4.5 מיליון קרואטים יהיו צמודים הערב למסכי הטלוויזיה כשגיבורי האומה הצעירה, שחקני נבחרת הכדורגל, ישחקו לראשונה בגמר המונדיאל ברוסיה וינסו לזכות בגביע העולם. המומחים לא נותנים להם סיכוי לעשות היסטוריה מול נבחרת צרפת, אלא שנחישותם של הקרואטים וניסיון העבר מלמדים ששום דבר לא מרתיע אותם.

הם כבר כמעט נגעו בחלום בשנת 1998, בחצי גמר גביע העולם מול הצרפתים, אך נוצחו. הרפובליקה הקרואטית, שהתאוששה מהמלחמה ויצאה לעצמאות רק שלוש שנים קודם הפסידה לנבחרת המארחת. כעבור עשרים שנה, יש לשחקניה הזדמנות לנקום על ההחמצה ההיא.

לא רק סיפור עצמאותה של קרואטיה החל בספורט אלא גם המלחמה. ב־13 במאי 1990, במהלך משחק בין "דינמו זאגרב" ל"כוכב האדום בלגרד", בעט זבונימיר בובאן, אחד הכוכבים הגדולים של דינמו, בשוטר יוגוסלבי, בעיטה שלא סימלה רק את האפשרות לקרוא תיגר על השלטון אלא גם הציתה מלחמה עקובה מדם.

בובאן מתעמת עם השוטר היוגוסלבי. קרדיט: צילום מסך

“לא היה סיכוי גדול לקרואטים להפוך למדינה עצמאית באותה שנה”, אומר העיתונאי איתי אנגל, שהסתובב בתחילת שנות ה־90 ביוגוסלביה המתפרקת והתוודע לא רק למיליציות אלא גם לכדורגל. “'דינמו זאגרב' שילבה בין קרואטים לסרבים, ו'הכוכב האדום בלגרד' היו, אפשר לומר, פושעי מלחמה. היה אסור בתכלית האיסור להניף דגלים של קרואטיה, והאוהדים עשו זאת. כתוצאה מכך השוטרים היוגוסלבים הגיבו באלימות כלפי האוהדים, עד שהבחין במתרחש בובאן, שרץ לאחד השוטרים ובעט בו בעיטת מספרת לחזה. ביוגוסלביה של אותם הימים לא יכולת לגלות עצמאות, זו הייתה הפעם הראשונה שנראה בשידור חי אקט לאומני ששידר מסר ברור: אפשר לבעוט במשטר”.

בובאן הפך לאחד הגיבורים הלאומיים של קרואטיה. כשצוין יום השנה ה־15 לאותו הקרב, נכתב בעיתון מקומי היוצא בזאגרב: “המשחק שלא שוחק ייזכר לתמיד, לפחות בקרב האוהדים, כתחילתה של המלחמה הפטריוטית. כמעט כל בני הדור יסכימו שזה המפתח להבנת הנושא הקרואטי”.

זמן קצר אחר כך פרצה המלחמה. בשנת 1995, כשקרואטיה יצאה ממנה מנצחת, אחת מהכרזות העצמאות שלה הייתה הקמתה של נבחרת לאומית. “בובאן היה לקפטן הנבחרת ונשיאה הראשון של קרואטיה פרניו טוג’מן נתן את כל מה שהיה יכול לדינמו זאגרב, שממנה אגב יצאו הכוכבים הכי גדולים”, אומר אנגל. קרואטיה עשתה הרבה מאוד מהלכים כדי להביא את הכדורגל לרמה שהוא נמצא בו היום”.

