כשג’ורדי קרויף נחת בישראל בקיץ 2012, הוא התקבל בחשדנות.

אביו, יוהאן, היה שחקן ענק, גיבור ילדותנו, וגם ג’ורדי עצמו שיחק בעברו בברצלונה ובמנצ’סטר יונייטד, אבל אף פעם לא היה כוכב גדול. אמרו שיגיע להביל של מישור החוף, יעשה סיבוב דאווין, ירפד את הכיס ויעזוב במהרה.

אבל המנהל הספורטיבי של מכבי תל אביב נחשב היום לארכיטקט שעומד מאחורי שלוש אליפויות רצופות של המועדון, וכעת גם מאחורי הופעה יוקרתית בליגת האלופות האירופית. מי שעיקם פרצוף, סיים מזמן לאכול את הכובע.

“הזמן עבר מהר”, קרויף הודה כשנפגשנו. “אף פעם לא חשבתי שאהיה באותו מקום במשך ארבע שנים. זה לא מתאים לאופי שלי. אני בדרך כלל לא נשאר, אוהב דברים חדשים”.

אבל לא בונים אימפריה ביום.
“הכדורגל דינמי ומשתנה. תוצאות הן הדבר החשוב וסבלנות לא קיימת במילון. בלתי אפשרי לתכנן קריירה”.

מיטש גולדהאר, בעלי המועדון, בטח דיבר איתך על פרויקט.
“זה הצד הרומנטי. אני משוכנע שכמעט כל איש מקצוע שמגיע לקבוצה, יש לו תוכניות בראש, אבל כשהוא מפסיד חמש פעמים, הרעיון נגנז. כשהגעתי ניתחנו את המצב, וביחד עם הרבה אנשים עברנו שלב אחרי שלב. אני בסך הכל העטיפה של הספר”.

אל תצטנע, שרטטת את הדרך.
“כשאתה מגיע למקום שיש בו תרבות שונה, שפה אחרת, והכל שונה מכל מה שהכרת, אתה לא מנסה להעתיק. הדבר העיקרי הוא להתאים את עצמך ולזהות את היתרונות והחסרונות של הכדורגל המקומי. המשא ומתן ביני לבין מכבי תל אביב היה כבר שנה לפני החתימה, אבל בדיוק סיכמתי על חוזה בלרנקה שבקפריסין. לא חשבתי שזה יהיה אתי להגיע לנמל התעופה, לקבל את השחקנים החדשים עם חיוך של ברוכים הבאים ולהודיע שאני עוזב. אני שמח שנשארתי בקפריסין. כשהתחלנו לדבר עם מכבי, יותר מכל ראיתי בישראל אתגר - מועדון עם תקציב מכובד, קהל אוהדים אדיר. אתה רואה פוטנציאל, אבל גם בור שאתה יכול ליפול אליו ולא בטוח שתצא. בחיים צריך לקחת סיכונים, והדבר הראשון שניסינו, עם הצוות, היה להביא רוח מקצוענית”.


מה זאת אומרת?
“הייתי שחקן, וכשהיה לי משחק לא טוב האיש האחרון שהאשמתי היה אני. תמיד הדשא, הנעליים, האוכל. אתה מנסה למצוא הצדקות לעובדה שלא נתת הופעה. לכן הדרך היחידה למקצע היא להביא את כל הסביבה למקצוענות, שהכל מסביב לשחקן יתקתק. השחקן רק צריך לעבוד על הדשא, ואם הוא לא מצליח - אין תירוצים. הוא פשוט לא מספק את הסחורה”.

ליגת האלופות, התמודדות מול צ’לסי, זה מה שמצפים ממנו?
“בסוף אני אגיד לך איך הייתה החוויה האירופית. אנחנו מתמודדים שם עם כדורגל אחר, מנטליות שונה, חוקים אחרים. במשחקי מוקדמות ליגת האלופות אנחנו אחת הקבוצות הקטנות שעלו, והמוקדמות לא משקרות. זה שכר לימוד יקר. אנחנו צריכים לשחק בלי לחץ ולהוציא משם את המרב. הכי חשוב ששחקנים יצברו ניסיון, זה יהיה טוב להתקדמות שלהם”.


