בבאר שבע התרחשה השבוע דרמה קטנה שלא התפתחה לכלום, ורק משום כך הדגישה את הדרך שהמועדון הזה עשה בשנתיים האחרונות. שלום אביטן, תושב העיר, התבקש לספק חוות דעת בנוגע להתעלמות של מאמן הנבחרת אלי גוטמן מהכוכב המקומי, מאור בוזגלו.



אביטן באמת חסר לי בשנים האחרונות. ניתוחיו חסרו לי. הוא הצביע על היחס הנחות שהפריפריה מקבלת לעומת המרכז, והדגיש שגם בתקופתו כשחקן זה בדיוק היה המצב. גם אותו דפקו, גם את בוזגלו דופקים וזה רק בגלל שהם מבאר שבע. 



שלום אביטן זה מה שבאר שבע הייתה עד לפני שנתיים. שכונה. הקבוצה ששיחקה השבוע נגד מכבי בבלומפילד כבר מזמן לא שם. רק שנתיים עברו ואביטן נראה כל כך רחוק, כל כך לא רלבנטי בתרבות שסובבת את המועדון הזה, היחיד בארץ שמסרב להתייחס לאליפות של מכבי כדבר מובן מאליו.

באר שבע תקועה?
שינוי קוסמטי ניכר מיד, שינוי גישה מחלחל לאיטו, עורך זמן. בבאר שבע לא פתאום פתחו את הארנק ושפכו כל מה שבתוכו, כפי שנעשה כאן בעבר לא פעם. הכסף הושקע ותועל, נוצר שם דבר מה, נבנה מהיסוד. אחרי הרבה מאוד שנים התגבש בבאר שבע חזון של מועדון כדורגל, שלא מושפע ולא מופרע מהאנרגיות המחורבנות שאופפות אותו לאורך הדורות. המועדון לא משקף הלכי רוח של עיר ספר דחויה ומקופחת, אלא מרים אותה, מציב לה סטנדרטים, דורש ממנה להתמודד בגובה העיניים, מתוך תחושה שאפשר. כל זה בסביבה שרוחשת טיפוסים כמו אביטן. 
 
באר שבע נתפסת העונה כמו קבוצה תקועה ביחס לזו שהייתה שם לפני שנה. היא שימרה את מה שהייתה צריכה לשמר, השביחה איפה שהיה צריך, אבל את כל זה לא רואים. הקבוצה לא משיגה יותר מכפי שהשיגה, ולא תמיד נראית טוב יותר מכפי שנראתה כשהיה לה פחות. זה מטריד ואז חוזרות האנרגיות ההן, הן עוד לא נשכחו, הן עדיין חיות, הן עדיין יכולות להסיג את הפרויקט לאחור, וזה בדיוק הזמן לראות אם בבאר שבע נוצקו יסודות חדשים או שמדובר רק בקוסמטיקה. 
באר שבע מתפתחת כפי שפרויקט לטווח ארוך מתפתח. התוצאות הן לא מידיות. כשמדובר בתהליכי עומק הן אף פעם לא מידיות. הפרויקט של אלונה ברקת שאפתני, כי הוא מנוגד לסביבתו. בשלבים שונים שלו הוא יוצר התנגדויות. אתה יכול לבקש לצאת מהשכונה, אבל השכונה לא תרפה, לא מיד, יקח זמן עד שתרפה. 
 
"סמי עופר" זה איצטדיון שכמה לקבוצה. באר שבע זו קבוצה שכמהה לאיצטדיון. עוד שנה היא נכנסת לאצטדיון. משם, מפאתי העיר, שלום אביטן ייראה מה זה קטן.  
 
זה נכון שמכבי משקיעה יותר מדי כסף כדי לשלוט כאן בענף. אפשר לשלוט בו גם בחצי מהכסף. הכדורגל שלנו כנוע. הוא ממהר להודות בעליונות של מישהו שיש לו יותר. הכדורגל שלנו בוחן את התוצאה הסופית, רק אליה הוא מתייחס. תהליכים זה דבר שזר לו. התפתחות הדרגתית לא מקובלת עליו.
 
הפרויקט של מיץ' גולדהאר, בשנתו השלישית, נראה תקוע. מכבי הנוכחית לא יותר טובה מהשתיים שקדמו לה. היא לא התקדמה, לא ברמת משחקיה ולא בהישגיה. כמו באר שבע, זו קבוצה שיש לה הרבה יותר מכפי שהיה לה לפני שנה, אבל איכשהו היותר הזה נראה פחות. אליפות היא תיקח, את גביע הטוטו היא כבר לקחה, והיא יכולה לצאת העונה גם אם גביע, אבל מה כל זה שווה?



