הסופר קאפ האירופי לא היה עוד משחק הכנה במסגרת הטרום עונה. זה היה משחק ששתי הקבוצות הגיעו אליו כדי לספק הצהרה. אתלטיקו מדריד כדי לבשר על כינונם של יחסי כוחות חדשים בכדורגל הספרדי ובכדורגל האירופי. היא כבר לא הקבוצה השנייה של מדריד, שמפעם לפעם מביאה ביס בקרסוליים השמנמנים של יריבותיה הגדולות והעשירות. הסיפור הזה הסתיים, מתחיל סיפור חדש. אתלטיקו מאותתת על הכוונות שלה לשנות את מעמדה כבר כמה שנים, אבל העונה היא הגיעה. זה ניכר באופן בו היא ניגשה לסופר קאפ – לא כמו מישהי שבאה מלמטה אלא כמו פייבוריטית, קבוצה שבאה לקחת את התואר, כל תואר, לא חשוב מי ניצבת מולה. עדיף שזו תהיה ריאל, הקבוצה שהנציחה לאורך השנים את מעמדה של אתלטיקו כקבוצה השנייה.
גם ריאל הגיעה למשחק הזה דרוכה. היא הכירה בחשיבותו ושיחקה בהתאם. נתנה את הטוב ביותר שיש לה כרגע. ההתפתחויות במשחק הזה צריכות לעניין לא רק את הקבוצות הספרדיות אלא בעיקר את הגדולות של אירופה. יש חברה חדשה במועדון, שוות זכויות ושוות מעמד. אתלטיקו לא נמצאת על ספו של מועדון הגדולות, היא עמוק בתוכו, כאילו הייתה חברה בו מאז ומעולם. היא גדולה כמו הגדולות ביותר. כמו ריאל, ברצלונה, יובה ובאיירן. יותר מסיטי, טוטנהאם, פ.ס.ז' וליברפול, שנמצאות בחוץ ואולי יזכו להיכנס ביום מן הימים. עד לפני שנתיים אתלטיקו עמדה לצדן. מהעונה הנוכחית אתלטיקו מועמדת מרכזית לזכייה בכל תואר, פייבוריטית ללכת עד הסוף בכל אחד מהמפעלים.
בשנים האחרונות היא הלכה על כל התארים, את חלקם גם לקחה, אבל תמיד היה נדמה שחסר לה משהו, שיש לה פחות, שהיא טיפה דלה ומשלמת על זה מחיר. לא השנה. החל מהשנה לאתלטיקו יש הכל, שום דבר לא חסר והיא יודעת את זה. גם ריאל יודעת. כל אירופה תדע. אתלטיקו זו הקבוצה שצריך לנצח.
סימאונה. הולך על כל התארים (gettyimages)
שווה להיזכר בדרך שעשתה עד שקיבעה את עצמה בין הגדולות, כי אפשר ללמוד מזה משהו. פעם כינו אותם "אינדיאנים". אתלטיקו התבססה על כישרונות דרום אמריקאים, בעיקר ארגנטינים, שייבאו איתם מארצם את תרבות הכדורגל הנהוגה שם ואת פרקטיקת המשחק והטמיעו אותן בדנ"א של המועדון. היו לאינדיאנים הישגים מעת לעת, היו להם הבלחות, גדלו והתגלו שם מדי פעם כישרונות גדולים. האינדיאנים יכלו לקחת אליפות ותוך זמן קצר ליפול ליגה. האינדיאנים נחשבו לקבוצה נטועה עמוק בכדורגל הספרדי, מהמייסדות שלו, אבל גם קבוצה של ילדים רעים מהאזור הלא טוב של מדריד. אתלטיקו תמיד נכחה, תמיד עוררה עניין, אבל לא הלכה לשומקום ותמיד שמרה על הדימוי שלה כקבוצה השנייה של מדריד, מהאזור הלא טוב של העיר.
דייגו סימאונה היה אינדיאני כזה. הוא היה הצ'יף. הוא שיחק באתלטיקו שתי קדנציות, סך הכל חמש עונות. בעונה אחת לקח איתה דאבל והוכר כשחקן גדול בתולדות המועדון. הוא מונה למאמן ב-2011, זו השנה השביעית שלו, ובשנים הקודמות לקח כמעט כל תואר אפשרי חוץ מליגת האלופות, שאותה הפסיד פעמיים לריאל מדריד.