אביו יוהאן. צילום: דוד פליגל

הזרים נותנים דוגמה

תפקידו של ג’ורדי קרויף, בן ה־41, הוא לא לאמן, אלא לנהל את המערכת. הוא בוחר את המאמן, יושב עם השחקנים, מתווה את הדרך. על פיו יישק דבר. הוא הזרוע המקצועית של מיטש גולדהאר, הבעלים הקנדי של מכבי תל אביב.

בהתחלה כעסו כשקרויף בחר למנות מאמן ספרדי שיעבוד איתו, אבל מאז עברו שם גם מאמן פורטוגלי, ספרדי נוסף, ועכשיו סרבי. השוק המקומי עדיין עומד בצד ומקנא.

“אגואיסטית, כשהגעתי, רציתי לצדי מאמן שמבין את השפה שלי”, הסביר ומיד פירש. “לא שפה שמדברים, אלא שפת הכדורגל. לא רציתי להגיע למצב שאתה מנסה להכניס אופי אירופי וצריך להתווכח עם מאמן מקומי. חשבתי שזה יהיה הגיוני לבחור מאמן שיש לי אמון בו ואני מכיר את עבודתו. אם יש ויכוח, אחרי שעה הוא נעלם. עם השנים גם לבעלים יש את הרצונות שלו ועולה השאלה האם הגיע הזמן למנות מקומי. המנכ”ל, הבעלים ואני מחליטים בנושא ועושים מה שטוב למועדון”.

מיטש גולדהאר. צילום: עדי אבישי

מסתבר שמה שטוב הוא רק תוצרת חוץ.
“הכי קשה זה לבחור מאמן. עם שחקנים אתה מביא חמישה ולא תפגע בול בכולם, אבל שתי החתמות רעות יישכחו עם שלוש טובות. מאמן יש רק אחד. לכן אינטואיציה היא מילת המפתח, הרגשה אם הבן אדם מתאים. יש מאמנים ישראלים שאני אוהב, אבל מכבי הרוויחה מהזרים. שחקנים הרוויחו מנטליות שונה, פילוסופיה אחרת, והתוצאות מעידות שזה לא היה רע. אותו הדבר לגבי שחקנים זרים. חלק מהאנשים פה לא הבינו למה לקחנו כמה טיפוסים. השמות לא חשובים וגם לא רק מה שהביאו למגרש, יש גם החלק הבלתי נראה. למשל זר בן 35 שלא שיחק בשבת, וביום שני בבוקר הגיע לאימון ונתן 200%. זה עושה משהו לבחור שכל הזמן מתלונן שהוא לא משחק מספיק. או שוער בן 36, כמו חואן פאבלו, עם גישה מושלמת, בלי טיפת שומן בגוף, ולידו שוער צעיר שצריך להסיר כמה קילוגרמים עודפים. זה שיעור. הפרשנים מסתכלים רק על הכדורגל, אבל בשבילי הצד הבלתי נראה, כשאתה מנסה להכניס מנטליות אירופית, אפילו יותר חשוב. הדרך היחידה לחנך”.

מהצד הוא נראה כמעט מלאכי, אבל הוא מקבל לעתים החלטות אכזריות. את חואן פאבלו, השוער שהרגע הילל, הוא ניפה מהסגל שעות אחרי שהבחור עזר לו להגיע לליגת האלופות. מנע מהספרדי הוותיק להגשים חלום.

במקומו הביא קרויף צעיר בן 19 מסרביה, פרדרג ראיקוביץ’, שאומרים שיהיה אדיר כשיגדל. בינתיים חוסר ניסיונו נראה היטב בתבוסה של הקבוצה 0־4 נגד צ’לסי האנגלית, בפתיחת משחקי ליגת האלופות.

מהמאמן הספרדי, פאקו אייסטאראן, שהביא את הקבוצה לזכייה בשלושת התארים הכי חשובים בכדורגל הישראלי, קרויף נפרד הקיץ מבלי למצמץ. אמרו שחשב שהספרדי לא מוציא את המקסימום משחקניו, אחרים דיווחו שאלה יחסים אישיים שהובילו לפרידה.

“היו לי כאן שתי החלטות קשות”, הוא מספר. “חואן פאבלו היה אחד השוערים הטובים בישראל, שלא תמיד קיבל את ההערכה לה היה ראוי. זו הייתה החלטה קשה, והזמן יגיד אם הייתה טובה או רעה, אבל תאמין לי, וגם הוא יודע, זו לא הייתה שיחה של דם קר בינינו. זו הייתה שיחה לא נוחה, קשה ומאוד עצובה”.

