לפני 13 שנה, כשהוא צעיר מבטיח בן 21, הראתה הפועל באר שבע את הדלת לאליניב ברדה. “לא רציתי לעזוב אז", ברדה נזכר השבוע. “המועדון היה במצב כלכלי מאוד קשה, לא שילמו משכורות כמעט ארבעה חודשים. המכירה שלי הייתה אמורה לעזור לשרוד עוד כמה עונות, אבל גם אז, כילד, כשהמצב היה על הפנים, הפועל באר שבע הייתה בשבילי הדבר הכי גדול".



ברדה עלה וצמח מאז אותה עזיבה כפויה. הוא עבר למכבי חיפה, אחרי זה להפועל ת"א, משם יצא לקבוצת גנק הבלגית, עזר לה לזכות באליפות, עד שלפני שלוש שנים החליט לחזור לארץ.



כבר לא צעיר חסר ניסיון אלא שחקן בכיר ומבוקש. כל המועדונים הגדולים הניחו בפני ברדה הצעות מפתות. הוא יכול היה לשחק במרכז, קרוב לאור הזרקורים, אבל העדיף לחזור הביתה, לבאר שבע אחרת, לעיר מתחדשת.



“כל העולם המליץ לי לא לחזור", ברדה מספר. “בדרך כלל שחקנים שחזרו מחו"ל נכשלו, אבל ידעתי לאן אני מגיע. אני מכיר כל פיסת דשא באצטדיון הישן, מכיר את העיר. המועדון שעזבתי והמועדון שחזרתי אליו, אלה הבדלים של שמיים וארץ".



ביום שני, מול מאה אלף אוהדים משולהבים ברחבת העירייה, ברדה הניף את צלחת האליפות, זו שלא ביקרה בנגב כבר 40 שנה. מאחוריו עמדה אלונה ברקת, בעלי המועדון, שעשתה הכל כדי להגשים את החלום, ולידה רוביק דנילוביץ' שנבחר לפני שמונה שנים לראשות העיר והבטיח באותו יום שמעכשיו מסתכלים לתל אביב בלבן של העיניים.



אלונה ברקת, רוביק דנילוביץ' ודור העתיד. צילום: דיאגו מיטלברגאלונה ברקת, רוביק דנילוביץ' ודור העתיד. צילום: דיאגו מיטלברג



“יחד איתי נבחרה לראשות העיר הנהגה צעירה, חבר'ה בגילי ה–30", דנילוביץ' מספר. “ההתמודדות הראשונה הייתה שלושה שבועות אחרי שנכנסנו לתפקיד, מבצע עופרת יצוקה. אף אחד לא צפה, לא ידענו שזה יקרה. התמודדנו עם מציאות כלכלית וחברתית לא קלה. אחרי חודש באו קרנות, ופילנתרופים חיבקו, חיזקו ורצו להשאיר כסף. סירבתי. אמרתי ‘אני לא ממנף את המלחמה כדי להוציא כסף מאנשים, אנחנו צריכים להראות כוח עמידה'. כשהסתיים המבצע ביקשתי להיפגש עם הממונה על אגף התקציבים באוצר, ד"ר אודי ניסן. נסעתי אליו והודעתי ‘אל תיתנו יותר לבאר שבע מענקי איזון'. מענקים כאלה מקבלות ערים חלשות שלא מסוגלות לסיים את השנה בצורה מאוזנת. אמרתי ‘אני לא מקבל מהמדינה נדבות. ניקח אחריות'. כאן החלה בעצם שפה חדשה של כל ההנהגה ובכל התחומים. לא בכיינות, לא מסכנות, לא פשיטת יד. הובלה ויוזמה. לזקוף קומה, מה שבשנים האחרונות עובר אצלנו כחוט השני בכל תחומי החיים".



עוברים לחיתולים


כמה סמלי שבאר שבע זכתה בתואר אליפות המדינה על חשבונה של מכבי תל אביב. פעם כשהצהובים היו מגיעים לבירת הנגב זה נראה כמו ביקור של האפיפיור במדינות דרום אמריקה. חוץ מלהשתחוות היו עושים בפניהם הכל, לא מפנטזים על אפשרות של ניצחון.



“שנים נהגנו לשמוע ‘תל אביב, תל אביב, תל אביב'", אומר בנצי בלומנפלד, שהתואר האוהד המיתולוגי תפור בדיוק למידותיו. “היה פחד מהם, הם תמיד נראו גדולים, חזקים. מישהו אמר לנו ‘אתם רואים אותם וישר עוברים לחיתולים'. והנה באנו להם ככה באמצע הפנים ולקחנו אליפות. זו גאווה".


