פעם ראשונה שראיתי את יוסי בניון בוכה הייתה בווסרמיל, בסוף עונת 1997/8. באר שבע ירדה ליגה אחרי 27 שנה, בניון לקח ללב וירד מהמגרש בדמעות. פעם שנייה ראיתי אותו בוכה בסמי עופר, לפני שנה. בניון שם גול נגד מכבי נתניה שהביא את מכבי חיפה קרוב לפלייאוף העליון. גול חשוב כנראה. מספיק חשוב כדי שבניון יתפרק וימרר בבכי.

התרשמתי מאוד משני האקטים האלה. בווסרמיל הוא היה ילד בן 18, עונה ראשונה שלו בקבוצה הבוגרת, העמיס את הגרוטאה ההיא, באר שבע של הימים ההם, על כתפיו, לקח פנדל מכריע בדקה ה־90 נגד מכבי חיפה, דוידוביץ' הדף והילד טס לריבאונד, הכניס אותו והתחיל לבכות.

יוסי בניון בוכה לאחר שהפועל באר שבע ירדה ליגה. צילום: דוד פליגל

בפעם השנייה, בסמי עופר, אמרתי: תראה מה זה, אחרי כל מה שהוא עבר בכדורגל - לה ליגה, פרמייר ליג, סנטאנדר, ווסטהאם, ליברפול, צ'לסי, ארסנל, ק.פ.ר. אנפילד, סטמפורד ברידג', האמירויות, ברנבאו - אחרי כל זה הוא עדיין מתרגש מאיזה גול. ונגד מי? נגד מכבי נתניה. גול שאולי יעלה את הקבוצה שלו לפלייאוף העליון של ליגת העל. בישראל.

עמרי אפק, שחקן נבחרת בעבר ופרשן בהווה, התייחס לשני האינצידנטים האלה בטור שפרסם באתר של ערוץ הספורט. "אז, בווסרמיל", אפק כתב, "בניון ביכה את גורל הקבוצה שלו. בסמי עופר הוא ביכה את גורלו". נתקלתי בטור הזה כשחיפשתי חומרים שמתייחסים לקריירה של בניון. חשבתי בתחילת השבוע שהסיפור שלו בחיפה הולך להיגמר לא טוב.



***

בניון היה צריך להימצא עכשיו בעיצומו של מסע פרידה גרנדיוזי מהמשחק. מסע שהיה צריך להתחיל לפני שנה, להימשך ולהסתיים השנה, במדי הקבוצה שבחר להיות מזוהה עמה. הבחירה בחיפה הגיונית אבל לא מובנת מאליה.

הוא שיחק ופרץ בחיפה אבל לא נולד שם. כדי שתוכניתו תעלה יפה - כפי שקיווה, כפי שמגיע לו, מגיע למועדונו, לנשיאו, לראש עיריית חיפה, לאזרחי העיר, לכל קהילת הכדורגל בצפון הארץ, לנשיא הטכניון, לא.ב. יהושע, לכל מי שמזוהה עם העיר הזאת ומגיע לו לרוות קצת נחת - כדי שזה יקרה, בניון היה צריך להגיע לקבוצה בנויה, מתפקדת, שלא תלויה בו ונשענת עליו. שיכולה להרשות לעצמה אותו בגילו, במצבו, ביכולות העכשוויות שלו. שלא דורשת ממנו לספק קבלות, שלוקחת ממנו פה ושם הבלחה שאותה הוא עוד יכול לתת בקבוצה שרק מתקשטת בו, אבל לא יושבת על כתפיו, מעניקה לו את סרט הקפטן והופכת אותו לסמל שלה.

בגילו, בניון כבר לא יכול לספק קבלות, אבל הוא עוד יכול להיות סייד קיק. בעצם תמיד היה סייד קיק, עשה קריירה מבריקה בתפקיד הזה. אני לא חולק על זה שהוא גדול שחקני ישראל אי פעם - אין לי דעה בעניין ואם זה מה שכולם אומרים אז בסדר, שיהיה - זה ברור שעד עתה הוא עשה את הקריירה האירופית המוצלחת ביותר מבין כל הישראלים ששיחקו באירופה, אבל גם בימיו הטובים ביותר בניון לא היה לב הקבוצות שבהן שיחק. הוא היה טוויסט בעלילה, דמות משנית - מבריקה, ססגונית, יצירתית, ייחודית - ואין כאן כל כוונה לגמד אותו, רק להזכיר מי הוא היה אז ומה אפשר לצפות ממנו היום.