"אחד השוערים הטובים בישראל". חואן פאבלו. צילום: אסף קליגר

אבל להביא ילד בן 19 לקבוצה עם שאיפות?
“מכבי נמצאת בעמדה מרתקת לגבי העתיד עם שוער בן 19 ושוער בן 17 מקבוצת הנוער, שיש לו כישרון עצום. הרבה זמן לא ראיתי עתיד כזה מבטיח בעמדת השוער. זה יהיה קשה, אבל רק הדשא יספר אם צדקנו”.

אמרת שתי החלטות קשות, התכוונת גם לעזיבה של פאקו?
“לא”.

היא הייתה על רקע אישי?
“אני אף פעם לא מביא את הצד האישי, רק המקצועי. אני לא חייב להיות חבר טוב של אף אחד. כשיש כבוד והבנה, אז הכל טוב. היו סיבות אחרות”.

קשה לעבוד איתך?
“אני חושב שקל. אולי זה נראה קשה, אבל היו לי יחסים טובים עם כל המאמנים שאיתם עבדתי. עד היום כשהם רואים שחקן טוב הם מתקשרים, ‘ג’ורדי, שים עליו עין’. זה לא קורה כשנפרדים בטריקת דלת, ועובדה שפאקו עשה עבודה מדהימה והיום מאמן במקסיקו, שזו ליגה יותר גדולה. פאולו סוזה מאמן פיורנטינה האיטלקית, אוסקר גארסיה הלך לליגה השנייה באנגליה. אני לא בן אדם קשה”.

לקרויף כבר יש ניסיון עם השחקן הישראלי, למד אותו מכל הפינות במהלך השנים שהוא כאן. “יש פה משהו שבארצות אחרות לא קיים”, אמר. “אפשרות שעיתונאי יסמס לשחקן כמה שעות לפני משחק וידרוש שיספר מה ההרכב הפותח? זה לא אתי. אם אני אתפוס שחקן כזה אני אמליץ לבעלים לזרוק אותו מהמועדון. לא צריכים כאלה במכבי תל אביב. כאן יש שחקנים שלפני שמנשקים את האישה לבוקר טוב רצים לאינטרנט לראות מה כתבו עליהם. אני מרגיש שאלה סיבות שלא קשורות לכדורגל שגורמות לישראלים קשיים כשהם יוצאים לשחק באירופה. משהו בחינוך צריך להשתנות”.

מה עוד?
“המעורבות הגדולה של ההורים. עצה שלי, מי שמייצג שחקן, שלא יהיה קשור אליו מבחינה רגשית. רק ככה אפשר לראות את המציאות בצורה ברורה. גם לי יש בן, ואולי בגלל זה אני ביקורתי, אבל אני פוגש הורים שמשוכנעים שהילד שלהם, ביי פאר, השחקן הכי טוב באירופה. אני לא ראיתי את זה”.


הורה חולם שהבן יהיה כוכב.

“בסדר, כאבא אתה צריך להיות מעורב רגשית, אבל עסקים ורגשות אף פעם לא הלכו ביחד. אתה צריך להיות ניטרלי. זה קיים כאן בכל הגילאים, וזה לפעמים החלק המכוער של העבודה, לפתוח למישהו את העיניים ולהגיד ‘יש לנו זווית ראייה שונה לגבי הבחור שרץ לפנינו’. הרבה פעמים יש לי הרגשה שהשחקן פה חושב ‘מה המועדון יכול לתת לי’ במקום ‘מה אני יכול לתת למועדון’. זה משהו שצריך לעבוד עליו מגיל קטן”.

אתה מנסה לשנות?
“זה לוקח שנים, וזו רק הדעה שלי. אני לא חכם יותר ממישהו אחר, אני בסך הכל מנסה להראות את ההבדלים. לשחקן הישראלי יש יותר מאפשרות להצליח באירופה, אבל יש מינוס שצריך לעבוד עליו, ואני גאה שבמכבי תל אביב הרבה שחקנים עברו שינוי מדהים. לפעמים אני מסתכל עליהם ואומר ‘וואו’”.