הבמה שלהם

סיפור עצמאותה של קרואטיה, כאמור, מתחיל בספורט. “זוהי הבמה הטובה ביותר להציג את מי שאתה ומה שאתה. הסיפור מאוד דומה לברצלונה וקטאלוניה”, אומר ד”ר אור לוונטל, חוקר גיאוגרפיה של ספורט ודיקן הסטודנטים של מכללת אוהלו. “גם החינוך לספורט של הילדים מתקשר בסופו של דבר לפוליטיקה, ללאומיות וללאומנות. הם מחנכים למשמעת מאוד נוקשה בכדורגל, זה לחלוטין חלק אינטגרלי מהמלחמה שהייתה להם לקבלת עצמאות. דינמו זאגרב היא הקבוצה הלאומנית־לאומית־פטריוטית של קרואטיה. מאז שהמדינה יצאה לעצמאות, דינמו הפכה למשהו שמשקיעים בו”.

כמעט 3.5% מאוכלוסיית קרואטיה הם שחקנים הרשומים במועדוני כדורגל רשמיים. הנשיא הראשון טוג’מן הכריז במהלך כהונתו בשנות ה־90 כי הסברת החוץ צריכה להישען באופן משמעותי על ספורט: “האתלטים הם השגרירים הטובים ביותר שלנו”. טוג’מן שהיה אנטישמי ומכחיש שואה, ראה את הפוטנציאל והבין שזו הזירה שקרואטיה יכולה להבליט את עצמה. הוא הסביר שהיכולת של הספורט לעצב זהות לאומית לא נופלת מזו של המלחמות. הוא האמין באמת שדרך הספורט אפשר לשפר את הסיפור.

“זה אפילו בא לידי ביטוי בספרי הלימוד של הילדים בבתי הספר, גם שם יש סיפורים על גיבורים קרואטיים”, מסביר לוונטל. “יש להם הצלחות רבות לא רק בכדורגל אלא גם בכדור מים, כדורסל וכדוריד. דרך הספורט אפשר לייצג את המדינה בכבוד, להביא לה גאווה. טניסאי קרואטי מפורסם, גוראן איבניסביץ’, אמר עוד בתקופת המלחמה: “המחבט שלי זה הרובה שלי”. עד כדי כך הוא התייחס לזה כאילו הוא נלחם בזירה הספורטיבית למען המולדת”.

למרות ההישגים הספורטיביים, שום אצטדיון משמעותי לא נבנה מאז שזכתה קרואטיה בעצמאות. דווקא עובדה זו מעצימה את ההצלחה של מודריץ’, רקיטיץ’ ומנדז’וקיץ’ במונדיאל הנוכחי. אגב, נתוני הצפייה של הקרואטים בטלוויזיה במונדיאל 2014 עמדו על 77% מאוכלוסיית המדינה - יותר מכל מדינה אחרת בעולם.

על אף הרוח הגבית המטורפת, השחיתות בכדורגל הקרואטי חוגגת. דאבור שוקר היה מלך השערים ב־1998 וכיום מכהן כנשיא התאחדות הכדורגל המקומית. “אפשר לומר שהוא האיש השנוא בקרואטיה”, אומר אנגל, “השערורייה הגדולה פרצה כששוקר, שחתם כשחקן בריאל מדריד ב־1996, עלה לקברו של אנטה פבליץ’, שהוא סוג של אדולף היטלר. כשנשאל על כך, הוא העיד על עצמו בגוף שלישי: “כולם יודעים את דעותיו של דאבור שוקר”.

יש לציין שבתקופת המלחמה הצליחו הקרואטים לזעזע את העולם במעשי הטבח שלהם. “שוקר עשה משהו בלתי נתפס”, אומר אנגל. “זה מעשה שגרם להבנה של משהו שקיים בקרואטיה, הראה שיש פה ושם סימפטיה לתקופה של גרמניה ההיא. אגב הלאומנות הקרואטית, יש היום אפילו אוהדים שהולכים עם החולצה של הימים האפלים ההם. זו חולצה שרק חדי עין מבחינים בייחוד שלה, חולצה שמופיע בה הסמל של הלגיון השחור. זו אמירה. פה ושם יש געגועים לפשיזם ופה ושם יש הגזמה, אבל בסך הכל הרוב הגדול של הקרואטים לא סובל את התקופה ההיא. כדורגל תמיד הלך שם עם לאומנות ולאומיות. הם על תקן של נושאי דגל הפטריוטיות הקרואטית”.