כשהגענו לדוכן העיתונים של בלומנפלד, למחרת הזכייה בתואר האליפות, הוא ניקר חופשי. חגג עד ארבע בבוקר בפאב "גיגסי", שתה קצת בירה. כשנהג מונית צעק לו מהכביש שיביא דחוף “מעריב" ו"ידיעות", הוא שלח אותי לגבות עבורו את התשלום. נהג המונית סיפר שזו הפעם השלישית באותו בוקר שהוא קונה עיתונים, פעמיים כבר גילחו לו מהמונית את הגיליונות החגיגיים.



“בנצי'לה, נגמרו העיתונים?", שאל לקוח אחר. “תביא את כולם. אני עדיין שומר את העיתון מהיום שבו אלונה ברקת רכשה את באר שבע ובכותרת אמרה ‘אני אהפוך את באר שבע למפעל הייטק'. חג שמח לכולנו".



"שנים נהגנו לשמוע 'תל אביב, תל אביב, תל אביב'". השחקנים עם צלחת האליפות. צילום: דיאגו מיטלברג"שנים נהגנו לשמוע 'תל אביב, תל אביב, תל אביב'". השחקנים עם צלחת האליפות. צילום: דיאגו מיטלברג



בנצי כבר עבר את גיל 60. באליפויות של שנות ה–70 היה צעיר עם פיוז קצר, ובשבת האחרונה כבר בא לאצטדיון עם בתו ונכדו. מאז שהוא אוהד הפסיד משחקים רק בזמן האבל על אמו, אומר שגם מחלות לא מונעות ממנו ללכת, כדורגל מבריא הכל.



“בזמן משחק בשנות ה–70 יכולת לכבוש את העיר בהליכה", בלומנפלד צוחק. “עיר קטנה וכולם היו במגרש, לא ראו בעיניים. ולא היו אז שחקני רכש כמו היום. כולם היו מכאן, לכל שכונה היה נציג בהרכב. אברהם נומה מג'. לשכונה א' היו מאיר ברד, רפי אליהו ומשפחת אבוגזיר".



אליניב ברדה גדל בשכונה ד'. אביו, חיים, צמח ככדורגלן ושיחק בין היתר בליגת השכונות המקומית שארגן מאיר בוסקילה במגרש שבו עומדת היום הבריכה של האוניברסיטה.



ליגת השכונות הבאר שבעית הייתה במשך שנים מפעל ייצור השחקנים. אפילו יוסי בניון, מדימונה השכנה, עבר בליגה הצנועה של בוסקילה.


גם היום, בגיל 68, בוסקילה מפעיל את הליגה, אבל בוווליום הרבה יותר נמוך. “זה לא מה שהיה", הוא מודה. "היום לכל ילד יש טלוויזיה ליד המיטה, חדר לבד. יותר מדי מפונקים. ההורים רוצים שישר יגיעו למעלה, יהיו כוכבים, לא ילמדו קצת יסודות בדרך. לא מבינים שבקבוצה אולי אחד יצליח והשאר יהיו קישוט. באליפות הראשונה, ב–1975, כולם היו מקומיים, כישרוניים מלידה. היום אתה קונה. רוצה שוער? קונה. רוצה בלם? קונה. אתה לא טוב, לך הביתה. אז היו עובדים בסולל בונה כמו חמורים ורק אחרי יום עבודה הולכים לשחק".



עד יום שבת האחרון שמות זוכי האליפויות של שנות ה–70 היו חקוקים בסלע, גיבורים מיתולוגיים שהתחלפו בשכירי חרב שבאו עם הכסף. פעם אלה היו שלום אביטן ואלון בן דור והיום מאור בוזגלו, מאור מליקסון ואפילו דודו גורש, השוער שבא בקיץ האחרון מעכו.



מאיר ברד, מאדריכלי ההישג ההוא, שמח השבוע אבל עם כוכבית ליד. “אנחנו הקבוצה של הנגב", ביקש להדגיש. “ברגע שאתה לא נותן לילד מקומי מוכשר את הבמה, הוא מתייאש. ככה שברו לנו חלק מהשחקנים. אז נכון שהקהל מרוצה ויש אליפות, אבל הוא עדיין לא מבין את המהות של תשתית מקומית. לשחקנים שלנו זו פרנסה. שכל האוהדים האלה יתארו לעצמם שמחר ייקחו מישהו מהמרכז לעבודה שלהם, איך הם ירגישו? עניי עירך קודמים".