אני בחור עקשן

קרויף נולד בהולנד, ב־1974, מספר חודשים בלבד לפני שאביו הוביל את הנבחרת הלאומית לגמר גביע העולם, שם שבר את לבנו כשקרס דווקא בקרב על התואר מול מערב גרמניה השנואה. “כן, אני מכיר את התקופה ההיא”, קרויף צוחק. “הימים של ההיפים, שבהם אנשים הלכו עם שיער ארוך ושרשראות גדולות. זו תקופה אחרת. מבחינתי הוא אבא שלי, ואף פעם לא ראיתי אותו כאיש כדורגל”.

אתה מתייעץ איתו?
“על מה?”

כדורגל, קצת טיפים.
“איזה טיפים? את הידע שלי שאבתי בשולחן האוכל, במטבח. היינו יושבים, ולא היו סלולריים או טלוויזיה. זו הייתה התקופה שבה למדתי ממנו הכי הרבה”.

אבל הוא יוהאן קרויף, מר כדורגל.
“מה לעשות, אני בחור עקשן. התקשרתי אליו וסיפרתי שקיבלתי הצעה מישראל. שאלתי את דעתו והוא אמר ‘בטח’. אם זה נקרא לתת עצה, אז הוא עזר לי”.

אבא שלך מאוד ישיר. אתה דומה לו?
“אני פחות ישיר, זה בטוח. קצת יותר דיפלומט ממנו, אבל לו יש הזכות להגיד מה שהוא רוצה. הוא מהבודדים שהם בני אלמוות, ואני לא”.

קרויף, האב, היה מספר 14 הגדול בכל הזמנים, הכוכב של הולנד, אייאקס אמסטרדם, ואחריה - ברצלונה. שם השתקע, כיכב וגם אימן את אחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה.

“אני קטלוני הרבה יותר מאשר הולנדי”, מעיד על עצמו קרויף ג'וניור. “הייתי בהולנד אולי פעמיים בשש השנים האחרונות. השורשים שלי הם לגמרי ספרדיים, המשפחה גרה שם. אין לי דבר שנשאר בהולנד”.

איך אתה מסביר?
“בקלות. אומנם נולדתי בהולנד, אבל אבא שלי שיחק בספרד, ושמונה ימים אחרי שנולדתי הובאתי בסל־קל לברצלונה. ארבע השנים הראשונות היו ספרדיות, השפה הראשונה הייתה ספרדית וגרתי בהולנד בסך הכל שש שנים מחיי, כשהיום אני בן 41. הדרכון לא תמיד קובע”.

איך תתאר את עצמך כשחקן?
“הייתי מתחכם, טיפוס של מורד. לא הייתי המקצוען המושלם. היו לי 11 או 12 ניתוחים במהלך הקריירה, כך שהיה זמן ארוך של החלמות, והמלחמה נגד הגוף היא הכי קשה. היה פוטנציאל, אבל לא מימשתי את כולו. לא הייתה לי המנטליות המתאימה. לכן אני אוהב היום מקרים קשים של שחקנים, כי אני מקווה שלא יעשו את הטעויות שאני עשיתי. מקווה שאצליח להשפיע עליהם להגיע לדרך הנכונה”.

היה עליך לחץ להיות כמו אביך?
“זה תמיד היה מלחיץ. היה רגע בחיים שיכולתי לבחור בראש אם ליהנות מכדורגל, זאת אומרת לגעת בכדור כל הזמן, או להיות חלוץ, שמחכה בסבלנות לצ’אנסים שלו. אולי בגלל מחסור בדקות משחק בחרתי להשתתף יותר במשחק. בגלל זה הסטטיסטיקה שלי בהבקעת שערים לא הייתה כמו שהייתה צריכה להיות, כפולה, או משולשת. למדתי מטעויות בכדי לעזור לאחרים”.

האינטואיציה של זהבי

ואי אפשר שלא לדבר על שחקן הקבוצה, ואחד השחקנים הישראלים הטובים בכל הזמנים – ערן זהבי. לאחרונה קרויף התראיין בספרד ואמר שזהבי יכול היה לשחק שם, אבל הכוכב הישראלי בחר להישאר בארץ, חתם על חוזה לחמש שנים. טעות קריטית?

“שאלו אותי אם הוא יכול לשחק בספרד אמרתי כן”, הוא מספר. “אם היו שואלים אם הוא יכול לשחק בצרפת, גם הייתי עונה שכן”.