סימאונה הפך את אתלטיקו לקבוצה בצלמו, היא מבטאת את ערכי המשחק בהם הוא מאמין, ובעיקר את מזגו וגישתו. נדיר למצוא סמכות מקצועית שעומדת בראש מועדון גדול ומשפיעה עליו עד כדי כך. באי הבריטי נהוג לכבד אנשים שזו תרומתם בתואר "סר". סר דייגו סימאונה. כבר בתחילת דרכו סימאונה הכתיב למועדון השקפת עולם שלפיה לא הכסף יקבע כמה רחוק אתלטיקו תגיע אלא הרוח. הקבוצה שלו גישרה על הפערים שבינה לבין הגדולות באמצעות הגישה שלה למשחק. גישה עניינית, נגדיר אותה, "אנחנו לא כאן בשביל הספקטקל".
סימאונה. בנה קבוצה בצלמו (gettyimages)
כל הישגיה של אתלטיקו בשנים האחרונות הושגו כנגד הציפיות. אתלטיקו אף פעם לא עלתה פייבוריטית למשחקים הגדולים נגד הקבוצות הגדולות. היא הגיעה אליהם מעמדה של אנדרדוג, זה היה מצבה הטבעי, כך היא הגדירה את עצמה. זה התאים לה ולקהל שלה, לאזור במדריד שאותו היא ייצגה, לאצטדיון הביתי שלה לאורך אותן השנים, הקלדרון. זה היה האפיל של אתלטיקו בשנים האחרונות והייחוד שלה. היא הייתה אלטרנטיבה וגילמה את ניצחון הרוח. פה ושם. לעתים, בעיקר בגמר הצ'מפיונס, היה ניכר בה שהיא מגיעה למעמדים האלה ושורדת אותם בכבוד, אבל חסר לה, היא קצרה, אין לה את מה שיש לגדולות. הרוח שלה גדולה אבל היא לא מכסה על החוסרים.
אתלטיקו תמיד איבדה את הכוכבים שלה לגדולות ולעשירות ממנה. אבל זו הייתה אתלטיקו של פעם, של הקלדרון. סימאונה הוביל את אתלטיקו רחוק, הכי רחוק שאפשר לקחת קבוצה שהבית שלה זה הקלדרון. לקבוצה שזה ביתה יש תקרה מעל לראשה. הקלדרון נבנה ב-1966. הברנבאו קדם לו, הוא הוקם ב-1947. הקלדרון היה מוסד מוכר, ביתה של הקבוצה השנייה של העיר, באזור הפחות טוב שלה. הוא נבנה על גדותיו של נהר ובסמוך למפתן דלתם של אוהדי אתלטיקו, בלב לבם של חיי היומיום שלהם. בית חם, לוהט, מלא אווירהף אבל ביתם של אלה שיש להם פחות, שבאים מלמטה. אתלטיקו ששיחקה בקלדרון זו אתלטיקו של פעם. הקלדרון חסה בצלו של הברנבאו כפי שאתלטיקו חסתה בצלה של ריאל. גם הברנבאו נטוע בלב לבם של החיים, אבל אלה הם חיים אחרים, באזור אחר, בטריטוריה של ריאל.