עם ברד דיברתי לפני כמה שבועות, הוא לא רצה לפרסם את הדברים בימים שהתואר עוד התנדנד, ביקש לא לפגוע בחגיגה. “אני אשמע כמו נביא זעם, אבל אני יודע מה אני מדבר", הוא נאנח. “יודע מאיפה יצאנו, מהשכונות. לא למדנו באוניברסיטאות ולא ידענו להתבטא, אבל ידענו לשחק. קנו מה שאתם רוצים, אבל תנו גם לילדים שלנו לבוא לידי ביטוי".



דרך המלכה


אלונה ברקת, הבעלים של באר שבע, גרה אומנם בשכונת צהלה בתל אביב, אבל היא הסבירה לכל שחקן שהביאה לנגב שהוא צריך להעתיק את מקום מגוריו לדרום, להיות שייך.



אלונה, אשתו של איש העסקים אלי ברקת, אחיו של ראש עיריית ירושלים, רכשה את באר שבע בקיץ 2007, קבוצה מפוררת כלכלית. מקצועית היא השתרכה שנות אור אחרי הגדולות שמצפון לה.



“שחקני בית היו מבחינתי קודש הקודשים", מספר בעלי הקבוצה הקודם, אלי זינו. “הייתי ריאלי, ידעתי מה היכולות הכלכליות. אז הגענו למקום שלישי, רביעי, ירדנו ליגה, עלינו, שיחקנו בגמר הגביע. כדורגל זה לא נטו כסף, אבל כשיש יכולות והכסף הזה זמין, אם אתה קונה כוכב זה שדרוג למערכת".


זינו ניהל את המערכת במשך 20 שנה, עם הפסקות. תקופה סוערת, עצבנית. הוא נחשב בזמנו לגביר מקומי, בעל אולם שמחות, אבל הוא לא יכול היה להחזיק מועדון כדורגל מול הטייקונים מהמרכז, ובסוף קרס.



אוהד הפועל ב"ש. צילום: דיאגו מיטלברגאוהד הפועל ב"ש. צילום: דיאגו מיטלברג



“יש את הסיפורים שאתה שומע על עשיר כקורח אבל טיפש כמו נעל והשני עני וגאון", זינו סיפר משל. “העשיר זורק הערה וכולם אומרים כמה שהוא צודק. זו דרכו של עולם. ברגע שיש לך כסף ואפשרויות, הכל קל ונוח. אלונה ובעלה הם זוג נדיר, אין ספק בכלל. מהרגע הראשון במו"מ ראיתי שיש פרטנרים. לקח לה קצת זמן וכסף כדי ללמוד את הנושא, ארבע שנים היא שילמה מס לימוד, עד שהגיעה למסקנה שצריך לשנות ושינתה בעצמה ובהדרגה".


עד לעונה הנוכחית באר שבע שיחקה באצטדיון וסרמיל הישן. מפלצת ארכיטקטונית מעיקה שבה הקהל ישב על הגדרות, קילל והלחיץ. דרך קבע העונות בבאר שבע התחילו בתקווה גדולה ונגמרו בחילוץ משטרתי.



באר שבע הייתה ידועה בקהל חסר פשרות. “תמיד הפועל באר שבע הצטיירה כקבוצה משפחתית, שכונתית", מספר זינו, “רק שלכל שחקן היו אוהדים משלו, פינה ביציע. הלחץ נוצר ממשפחות השחקנים. הם הביאו אוהדים בעלי אינטרסים וזה עשה לנו את המוות. הפריע, שידר לחץ".


ברקת אכלה קש בשנים הראשונות על ההגה. הקללות נמשכו, האינטרסנטים ניסו לכוון, ההערות השוביניסטיות נזרקו, ואז הגיע אירוע שמבחינת המועדון נחשב לאבן דרך. בסוף פברואר 2010 הקבוצה סיימה משחק ביתי בתיקו 2–2 מביך נגד אחי נצרת. בסיום המאמן גיא עזורי ביקש לעשות את הדרך חזרה לביתו בתל אביב, אבל מכונית ובה אוהדי הקבוצה ניסתה להוריד אותו מהכביש. זה היה שיאה של מחאה אלימה.