אבל הוא נשאר בישראל.
“הבחור אינטליגנט ויודע מה הוא רוצה. הוא מרגיש שהוא מוערך במכבי, הדעה שלו נחשבת. יש דברים שקשה להבין אותם אם אתה לא בפנים. הרגשה שכסף לפעמים לא יכול לקנות וארצות אחרות לא יכולות לתת. ערן מבין שמכבי מנסה להתקדם ואין ספק שבלי חבריו הוא לא יכול היה לעשות את אותם קסמים. הוא דמות מובילה מחוץ ועל המגרש”.

עדיף להיות ראש לשועלים.
“זו מחשבה פרובינציאלית. ערן הולך בעקבות האינטואיציה והיא אומרת שכרגע הוא נמצא במקום הנכון. הרבה מועדונים נוהגים במדיניות בת היענה, מכניסים את הראש מתחת לחול ‘יש לך חוזה, אין על מה לדבר’. לכן צריך לדעת מתי לתת ולהיות גבר ולא רק כשמגיע הזמן. כשחשבנו שלערן מגיע, אז מגיע וזה המפתח לכל דבר”.

ערן זהבי. צילום: עדי אבישי

לך אין שאיפות להגיע לקבוצות יותר גדולות?
“לא רוצה להישמע שחצן, ובטח זה יישמע ככה, אבל כשחקן הייתי במועדונים הכי גדולים ולא תמיד הייתי שמח. הייתי מאושר במועדון קטן כמו אלבס הספרדי, שם הרגשתי בעל ערך. אני לא מתכנן קריירות, אף פעם לא הייתי כזה. אם היית אומר לי לפני עשר שנים שאעבוד בישראל הייתי אומר ‘בטח, בטח’. לא היה לי שום מושג. אני נותן לגורל למשוך אותי”.

דיברו עליך השנה עם חיבור לברצלונה הגדולה.
“תמיד יהיו אופציות, אבל אני בן אדם מוזר. אם אני מרגיש מאושר ויש עוד אפשרות להתקדם אין לי את האובססיה להגיע למועדונים גדולים, כי הייתי שם. מה שהפתיע אותי, שאחרי שזכינו כאן בטראבל (אליפות, גביע המדינה וגביע הטוטו – א.ל), אנשים בדרך כלל אומרים ‘עשיתי את שלי, הגיע הזמן להירגע’, אני הרגשתי הקיץ יותר לחץ מכל שנה אחרת. לחפש דרך לשפר את הקבוצה”.

"היה יותר לחץ מכל שנה אחרת". צילום: עדי אבישי

אולי אתה חושש לעזוב למועדון גדול ולחוץ?
“מועדונים גדולים זה אולי יותר לחץ, אבל שם יש חוקים פחות משונים משיש בישראל”.

לקרויף יש בטן מלאה על התקנות בהתאחדות לכדורגל. “שחקן בן 30, שמסיים חוזה, צריך לשלם עליו דמי השבחה למועדון בו גדל, זה מנוגד לכל חוקי פיפ”א ואופ”א”, פתח. “הוא אמור להיות חופשי ועדיין צריך לשלם עליו. אם יחליטו שהמחיר ללא חוזה הוא 1.5 מיליון שקלים, אז תאר לך אם היה חוזה? אם תבטל את החוק כל המחירים בשוק הישראלי ירדו. השוק כאן מוגבל, זו לא אוכלוסיה של 100 מיליון איש. מה שקורה שהשחקנים הטובים יקרים, כי כל המועדונים רוצים אותם. האבסורד הוא שיותר זול לקנות שחקן ישראלי שמשחק בחו”ל מאשר לקנות ממועדון בארץ. את אבי ריקן הבאנו משוייץ ואם היה משחק בישראל, מחירו היה פי עשרה”.

קרויף גם מחזיק בדעת מיעוט. הוא משוכנע שקבוצות הליגה שלנו צריכות לצרף יותר מחמישה שחקנים זרים, כפי שמותר היום. בהתאחדות חושבים אחרת. ריבוי זרים יפגע, לטענתם, בהתפתחות הצעירים ובהתקדמות הנבחרת הלאומית.

“לשחקנים הטובים תמיד יהיה מקום ותביא לי סטטיסטיקה שמוכיחה שחמישה זרים עוזרים לכדורגל הישראלי”, ביקש בציניות. “אני רק רואה איך אתם במגמת ירידה ומדינות כמו קפריסין עולות. למה? כי יש להם יותר זרים בשביל להתמודד עם אירופה. זו המציאות של הכדורגל היום”.

