבניית כושר גופני "עבודה קשה". עד כמה שחוויתי בחיי, סלילת כבישים וסבלות זו עבודה קשה. ספורט זה כיף. ואם משתכרים ממנו, זה אפילו כיף־כף. כל מה שנדרש זה יכולות גופניות, יכולות אתלטיות ועבודה נכונה. דגש על נכונה, לאו דווקא קשה.
עם המחשבות הפוריות האלה הגעתי לפתיחת המשחק. מיד הבנתי שתם הטקס ושמחר רעיית הנשיא האיסלנדי, הגברת מוסאיוף מכתריאלבקה, תייבב ברדיו. היא הרי הנציגה שלנו שם. הצרפתים שחטו את האיסלנדים מהפתיחה. הוויקינגים שאומצו על ידינו, פשוט התפרקו לבדידים. מאחר שציפיתי לתיקו אפס מתיש של 90 דקות לפחות, הצטיידתי בסלולרי כדי להפיג את השעמום. אבל הצרפתים המאוסים – שדפקו אותנו במבצע קדש, שהטילו עלינו אמברגו על מכירת נשק, ושהפליטים שלהם הרגו לנו כאן את שוק הנדל"ן כי הם אוהבים לגור "על הפלאז'" – ניצחו כבר במחצית עם 0-4. אז מתוך כבוד לאיסלנדים הלכתי לישון. בבוקר התבשרתי שזה נגמר רק 2-5, והגברת מוסאיוף, כמו יהודייה טובה, הסבירה לניב רסקין שבמחצית השנייה הנתינים של בעלה למעשה ניצחו 1-2. זה היה עוד נימוק למה אנחנו לא מתאימים לאיסלנד - כי אנחנו תמיד טובים בפרשנות הזויה.
הצרפתים כבר בטוחים שהם בגמר ושאת וויילס או פורטוגל הם מטאטאים מהדשא. אני עוד לא רואה אותם חולפים על פני גרמניה. הם לא ישחקו מול הגרמנים במערך 2-4-4, כי צאצאי משטרו של אדולף יפרקו להם גם את מגדל אייפל בטקטיקה כזו. מול הגרמנים, צרפת תעלה רגועה בהרבה; פוגבה לא ינגח שער בין שלושה גרמנים.
הוא בכלל יהיה פרסונה־נון־גראטה בשטח שלהם. אני מעריך שהוא יטעם הרבה דשא במשחק. ופאייט וגריזמן? התמונות שלהם נמצאות כבר בתוך הטרנינג של המאמן הגרמני, והוא לא מפסיק להזיז אותם מהישבן לשק האשכים.
בכל אופן, אותי זה לא מעניין, כי מחר אני וולשי. אם זכרוני אינו מטעני, וויילס דורגה רביעית בבית של נבחרת היאהוד במוקדמות. בלגיה, בוסניה וישראל דורגו לפניה. הפרשנים הרהיבו עוז לנתח את היריבות ולקבוע שאנחנו והם בשוויון כוחות. אם זה לא היה עצוב, אולי זה היה מצחיק. אבל זה עצוב.