תמיד היה סייד קיק. בניון במדי ליברפול. צילום: דייויד רוקליף

אף קבוצה שבניון שיחק בה לא נבנתה סביבו, חוץ מנבחרת ישראל. הוא נתן לנבחרת את הטוב ביותר שהיה לו, עשה הרבה, היחיד שעשה משהו, אבל זה לא הספיק. גם הוא לא הביא את הנבחרת לשום מקום, אף על פי שסיפק הרבה רגעים בלתי נשכחים.

האירופים זיהו במדויק את היכולות שלו והקצו לו את הנישה שהולמת את כישרונו - שחקן הכרעה שמחולל את הקסם בזמן הנכון. בזה הוא היה הטוב מסוגו, ובכיוון הזה הקריירה האירופית שלו התפתחה.

את בניון קנו ומכרו במחירים שנעו בסביבות חמישה מיליון פאונד, אלה הם מחירים נקובים של ספציאליסט, לא של שחקן שלד. בניון לא היה אף פעם השחקן הראשון שבוחרים לקבוצה שנבנית כדי להגיע רחוק. קודם, לפני שמביאים את בניון, יוצקים את הבסיס; מביאים שוער, בלם, קשר אחורי, גולר. כשכל אלה מונחים במקומם מתקשטים בבניון, כדי שיעשה את הדברים שמנוגדים למהלכים הצפויים של המשחק.

בניון, במובן הזה, דמה יותר לחיים רביבו מאשר לאייל ברקוביץ', אם כי היה הרבה יותר טוב משניהם. ברקוביץ' היה צריך את הכדור ברגל שלו כל הזמן, בניון לא. בניון ביקש את הכדור כשהמשחק היה תקוע והתבקשה הכרעה שרק הוא היה יכול לאלתר ולספק. הוא תמיד עשה את זה, ובקבוצות הכי גדולות בפרמייר ליג.



***

היה לבניון, עדיין יש לו, המראה המתעתע הזה: קטן, רזה, לא משדר נוכחות. שחקן הגנה נכנס בו, מפרק אותו, מעיף אותו קיבינימט, מוציא אותו מהמשחק. גליץ' אחד, זה כל מה שצריך. אני חושב עכשיו כמה שחקני הגנה, בקבוצות הכי גדולות באירופה ובמסגרות הכי נחשבות, שילמו מחיר על הגישה הזו: המגן כבר התחייב, ירד לגליץ', הוא כבר על התחת, הולך להיכנס בפשפש, לפרק אותו, אבל הפשפש כבר לא שם. שינוי כיוון חד, בעשירית השנייה האחרונה הוא מסיט את הכדור הצדה, הוא כבר במקום אחר. כמה מגינים אכלו ממנו את זה. מהבלטות של דימונה, קבוצות הילדים של הפועל באר שבע, עד הטופ של הכדורגל האירופי.

את זה בדיוק בניון איבד. זה מה שהגיל והפציעות לקחו ממנו. לקחו לתמיד. לא ביום אחד - בהדרגה. בגיל 30 הוא אולי עוד היה יכול לחולל את זה, בגיל 32 הוא איבד צעד, ובגיל 34 כבר אין לו את זה והוא מגיע למסע הפרידה שלו כשאין לו מה לתת.

בלי זה אין לבניון ייחוד. הוא לא שחקן שיכול לתרום מתבונתו, מניסיונו ומקור רוחו בפינה אחרת של המגרש. זה מה שהוא נולד לעשות. ומהרגע שהוא לא יכול לעשות את זה, אז הוא רק עוד שחקן.

זה פוגע במעמדו כי אז מתחילים לשאול: רגע, ולמה, ומי, ואיזה עוד עסקים יש לו חוץ מכדורגל, ובמה הוא מעורב, ועל מי הוא עובד כאן. זה פשר השלט שאוהדי חיפה תלו באיזשהו משחק: "זו לא עוד סוכנות מכוניות". הכוונה הייתה לשחר. ו"כדורגל זה לא סוכנות שחקנים" - הכוונה הייתה לבניון. אוהדי כדורגל הם חארות, היום סוגדים לך, מחר נכנסים לך לכיס. הם מבקשים קבלות, וליוסי אין קבלות לתת.

למה תמיד הם מושכים את זה רגע אחד יותר מדי.