הם משפרים את איכות הליגה?
“זרים לא תמיד משפרים, אבל אם תמיד תאכל תפוח לא תדע מה טעמו של תפוז. צריך לשלב ואחרי חמש שנים השחקן הישראלי ילמד מכולם, יקבל זהות ויהפוך לשחקן הרבה יותר טוב. תפתח את הראש. בליגה שלנו אולי מספיק מה שיש, אבל כשאתה הולך לשחק בליגת האלופות זה כמו להילחם עם מכונת ירייה כשצריך טנק”.

קבוצות יאבדו את הזהות.
“הזהות לא שווה היום. אני לא אומר את זה, הסטטיסטיקה אומרת. אני רק קורא ומנתח. דבר אחר והוא מדהים בכדורגל הישראלי, ממש חור, אלה מחלקות הנוער. הן מפסיקות לתפקד כשהשחקן מגיע לגילאי 18־19 כשאני רואה בספרד שחקנים שמתחילים לשחק בליגה הבכירה רק בגיל 21־22. האם הישראלים טובים מהספרדים? זה לא הגיוני שבגיל 19 יחליטו אם השחקן ייהפך למקצוען. יש שחקנים שפורחים בגיל מאוחר”.

עוד לא פתרנו את בעיית המשחקים בשבת, שעומדת על הפרק.
“כן, בטח. יתקשרו לוועד האולימפי ויגידו שהספורטאים הישראלים לא יכולים להתחרות בשבת, נראה אם ישנו את החוקים בשביל שמונה מיליון תושבים. הדברים לא נראים טוב. כל מה שיכול לפגוע בספורט הישראלי, נעשה. שיהיה לכם בהצלחה”.

מכבי תל אביב תפסה מרחק מהקבוצות האחרות בזכות ההתמקצעות, אבל גם בגלל ששאר הקבוצות לא מצליחות להתרומם. מכבי חיפה מתרסקת, בית”ר ירושלים מרוששת, הפועל תל אביב בתהליכי בנייה איטיים, קריית שמונה קטנה מדי ובאר שבע מתקדמת בקצב שלה. בעונה שעברה זה היה מביך, הקבוצה זכתה בכל תואר אפשרי.

בארץ יש כאלה שחוששים מגרסה כדורגלנית למחלקת הכדורסל של המועדון. “אומרים שמכבי תל אביב כדורסל לוקחת את השחקנים הכי טובים? אולי השחקנים רוצים להילקח על ידי המועדון הכי טוב?”, קרויף שאל ולא חיכה לתשובה. “זה בלתי יאמן שמבקרים מועדון שהאסטרטגיה שלו שמה את הספורט הישראלי על המפה”.

כשלקחתם את גילי ורמוט, מהפועל תל אביב, הרגישו שאתם משתמשים בכוח הדורסני שלכם.
“מה זה לקחנו? היה משא ומתן והייתה הסכמה של שלושת הצדדים. באותו רגע זה היה חיוני לכל המעורבים ולא משנה הסיבה. מילה כמו ‘לקחתם’ היא לא במקום”.

מה המטרה של מכבי תל אביב?
“שנתמודד כל שנה על תואר האליפות, זו הדרך היחידה לשחק באירופה. אנחנו רוצים שתהיה לנו יותר נוכחות אירופאית”.

קרויף אינטליגנט, חריף. משתלב טוב בחיים התל אביבים. “אני אוהב את הים, האוכל", הוא אומר. "אוהב שהעיר לא הולכת לישון. המנטליות לפעמים קשה לי. ישראל היא לא מדינה שקל לחיות בה. אהבתי את החיים בלרנקה, קפריסין. האנשים שם חמים ונותנים לך להרגיש בנוח מהרגע שנחתת בשדה התעופה. לא היה אכפת לי לגור שם”

אנחנו לא דומים לקפריסאים?
“הצחקת אותי, הם פי מיליון יותר נינוחים. קפריסין זה אי קטן, כולם מכירים את כולם. כאן המתח נמצא באוויר. מתווכחים על כלכלה, פוליטיקה, תחבורה. אם תבקש ממני לבחור בין תל אביב ללרנקה? אני אלך על ברצלונה. אין כמו בבית”.