בין שנאה ואהבה

מי שצפה במשחקים במהלך הטורניר האחרון עקב בוודאי אחרי לוקה מודריץ’, אחד הכוכבים של הנבחרת, שמשחק גם כקשר בריאל מדריד. הוריו היו פליטי מלחמה וכיום הוא אחד האנשים האהובים ביותר בקרואטיה, אבל ממש חודש לפני המונדיאל השחקן היה לאחד השנואים.

“כדי להסביר את הסיפור של מודריץ’ צריך קודם כל להכיר את זדרבקו מאמיץ’, שהיה נשיא "דינמו זאגרב" והאיש החזק בעולם של המאפיה הבלקנית”, אומר אנגל. “אפשר לומר שהוא הרבה מעבר לאיש החזק ב'דינמו זאגרב', הוא האיש החזק בכדורגל הקרואטי ובקרואטיה. הוא נהג לארגן מסיבות ענק, שבהן השתתפה הנשיאה של קרואטיה כיום, קולינדה גראבלר־קיטרוביץ’. מדובר באדם בוטה שמקלל עיתונאים בצורה גסה. הוא מכה עיתונאים, אנשים פשוט פחדו פחד מוות להתעסק איתו”.

אוהדי קרואטיה. קרדיט: רויטרס

מאמיץ’ לקח לכיסו הפרטי מיליוני דולרים, ומישהו ברשויות היה די אמיץ כדי לפתוח נגדו בחקירה. בין הנחקרים היה מודריץ’, שלא נותרה לו ברירה אלא לחשוף את שיתוף הפעולה ביניהם, אם כי במשפט שהיה פומבי אמר השחקן: “אני לא יודע כלום, אין לי מושג”. מודריץ’ יצא למונדיאל כשהוא האדם הכי שנוא בקרואטיה, בגלל הקשר שלו עם מאמיץ’, שבינתיים ברח לסרביה ונחשב לעבריין נמלט.

היחסים בין האוהדים לנבחרת הלאומית ידעו אהבה ושנאה. את ההתאחדות, בכל מקרה, הם מתעבים. “האוהדים לא רצו שקרואטיה תגיע למונדיאל”, אומר אנגל. “הם הצדיעו בכוונה במועל יד, שרו שירים לאומניים, כל מה שפיפ”א אוסרת. הם עשו זאת בכוונה כדי שירחיקו את קרואטיה מהגביע הלאומי, בגלל שנאתם לשוקר ולמאמיץ’, וזאת על אף שהכדורגל עבורם הוא כמו דת”.

“הצעירים הקרואטים של היום גדלו על דור השחקנים של 1998 והאוהדים המושבעים של 'דינמו זאגרב' נתפסו אז בציבור ובעיני עצמם כפטריוטים הגדולים של האומה החדשה”, מוסיף אנגל. “אגב, זלטקו דאליץ’, מאמן הנבחרת, הגיע למונדיאל 98’ כאוהד, וברגע האחרון לקחו אותו כמאמן לטורניר הנוכחי. הוא היה מנוסה, לא שם גדול אבל לקח אותם בסוף לגמר. הוא דיבר על כך שהגשים חלום”.

אנטה בוסקוליץ’, עיתונאי קרואטי, אמר אחרי הניצחון בחצי הגמר על אנגליה השבוע שאין עוד הרבה דברים שיכולים לאחד אנשים כמו כדורגל. “הענף הזה תמיד היה חשוב פה במדינה. זה היה בדיוק כמו ש'דינמו זאגרב' ריסקה את 'פרטיזן בלגרד'. זה כבר משהו שהוא מעבר לכדורגל. יש אצלנו הרבה צעירים שעוזבים את המדינה כי הם לא יכולים למצוא עבודה ראויה, אבל בתחום הכדורגל אנחנו רושמים הצלחות”. 

בהכנת הכתבה סייע יעקב זיו