סימאונה. דף חדש בתולדות המועדון (gettyimages)
סימאונה מיצה את הקלדרון והוביל את אתלטיקו לוונדה מטרופוליטנו – ביתה החדש מהעונה שעברה. המעבר שלה לבית החדש הכתיב תפיסה עצמית חדשה. המטרופוליטנו מקפיץ אותה עידן. "וונדה" זה על שם הכסף, "מטרופוליטנו" בא לציין את השורשים, הוא היה ביתה הראשון, לפני הקלדרון. זה אומר שאתלטיקו לא התנתקה משורשיה, המגרש מזכיר לה מאין הגיעה ומי היא הייתה פעם, אבל זה לא מה שהיא היום. המטרופוליטנו מוחק את העבר, הוא הדבר החדש והמעודכן בעיר. הוא ממוקם בפרברים, לא מזוהה עם אזור ולא עם חתך מסוים של אוכלוסייה. נוסעים למטרופוליטנו, לא הולכים אליו ברגל. המטרופוליטנו זה דף חדש בתולדות אתלטיקו, הוא מקרין עליה, העבר שלה חדל להעיק עליה ולהגביל אותה. אתלטיקו מכריזה על משחק חדש ויחסי כוחות חדשים. הקלדרון לא היה זוכה לארח את גמר הצ'מפיונס, המטרופוליטנו יארח אותו כבר השנה. אתלטיקו מגיעה לגמר הצ'מפיונס, אצלה בבית במטרופוליטנו, ולוקחת אותו. זה תואם את ההצהרה שהיא נתנה בסופר קאפ האירופי.
וונדה מטרופוליטנו. הבית החדש והחם (טוויטר)
הסגל די דומה לזה ששיחק בשורותיה לפני שנה או שנתיים. אותו איש על הקווים, אותו עוזר מופרע לצדו, שום מהפכות, רק מה שהקבוצה צריכה כדי ללכת הלאה. התפיסה העצמית של המועדון היא זו שהשתנתה. היא מתבטאת במי שהיא השאירה אצלה, לא במי שהיא הביאה. ובעיקר במעבר שלה לאצטדיון החדש. זאת השנה השנייה של אתלטיקו במטרופוליטנו אבל את השנה הזאת היא מתחילה כמו קבוצה שהמטרופוליטנו זה ביתה, לא כמו קבוצה שהקלדרון זה ביתה ורק עכשיו עברה לבית חדש.
אתלטיקו שימרה אצלה שניים – סימאונה וגריזמן – שרק עצם השארתם מעידה שהמועדון הזה רואה את הדברים מנקודת מבט אחרת, מגבוה. אני מניח שסימאונה יכול לאמן בכל קבוצה שיבחר, בסכום שהוא ינקוב בו; בפני גריזמן כל הדלתות פתוחות. שניהם נשארו, העדיפו לקשור את עצמם למועדון שאומר באמצעותם: לכאן מגיעים, מכאן לא הולכים לשומקום, כי מכאן אין לאן להתקדם. מכאן הולכים רק אחורה. אף שחקן ואף מאמן לא גדול עליה, היא תשאיר את מי שהיא רוצה להשאיר ותשלם לו כל מה שיידרש. אתלטיקו שולטת בגורלה.
ניר קלינגר. תואם סימאונה (gettyimages)
אני מחפש תואם סימאונה בכדורגל המקומי ומוצא אחד כזה – ניר קלינגר. מקום אחר, יכולות אחרות, אבל אותה גישה, אותן תעצומות נפש. בהינתן הסיטואציה הנכונה שניהם יכולים לבנות מועדון בצלמם. זו רק צריכה להיות הסביבה המתאימה. אומרים "חיפה והקריות". חיפה זו העיר, מה שסביבה זה הקריות. הפועל חיפה באה מהקריות. בעבר היא זוהתה עם מעמד הפועלים, היום יש פועלים, אין מעמד, אבל יש להם נחל קרוב לבית. קלינגר רוצה להיות סימאונה, להפוך את הפועל חיפה לאתלטיקו. על ההר, מעל לראשים שלהם, נגיד שיש את ריאל. החלום בקנה מידה מקומי קטן. חיפה והקריות, כאן הסיפור צריך להתרחש.
קלינגר חווה בהפועל חיפה את מה שסימאונה חווה באתלטיקו בתחילת דרכו. הוא בונה קבוצה, באים העשירים ומרוקנים אותה מהכישרונות שגילה, טיפח ונתן להם במה. קלינגר בונה מחדש. פעם ועוד פעם. הוא מתקשה לייצר המשכיות. אלה הקשיים שסימאונה ניצב בפניהם ושרד אותם כל התקופה של אתלטיקו ההיא. קלינגר יכול להפוך את הפועל חיפה למודל המקומי של אתלטיקו. אתלטיקו זה החלום, סימאונה זה המודל, אבל יואב כץ זה החיים עצמם.
מה דעתך על הכתבה?