בלי ההורים אין כדורגל בישראל, הם בעלי המאה האמיתיים

יעקב בוזגלו
יעקב בוזגלו | אודי ציטיאט

אנחנו משלמים (ומממנים את הקבוצה הבוגרת), מלווים (וזוכים ליחס משפיל) ואפילו לא יודעים מה הזכויות המגיעות לנו. יעקב בוזגלו מסביר כמה קשה לגדל כדורגלן בישראל ונזכר בחוויות שעבר עם מאור בצרפת

(גודל טקסט)
השבוע אני רוצה לדבר על נושא שקרוב ללבי. ההתעלמות המוחלטת מהכוח המניע את הכדורגל הישראלי – ההורים. אני יכול בקלות לקבוע חד משמעית שמאוד קשה להתפתח ככדורגלן בארץ, בטח לאורך זמן. אף אחד לא יודע להגיד להורים ולכדורגלן המתחיל מהן הזכויות המגיעות להם. אף אחד לא מצביע ולא מכוון, לא מדריך את הילד ואפילו הייתי אומר אף אחד לא דואג לתת לילד את ארגז הכלים להתמודד עם המשחק. הקהלים אוהבים לראות מוצר מוגמר ושופטים את השחקן, אבל מה עם הדרך? הדרך שההורים והכדורגלנים עושים כל כך ארוכה, מפותלת, קשה וכמובן כרוכה בהשקעה כספית אדירה.


עד אותו מוצר מוגמר, יש מועדונים שמסתירים את הזכויות של הכדורגלנים ועד שמתעוררים ההורים זה כבר מאוחר. בחוק הספורט, מופיעים סעיפים שהם לכאורה למען הילד, אבל אם אתם שואלים אותי, אף אחד לא אוכף אותם. קחו דוגמה. בגיל 17 המועדון חייב לשבת עם שחקן על חוזה וליידע אותו על הזכויות. זה כתוב באותיות קידוש לבנה – ולא תמיד נאכף. החוק אומר שכל שחקן באשר הוא ללא הסגות יכול לעבור עד גיל 15 מקבוצה לקבוצה. בפועל, לא אחת שחקן עובר שבעה מדורי גיהנום בדרך למעבר, שברוב המקרים לא יתבצע.




גם ההתאחדות לא תורמת. יש בה ובמנהלת בעלי אינטרסים שקשורים למועדון כזה או אחר ומטבע הדברים הם עושים הכל כדי לשמור על עצמם. רק אם אתה בקיא בצורה אבסולוטית בחוקים, אתה יכול להתמודד עם כל הקשיים. כל יום באים אליי הורים ומבקשים שאעזור להם להתמודד. נתקלתי באטימות שזועקת לשמיים מצד המועדונים ומצד ההתאחדות. הבירוקרטיה לא מקלה ולדעתי אפילו מדכאת את השחקן. וכשילד בן 14-15 מדוכא, איך ניתן לדרוש ממנו מצוינות?


על הפתרון אני מדבר שנים. ארגון הורים שידאג בראש ובראשונה לכבד את החוק. מטרתו של הארגון תהיה לשבת בכל הוועידות שמדברות על זכויות השחקן. הלו, היום ההורים מעורבים גם בבתי הספר ואפילו בצה"ל. הם לא נותנים לארגונים חזקים לעשות מה שהם רוצים, אז למה לא בכדורגל? יאשימו אותי שאני נגד המועדונים. נהפוך הוא, אני בעד. ברגע שלילד יהיה אופק וחזון ויהיה לו עתיד, הוא ייתן הרבה מעבר. רק שבישראל כיום מסתכלים רק על הרגע. לא מבינים שככל שתיקח יותר, הסיכוי להצלחה יותר נמוך וזה חוזר לקבוצות כמו בומרנג. 




יעקב בוזגלו ואשתו. "בישראל מסתכלים רק על הרגע" (אודי ציטיאט)


לקחתי על עצמי משימה להדריך הורים. אני תמיד אומר להם להתנהל בצורה מכובדת יפה. יש שלושה פרמטרים משמעותיים להצלחה: שהילד יהיה מחונך, ממושמע ויידע להתמודד עם קשיים – ויש לכדורגלן הרבה קשיים. אני מרשה לעצמי להגיד שאני מייעץ, עושה כברת דרך עם שחקנים ולא רק לוקח ילדים ומבטיח להם הבטחות שלא ימומשו.