ברקת כינסה מסיבת עיתונאים דחופה והודיעה: “אין לי רצון להעניש, באתי לעזור ולעשות, אבל יש דברים שגם האוהדים צריכים להבין, אלה קווים אדומים. החלטתי לעזוב, ראיתי שאני לא יכולה להמשיך. אעמוד בהתחייבויות, אבל בעתיד אשמח אם האוהדים יקימו עמותה וייקחו את הקבוצה על עצמם".


“אני חושב שהיא באמת התכוונה לקום וללכת", משוכנע ניב כהן, אוהד הקבוצה, בן 47. “היה אז קהל שמעורב באופן אקטיבי. רצה לראות שחקנים ומאמנים מסוימים, לסדר קרובים. הלחץ והפחד אחרי אותה הודעה של אלונה היה שכל הטוב ייגמר. אם מי שהעמידה כאן יכולות הרבה יותר גבוהות מבעבר, זו שבאה מאזור המרכז, אכן תעזוב, זה אומר שאף אחד לא ירצה את הדבר שנקרא הפועל באר שבע. הקהל מבריח. אני זוכר ימים שאנשים היו אומרים אחד לשני באצטדיון ‘תתחיל להקפיד שמי שמלכלך לא ירים ראש'".



חודשיים אחרי אותה תקרית אלימה והודעת העזיבה הדרמטית, נחתמה אמנה בין האוהדים למועדון לשיפור האווירה ביציע, על מנת שגם משפחות יוכלו להגיע. מי שצחק אז מהיומרה בטח פער פה העונה, כשהיציעים התמלאו בנשים, גברים וילדים.



“זה לא היה פשוט", מודה מנכ"ל המועדון, אסי רחמים, שהיה שוער הקבוצה בימים הלא קלים. “אנחנו מדברים היום עם האוהדים, יש קשר ישיר. יש גבול דק בין לא לתת לאוהדים לנהל את המועדון ומצד שני להיות קשובים לצרכים שלהם. אם אפשר לסמן את השינוי הגדול מעבר לצד המקצועי, זה הקהל. בילוי למשפחות, חוויה תרבותית. שנתיים לאחר אותה תקרית אלימה זכינו בתואר הקהל ההוגן. יש היום ארגון אוהדים ממוסד שדואג לאביזרי עידוד, הסעות. תגיע לאצטדיון כמה שעות לפני משחק ותראה איך הם מניחים פלקטים על כל מושב עם הכיתוב שהם רוצים. זה מראה הכל".



בגובה העיניים


הקבוצה עברה לשחק העונה באצטדיון טוטו–טרנר החדש, שנמצא לא רחוק מהכניסה הדרומית לעיר. פנינה שרחוקה שנות אור מהאצטדיון הישן והמדכא. אפילו בוסקילה, מליגת השכונות, נתן את אישורו למודרניזציה. “באצטדיון הישן הייתה מנהרה שכולם היו הולכים להשתין בה בהפסקה", הוא מספר, “אתה לא מבין איזה ריח היה עולה משם. היום תלך לשירותים, בא לך לישון בהם. זה לא 2016, זה יותר 2050".



"הכדורגל הפך בילוי למשפחות, חוויה תרבותית". אסי רחמים. צילום: אריאל בשור"הכדורגל הפך בילוי למשפחות, חוויה תרבותית". אסי רחמים. צילום: אריאל בשור



מאלף כרטיסי מינוי, ל–12 אלף, אצטדיון מלא בכל משחק. הגענו אל המקום 12 שעות אחרי סיום חגיגות האליפות. היו שם רק פועלי ניקיון שעבדו מחמש בבוקר כדי להעלים את השרידים האחרונים של הקונפטי והשמחה הספונטנית.



מאיר אלפסי, מנהל המתקן, נזכר באותו בוקר איך כילד, כשלא היה כסף בבית, היה מגיע עם אביו למשחקים, רבע שעה לפני הסיום, כשפתחו את השערים, ואז הסניף רגעים אחרונים של תהילה. “כברת הדרך התרבותית שהעיר הזו עברה מאז אותם ימים היא מדהימה", אלפסי משוכנע. “אנשים מבינים היום שאצטדיון זה כמו הצגה בתיאטרון. אין אצלנו יותר את הקטע של ‘בוא תכניס אותי'. אמרו לי פעם ‘אתה מנהל אצטדיון, אתה יכול'. עניתי ‘אתה מנהל מפעל, שלם 80 שקל'. אף אחד לא חשב שנגיע ל–12 אלף מנויים לפני שהעונה החלה. ומה שמפתיע, כל משחק הוא אובר בוקינג. כל העיר מחפשת כרטיס. לפני שלושה שבועות אנשים התקשרו ואמרו משפט ששמעתי מכולם ‘מאיר, בחיים לא ביקשתי'. בתשלום, לא הזמנה. ידעו שמשחק האליפות זה האירוע שחייבים להיות בו".



"אין אצלנו יותר את הקטע של בוא תכניס אותי". אלפסי. צילום: דיאגו מיטלברג"אין אצלנו יותר את הקטע של בוא תכניס אותי". אלפסי. צילום: דיאגו מיטלברג



אלפסי לקח אותי לראות את הדשא, עשה סיור במתקן המדוגם. באחד החדרים פגשתי את האחראי על התחזוקה: אפרים דוידי, מבכירי שחקני העבר של המועדון, 33 הופעות בנבחרת ישראל.



“אתה יודע כמה פעמים שאלו אם נולדתי בתקופה הנכונה?", דוידי צחק. “כבר שנה שאני עובד באצטדיון וכל פעם שאני עולה על הדשא יש לי צמרמורת. מדהים. אנחנו שיחקנו בדיר חזירים. סימון המגרש היה בסיד, הדשא קטסטרופה. פה כל הזמן מדגמים ומשפצים, שלא יהיה חסר. בזמנו שחקנים מבחוץ לא רצו להגיע אלינו. המרחק, מזג האוויר. ‘גמלים', צחקו עלינו. הייתה לנו בעיה בעיקר מול מכבי תל אביב, פיק ברכיים, עשינו להם כבוד. פתאום אתה מסתכל עליהם בגובה העיניים".



עושה רושם שלבאר שבעים האליפות הזו הייתה חשובה כחותמת לעיר עצמאית וגדולה. שולי זינו, שמנהלת את חנות “מרכז ההלבשה" ביקשה מכל העובדות להגיע באדום, צבעי הקבוצה, גאווה עירונית.



“הבן שלי לומד באוניברסיטה בבאר שבע", היא מספרת, “ויש שם סטודנטים רבים מהמרכז ששוכרים דירה בשכונה ו', פעם המקום הכי פשוט. לך לשם היום - בתי קפה, מסעדות. לפני המשחק פתחתי לחבר'ה האלה שולחן בסלון. ניגש אלי אחד החברים של הבן ואמר ‘את לא מבינה, התאהבתי בעיר הזו'. בסיום יצאנו כולנו לבושים באדום וצעדנו לכיוון האצטדיון, אי אפשר להישאר אדיש למה שקרה כאן".



שולי שלחה אותנו לשכונה ו', אז ישבנו בבית קפה ברחוב רינגלבלום עם אתי קריגל מפתח תקווה וליאור עזוז מהרצליה, שתיהן סטודנטיות שנה שנייה להנדסה כימית באוניברסיטת בן־גוריון.



“השירות הצבאי שלי היה לא רחוק מהעיר", מספרת קריגל. “עברתי פה לא פעם עם האוטובוס ואמרתי שבחיים לא אלמד כאן. היום אני יודעת שבאר שבע היא אולי לא תל אביב, אבל יש בה כל מה שצריכים".


עזוז הוסיפה: “באנו בגלל האווירה הסטודנטיאלית. יכולתי ללמוד במרכז, אני גרה ליד הבינתחומי בהרצליה, אבל שם כל אחד תקוע בתחת של עצמו. כאן האוכלוסייה הרבה יותר טובה. אין מה להשוות".



פריפריה זה בראש


האליפות באה ממש אחרי שתיאטרון באר שבע זכה בחמישה פרסים בטקס פרסי התיאטרון, נבחרת השחמט המקומית זכתה גם היא באליפות, ותיאטרון חדש לילדים ונוער נחנך בעיר.



“אין רגשי נחיתות", אומר ראש העיר דנילוביץ'. “בכל דבר אנחנו מציבים את הרף הכי גבוה. סייבר, טכנולוגיה. קורים פה דברים. אני לא מאמין שיש כזה מושג פריפריה. פריפריה היא בראש. מי שחושב שהוא פריפריה, יישאר כל החיים שלו כזה. אנחנו יוצרים את המרכז".



עדיין יש לאן לשאוף.
“דוד בן־גוריון, לדעתי גדול המנהיגים במאה ה–20, אמר ‘בנגב ייבחן העם בישראל'. המבחן הוא של כולנו. אי אפשר רק לומר, צריך לקחת אחריות. אני אשכב על הגדר, אעשה גליצ'ים כדי שהנגב יהיה אטרקטיבי ויהווה אלטרנטיבה. לפני חודשיים נכנס אלי ללשכה העוזר שלי, צביקה כהן, בזמן שעברתי על הדואר. אני מרים ראש והוא אומר ‘ג'וליאני רוצה להיפגש איתך'. ביני ובינו יש מילות קוד לגבי חברי מועצה, אבל לא זכרתי שיש מישהו בשם ג'וליאני. אני אומר לו: ‘שו ג'וליאני?', הוא אומר לי: ‘ג'וליאני, רודי ג'וליאני'. שאלתי מה הוא רוצה וצביקה סיפר שהוא שותף במשרד עורכי הדין הכי גדול בארצות הברית, 36 סניפים בעולם, והם מייצגים חברות שעוסקות בתחום הסייבר. ג'וליאני הגיע לישראל וכיתת רגליו לבאר שבע כי זיהה כאן הזדמנות.


“בראשית שנת 2015 הגיע אלינו מחקר של אוניברסיטת ברנדייס בארצות הברית. התברר שהאוניברסיטה חקרה עבור קבוצת עסקים שמייעצת לכל החברות הטכנולוגיות בעולם איפה כדאי לזרוע. הציגו שבע ערים ובמקום הראשון עמדה באר שבע. וואו גדול. הפכתי מורה דרך לראשי ערים, לשגרירים, לראשי מדינות. בשנה האחרונה קיבלנו בקשה משש ערים שונות בסין לחתום על ברית ערים תאומות. יש כאן פוטנציאל אדיר".


אפילו דנילוביץ' היה בעברו שחקן כדורגל, הגיע עד קבוצת הנוער המקומית. בוסקילה מליגת השכונות זוכר אותו, אבל אז הטאלנט בחר בפוליטיקה ונפרד ממדי הספורט.



“שאלו אותי מה אני מעדיף, להניף צלחת אליפות או להיות ראש עיר?", דנילוביץ' אומר. “אני חושב שהייתי רוצה להניף, אבל לחזור לכיסא ראש העיר. אני מאוד אוהב את העבודה. לכדורגל יש מקום מרכזי במיתוג של באר שבע ובשינוי הלך הרוח החברתי, החינוכי, הרבה מעבר לספורט. סייבר זה תחום, חדשנות היא תחום, אבל בכדורגל יש עוצמה אדירה, הוא מחבר את כל האוכלוסייה. לפני משחק האליפות קיבלתי המון טלפונים והודעות מח"כים, שרים, ירושלמים, חיפאים, ‘תעשו את זה, מגיע לכם'. זה היה כל כך כיף, פרגון אמיתי".



גם שלמה ארצי


באר שבע היא לא אותה עיר קטנה שזכתה באליפויות בשנות ה–70. אז היו פחות ממאה אלף תושבים שמסתכלים על המרכז כמו על חו"ל. היום היא מאכלסת 215 אלף תושבים ונחשבת לאחת הערים הצעירות בארץ - יותר מ–50% מתושביה הם מתחת לגיל 40.



“עוד כששיחקתי בבלגיה והייתי מגיע לביקורים ראיתי את השינויים האדירים כאן", מספר קפטן הקבוצה ושחקן העונה, אליניב ברדה. “סייבר, מקומות בילוי, אקדמיה. הקהל התבגר, המועדון עובר תהליך מקבוצת תחתית לקבוצת צמרת. עכשיו המטרה היא ליצור שושלת ומסורת. להיות כל שנה בפסגה".


בבאר שבע אומרים שהשינוי הגדול התבטא ביום הזכייה באליפות. באותו ערב של משחק חגיגי התקיימה בעיר הופעה של שלמה ארצי, שני אירועי ענק במקביל, דבר שפעם לא היה קורה.



בקבוצות הוואטסאפ העירוניות רצה קריקטורה של אישה בוכה כשעל צווארה צעיף הקבוצה: “הוא קנה לי בטעות כרטיסים לשלמה ארצי". “היום ההבדל היחיד בינינו לבין תל אביב הוא שלהם יש ים ולנו אין", סיכם ברדה, אלוף ישראל.