הפרויקט שלו לא מתרומם. מיץ' גולדהאר. צילום: אלבום פרטי

איציק זוהר לא מתלהב. איציק זוהר מבטא את מה שהענף חש כלפי מכבי. הוא לא היחיד שלא מתלהב. מרבית העוסקים בכדורגל – מאמנים, עסקנים, פרשנים – לא מתלהבים. הדעה הרווחת היא שעם הכסף שנשפך שם, זו לא חכמה לקחת אליפות, שתיים, שלוש, עשר. הכול ענין של תקציב.
 
גולדהאר משתמש בכספו לא כדי לרכוש לעצמו אליפויות, אלא כדי לבנות מועדון כדורגל לפי תפיסתו. אני לא מתרשם שהוא מבקש אישורים לכך, או שהוא תר אחרי הסכמות לדרכו ותפיסותיו. אני לא מתרשם שחשוב לו מה נאמר עליו בפאנל כלשהו ב"יציע העיתונות".

הוא לא מנהל דיאלוג עם הפאנל, הוא לא מכוון אליהם, הוא מעל לראשיהם. אין לו כוונה לרדת אליהם, הם יעלו אליו או שיישארו תקועים איפה שהם תקועים כבר שנים. הוא התנסה בסצנת הכדורגל שלנו כמה שנים בטרם הסיק את מסקנותיו: הישראלים יכולים, אולי,  לשחק כדורגל. לא לאמן ולא לנהל אותו. הם יכולים גם לדבר עליו. כמה שהם רק רוצים. אף פעם, אף אחד, לא עלב בכדורגל שלנו כפי שגולדהאר עלב בו. הוא בעצם אמר להם, לכולם: אתם לא ראויים לעסוק בתחום, שבו ותלמדו.  
 
עד טורונטו גולדהאר שומע מה איציק ובוני ופרימו ושליימה ומאיר חושבים על מעשה ידיו, ואני בטוח שהוא מרגיש שכל עוד זה תלוי בהם, בישראלים, שום דבר לא יקח ממנו את השליטה שם, בענף שלהם. הם מסרבים ללמוד. לא בטוח שהם יכולים ללמוד, אבל הם אפילו לא רוצים.
 
אז נותרה לו הבעיה -  להגיע לאירופה ולעשות שם משהו. הוא יצליח בסופו של דבר. הוא יצק יסודות, בנה שיטה, שינה גישה. הכול זה תהליך שלוקח זמן, דברים נבנים, פה ייתכנו נסיגות, שם נתקעים, לא קרה דבר, ממשיכים הלאה, בסוף מגיעים. כשהגישה נכונה, בסוף גם מגיעים. וכשמגיעים, איציק זוהר נראה מה זה קטן, יותר קטן מאביטן.
גישה רצינית
אפשר לומר שמכבי ובאר שבע נראו כמו שהן נראו ביום שני, רק משום ששיחקו האחת נגד השנייה, ללא הפרעה של יריבה אירופאית, שחשפה את מגבלותיהן. אבל שתי הקבוצות הבכירות של הכדורגל הישראלי נראו עדיין הרבה יותר טוב מאשר הנבחרת הישראלית. שתיהן נראו קבוצות.

שתיהן לא הרימו את עצמן מעל לליגה שלהן באמצעות הזרים שתקציבן אפשר להן להביא. הכוכבים שלהן הם ישראלים. אותם ישראלים שהיו לגוטמן. והזרים שלהם, יש ישראלים ברמתם, פחות או יותר. ברמתם, אבל לא בגישתם. נבחרת ישראל נראתה כמו נבחרת ישראלית טיפוסית, שסובלת מבעיה של אוריינטציה, של גישה. היא נראתה לא שייכת למעמד. באר שבע ומכבי היו ראויות למעמד. שתי קבוצות טובות שניגשות נכון למשחק ועושות את מה שמצופה מהם - כמה זה לא ישראלי, לעשות מה שמצופה מהן - והן עשו.

מכבי עושה את זה כבר עונה שלישית, באר שבע כבר עונה שניה. התהליכים שהן עוברות מניבים לעיתים תוצאות מאכזבות, אבל הן נבנות גם כשהן תקועות. הן יחלצו מהתקיעות כי הגישה שלהן רצינית, מפוכחת. רואים את זה על המשחק שלהן, מה הן מקבלות מהשחקנים המרכזיים שלהן, מה הן מוציאות מעצמן. אין כאן שום דבר ישראלי טיפוסי, זה יותר טוב, יש לזה כיוון. זה מוביל לאנשהו, רק שיהיה צורך להכיר בכך שזה מוביל לשם ולאמץ את הכיוון.