כי גם אני יודע שכל כדורגלן בישראל מרגיש בתוך תוכו שהוא פספוס ענק וגם אם הוא נהפך להיות כוכב גדול, עדיין הוא מפוספס. הכי קל להאשים את ההורים ואני שומע ומגחך. האבסורד שזועק לשמיים שברגע שהילד נכשל, ההורה אשם. ברגע שהילד מצליח, המועדון הצליח. רק שכחתם שהמועדון "גוזל" מראש את כל הזכויות של הילד לאורך השנים ומטבע הדברים הילד משועבד למועדון. אין את זה באף מקום בעולם.


עברתי הרבה עם ילדיי במחלקות הנוער השונות בארץ. עם מאור הגעתי לאקדמיה של ליון ומה אגיד לכם? נעשה עוול לצרפתים אם נשווה בין שתי המדינות. כשהורה נכנס לאקדמיה בצרפת, כל השחקנים בלי יוצא מן הכלל עוברים דרכך מחויבים ללחוץ יד ולומר 'בונז'ור'. הם אפילו משפילים את הפנים ולא מסתכלים לך בעיניים. הצוות המקצועי והניהולי מתייחסים אלייך במלוא הכבוד.



"באקדמיה צרפת מחויבים ללחוץ לך את היד" (אודי ציטיאט)


בליון ידעו שהייתי כדורגלן עבר בנבחרת ישראל, הסתובבו איתי במתחם, הראו לי את המגרשים ואפילו הזמינו אותי לארוחה. הסבירו לי הכל ולא פסחו על שום דבר. רצו להראות לי איפה הילד חי ולמה הילד חי ככה. אתם מבינים את ההבדל? אתם מבינים את היחס? בארץ כל הזמן מנסים להרחיק את ההורים למרות שהם משלמים הרבה מאוד כסף. בצרפת לא שילמתי שקל. כשנפרדנו מהם נתנו למאור תיק מלא ציוד כמזכרת. זה ההבדל.


תבינו, אי אפשר גם לא להשקיע בשחקן וגם להרחיק את ההורים. איך יכול להיות ששחקן נמכר ולא מקבל אגורה למרות כל ההשקעה הכספית העצומה של הוריו? ההורים שמים את הכסף ובסופו של דבר המועדון לוקח את כל הרווח. זה לא הגיוני, זה אפילו מקומם אותי. בישראל יש חוק יסוד שנקרא חופש עיסוק, אבל לכדורגלנים אין חופש עיסוק. ההורה משלם, ולשחקן אין זכויות כלכליות.


קשה להסביר כמה קושי כרוך בליווי כדורגלן צעיר. לעמוד על המשמר יום יום, דקה דקה. אני יכול לומר לכם, ההורים, שאתם צריכים להבין שלא תדעו מה יוליד היום. אף אחד לא מעדכן אותך לא על היכולות, לא על מה הילד צריך לשפר או לשמר, הכל מתוך אינטואיציות או לחלופין מתוך מה שאתה שומע מהורים נוספים. משם אתה צריך לדלות מידע על כמה הילד או טוב או רע. אני מעריך שלא מיידעים את ההורים בעיקר כדי לא לקחת אחריות. וכך, יכול ילד להיכנס למחלקת נוער בגיל שש או שבע, לצאת ממנה בגיל 21 כשהוא עדיין ילד ואחרי שאמרו לו: אתה לא שווה כלום.



"הילד יכול לצאת ממחלקות הנוער בגיל 21 ויגידו לו שהוא לא שווה כלום" (עדי אבישי)


זו כברת דרך ארוכה וכל זה מבלי שיעדכנו אותך. הכל קלוקל ואין שום דבר שאתה יכול להיאחז בו. המועדון לא נותן לך תעודה שמעידה על היכולות של הילד. ולמה שייתנו? הרי אם יטענו שהוא מוכשר וטוב, מטבע הדברים שזה יחייב אותם. אז מעדיפים ראש קטן. העיקר תמלא את הכיסים כל שנה בים כסף (שהולך למימון הקבוצה הבוגרת). ואתה לא יודע על מה ולמה אתה משלם ולא אומרים לך כלום. אתה בנוי יותר על מזל ולא על משהו מקצועי אמיתי נכון וטוב. אתה ההורה חי בערפל למשך שנים. ואם הילד הצליח, המאמנים רוצים קרדיט.


תבינו בלי ההורים שגם שילמו, גם ליוו ותמכו ברגעים היפים והרעים, המועדונים לא נחשבים. הורים במחלקות נוער מחזיקים את המועדון. בלעדיהם אין ולא יהיה כדורגל בארץ. הם מזינים את המערכת כלכלית. הם בעלי המאה והם מקבלים יחס משפיל. שאלתם את עצמכם למה אין כישרונות. קחו הבטחה ממני, ברגע שיקום ארגון חזק וטוב של הורים עם השפעה, יהיו כדורגלנים יותר טובים.

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי