אם בעבר הסתייג לא אחת ממהלכים שהיו בקבוצה שהביאה לו את תהילתו, במוצאי שבת האחרון, לא הצליח שלום אביטן, מלך השערים של הנגב, להסתיר את התלהבותו ושמחתו, ונסחף גם הוא לחגיגות ששטפו את העיר. “חגגתי עד אמצע הלילה עם כולם”, הוא מספר, “אי אפשר שלא לחגוג הפעם עם הזכייה ההיסטורית של באר שבע באליפות לאחר 40 שנה. אף אחד לא יגיד שהזכייה לא מוצדקת. הרי לאורך עונה שלמה הוכיחה באר שבע את עצמה כקבוצה הטובה ביותר, שלה סגל שחקנים יוצא מהכלל, בהנהגתו המרשימה של אליניב ברדה”.

כשמעירים לאביטן ש-14 השערים שברדה הבקיע העונה רחוקים משיא 35 השערים שהפציץ כוכב מכבי תל אביב, ערן זהבי, הוא שולף הפתעה על ההתחלה: “לא ישמעו ממני אפילו מילה לא טובה אחת על זהבי. אולי לא יודעים, אבל זהבי ואני קרובי משפחה. כלומר, סבתא שלו ואבא שלי אחים. אני שמח על השיא שהשיג, שלא עזר להם להביא אליפות. כל הכבוד שהם זכו באליפות שלוש עונות רצופות, אבל עכשיו זה הזמן של באר שבע”.

הופתעת מה”הפצצה” שלו?

“לא. נראה שהוא למד משהו כששיחק בפאלרמו, באיטליה. הניסיון הזה שווה הרבה, ובנוסף רואים אצלו רעב מתמיד להבקעת שערים, רעב שלא חסר לברדה. אבל שחקנים מצוינים ורעב לא מספיקים כדי להביא זכייה באליפות. הם צריכים מישהו שייתן להם את האפשרות לבטא את הכישרון שלהם. על כך יש לשבח את הבעלים של הקבוצה, אלונה ברקת. הגברת השקיעה בהפועל באר שבע השקעות לא קטנות. רואים שהיא חיפשה הובי ועושה אותו על הצד הטוב ביותר, כל הכבוד לה”.

אלונה ברקת. "כל הכבוד לה". צילום: ערן לוףאלונה ברקת. "כל הכבוד לה". צילום: ערן לוף

יש הבדל גדול בין תנאי תקופתך לבין תנאי הקבוצה היום.
“נכון. היינו קבוצה של מועצת הפועלים של ההסתדרות. התנאים היו שונים לגמרי מאשר היום, אבל לא התלוננו ועשינו את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר, גם אם שיחקנו באצטדיון שלא משתווה לאצטדיון החדש, שהוא תאווה לעיניים וברמה אירופית. היום משחקים כמו על שטיח פרסי, מה שאז בכלל לא חלמנו עליו. מה שכן, אימן אותנו איש מקצוע ברמה גבוהה כפי שהיה אז המאמן שלנו, אמציה לבקוביץ’. הוא סמך עלינו, השחקנים, ב־100%, ואיתו היה שקט תעשייתי במועדון, משהו דומה למה שמפגין כיום המאמן הצעיר ברק בכר”.

"הקהל קיבל סטירות"

אביטן, 65, נולד להורים יוצאי מרוקו במחנה מעבר במרסיי ועלה ארצה כפעוט, ישר לאוהלים של שכונת נווה נוי בבאר שבע. “רינה מצליח גדלה בשכונה שלנו, ומגיל מאוד צעיר ראו עליה שיש לה פוטנציאל לפרוץ”, מספר הסקורר. “אבא של יהודית רביץ אימן אותי בנוער. צביקה הדר היה אוהד שלי כילד. יש מה להתגאות בבאר שבע”.

כתינוק, התייתם אביטן מאביו, ואמו האלמנה ראתה אותו מתביית על הכדורגל בגיל צעיר מאוד. כדרוריו הראשונים היו בקבוצת הילדים של בית”ר באר שבע. “הם הבחינו בכישרון שלי ופיתו אותי עם נעלי כדורגל, מצרך מבוקש בזמנו”, הוא נזכר.

כשניצוד על ידי קבוצת הפועל, שמעבר לכביש, הבקיע שער כבר במשחק הראשון שבו השתתף לבוש במדיה. “זה עורר קנאה אצל השחקנים, איך הבית”רי הזה בא ומבקיע שערים”, הוא משחזר. “מרוב קנאה בי, הפסיקו למסור לי. למזלי, בדיוק בית”ר ירושלים רצו אותי. בשנתיים ששיחקתי שם נרשמה הפריצה הגדולה שלי עם נחום סטלמך המנוח כמאמן, שממנו למדתי איך נוגחים שערים. לאוהדים של בית”ר הייתי כמו אלוהים. הם היו חולים עלי, בתקופה שלא היה שוער שלא חטף ממני גולים.

שלום אביטן בהפועל באר שבע בשנות ה-80. צילום: משה שי, פלאש 90שלום אביטן בהפועל באר שבע בשנות ה-80. צילום: משה שי, פלאש 90

“כשבאר שבע ראו איך שחקן שלהם מצליח בחוץ, קנו אותי חזרה במחיר פי כמה יותר גבוה, והייתי שותף ב־76’ לזכייה השנייה של הקבוצה באליפות, עם 18 שערים שהבקעתי. היו לנו אז אלפי אוהדים שהכדורגל היה כל עולמם, והאווירה הייתה כמו בקרנבל בברזיל. מתוך מחויבות לאוהדים האלה היו לי פרפרים בבטן לקראת כל משחק”.

לא הייתה המשכיות לשתי האליפויות ההן.
“ולא במקרה. הקהל בבאר שבע קיבל הרבה סטירות, בעיקר בגלל ניהול כושל של עסקנים מדרגה ירודה, שהביאו לקבוצה את המאמנים הכי גרועים”.

מה היה הסוד שלך בהבקעת שערים כה רבים?
“הייתי ‘גולר’; חלוץ שמריח את הרשת, בועט שווה בשתי הרגליים, והניתור שלי לנגיחות היה מפחיד את ההגנות שממול”.

אם כך, מדוע הדבר לא בא לביטוי בנבחרת?
“כאן נגרם לי עוול. כבר במשחק הראשון שלי במדי הנבחרת, מול האולימפית של הולנד, שמתי את שני הגולים בניצחון 0:2. גם ב־1:1 מול דנמרק הבקעתי כבר בדקה הראשונה ממסירה אה־לה־מלמיליאן. בהמשך נשברתי, כשהמאמן עמנואל שפר נתן לי משימות הגנתיות. הבנתי שזאת הייתה הדרך שלו להביא חלוץ אחר במקומי”.

אתה צוחק?
“לא, הייתה אפליה באוויר עם העדפה בולטת של שחקנים מהמרכז. מקצועית, שפר היה מאמן יוצא מהכלל. מבחינה אנושית - פחות. נוצר פיצוץ בינינו. תפסתי עצבים, הסרתי את החולצה והלכתי הביתה. יותר לא שיחקתי בנבחרת”.

וואלה, פספוס.
“אתה יודע כמה פספוסים יש לנו בחיים?”

אתה, שפספסת גם קריירה בחו”ל, התקנאת בבן עירך, אליניב ברדה, כשתפס הצלחה בבלגיה?
“להפך, אני גאה בו ושמח בהצלחה שלו אז והיום. צריך להבין שבתקופה שלי אירופה לא הייתה פתוחה כמו היום. בשנות ה־70, כשהרטה ברלין, מקבוצות הבונדסליגה בגרמניה, רצתה אותי, שחקן נבחרת ישראל דאז, שמוליק רוזנטל, ששיחק בקבוצת בורוסיה מנשנגלדבך, טרפד את המעבר שלי לגרמניה. כשהתייעצתי איתו אם לעבור לשם, הוא הפחיד אותי עם ‘אש”ף בברלין’, מה שגרם לי להחליט להישאר בארץ. עושים טעויות בחיים. הרי יכולתי לבסס את המעמד הכלכלי שלי”.

בניגוד לך שחקנים אחרים, כמו גל אלברמן, לא פחדו לשחק בגרמניה.
“אלברמן הוא מהשחקנים שכוחם באפרוריות שלהם. אז הוא הגיע לגרמניה, יופי, ומה יצא מזה?”

לא סיימת את הקריירה בבאר שבע.
“זה נכון. כשראיתי שאני מתבגר רציתי להחליף אווירה (לאביטן, חד הלשון, היו לא מעט עימותים עם שחקני צמרת בהפועל באר שבע - י. ב־א.) ועברתי להפועל תל אביב. במחזור ה־15 נפצעתי בברך, פציעה משמעותית ראשונה בקריירה. הבנתי שזה הרגע להרים דגל לבן. הפועל תל אביב סיימו אותה עונה עם אליפות ובלעדי”.

לא מסתפק 

בגיל 35 תלה אביטן את הנעליים, כשמאחוריו הספק של 334 משחקים בליגת העל, בהם הבקיע לא פחות מ־117 שערים. 99 מהם היו במדי הפועל באר שבע, מה שהפך אותו למלך השערים העל־זמני שלה.

זה מספק אותך? אתה מתחרט על משהו? 
“אותי שום דבר לא מספק. ואם אני מתחרט על משהו, זה שלא ידעתי לנווט את עצמי נכון ונתתי לתקשורת לצייר אותי כפי שהיה לה נוח. זרמתי עם התאווה שלה לכותרות וגרמתי לדימוי לא נכון שלי, שלפיו אני מצויר כמשהו חייתי. אם תשאל את תושבי באר שבע, הם יגידו לך שאין אדם עם לב כמו שלום אביטן”.

מנצלים את הלב הזה בהפועל באר שבע של היום? אתם, שחקני העבר, מעורבים במועדון?
“ממש ממש לא, וזה חבל שאנחנו לגמרי בצד, יושבים בשקט ולא מוחים. ברור שהיינו רוצים להיות יותר מעורבים, אבל מובן לנו שבעל המאה הוא בעל הדעה”.

"יגידו לך שאין אדם עם לב כמו שלום אביטן". חגיגות האליפות. צילום: מאיר אבן חיים"יגידו לך שאין אדם עם לב כמו שלום אביטן". חגיגות האליפות. צילום: מאיר אבן חיים

אביטן נשוי לגילה, העוסקת בחינוך, ואב לחמישה. הוא עובד עיריית באר שבע, סגן מנהל אשכול פיס. שרון, בנם הבכור, שהיה חלוץ מבקיע, אם כי לא בממדים של אביו, פועל כיום כמנג’ר במחלקת הנוער של הפועל באר שבע. “שרון עושה שם עבודה נהדרת”, מתגאה אביטן, שניסה בעבר את כוחו באימון בליגות הנמוכות, ביורש העצר שלו, “קבוצת הנוער קיבלה פתאום צבעים נורמליים, ויש לו חלק בכך”.

מה צריך לעשות בהפועל באר שבע כדי שהזכייה באליפות לא תהיה הבלחה חד־פעמית?
“לפני הכל יש לשמור על הסגל הקיים, אם כי לא יהיה מנוס מלשחרר כמה מהשחקנים. ברור שהקבוצה צריכה להתחזק, אפילו בצורה דרסטית, לקראת ההשתתפות במשחקי גביע אירופה לאלופות. הרי מדובר ברמות הגבוהות ביותר, ולא צריך לחזור על הכישלון של מכבי תל אביב באירופה, שם היא ביזתה את עצמה”.

בעבר לטשת עיניים לפוליטיקה.
“אכן, לקראת בחירות 2005 התכוונתי לרוץ לכנסת מטעם רשימת קדימה, כנציג הנגב. לתומי חשבתי שכך יהיה לי סיכוי להיות שר הספורט ולהזיז דברים. אריק שרון, ידיד המשפחה שלנו, הציע לי זאת, ולא בגלל העיניים היפות שלי, אלא בהיותו מודע ליכולת הביצוע שלי. מילה שלו הייתה אז מילה. ‘אני רוצה שתעשה את השינוי בספורט’, כך אמר לי. ואז נעלם מהבמה”. 

גם היום יש לך יומרות כאלה?
“שרת הספורט, מירי רגב, היא במקרה ידידה שלי, כך שלא היה נעים לי לקחת ממנה את העבודה. אני בוטח בה שעם הזמן היא תעשה דברים לטובת הספורט”.