ימים ספורים לפני התחדשות העלייה של יהדות אתיופיה לישראל שתעמוד בסימן איחוד משפחות, יצאה אהובה אוונש, אם לחמישה שעלתה מאתיופיה ב-1990, לחיפוש נוסף ובלתי נגמר אחר בעלה שנעלם באתיופיה לפני 29 שנים.
אוונש (62) עזבה את ביתה שבכפר 'גיינה' ליד העיר גונדר באתיופיה, יחד עם חמשת ילדיה בגיל 35 ועלתה לישראל כשהיא מותירה מאחור את אמה העיוורת ובעלה אגניהו, שגוייס בכפייה לצבא אתיופי, להילחם נגד המורדים באריתריאה הכבושה.
את אמה הצליחה להעלות לארץ במבצע שלמה, להשיג לה טיפול בישראל שהציל את ראייתה לאחר עשור של עיוורון, וכל ילדיה רכשו השכלה והשתלבו בחברה הישראלית. מי שמסתכל על אוונש לא מצליח לגלות שום סימן לסבל הבלתי נגמר על פרצופה החייכני. ללא שפה, לבדה בארץ זרה ועם חמישה ילדים לגדל הייתה צריכה אוונש להסתגל לחיים חדשים תחת הכותרת אישה עגונה.
בשנת 1991, שנה לאחר שעלתה ארצה עם ילדיה, קיבלה אוונש את אות החיים האחרון מבעלה - מכתב משדה הקרב בו הוא מציין שהוא שמח שהם עלו ל"ארץ זבת חלב ודבש", ודאגתו היא רק מהקושי שלה לטפל בחמשת ילדיהם. במכתב הוא ציין כי הוא מקווה שהיא תוכל להתמודד עם הקושי, והוא יתפלל עבורם וביקש שתכתוב לו בחזרה כאילו הם באתיופיה ולא לכתוב שום דבר שיסגיר שהוא יהודי. מאז נותק הקשר ונעלמו עקבותיו.
בתעודת הזהות הסטטוס של אוונש נשאר כשל נשואה, מעמד אשר מונע ממנה לקבל את העזרה הדרושה כאם חד הורית לכלכלת משפחתה, ולכן ביקשה לשוב לאתיופיה ולנסות לחפש אותו בתקווה למצוא אותו בחיים ולהביאו לישראל ולחיק המשפחה.
מסע החיפוש: 40 יום ו-40 לילה
אוונש לא הסתפקה בעלייה השנתית לרגל של מבקרים ועולים מאתיופיה כדי לברר פרטים על בעלה, וגם לא בכסף ובתמונות ששלחה בחזרה לאתיופיה עם כל מי ששמעה שנסע לארץ האפריקאית, בניסיון לאתר את בעלה. ב-1996, שש שנים לאחר שעלתה לארץ, נסעה לראשונה לחפש אותו בעצמה. היא הסתובבה חודשיים עם בתה לקצ', והגיעה לבסוף אל הסבוודב, המקום ממנו נשלח המכתב האחרון מבעלה, אולם לא הורשתה להיכנס לעיר שהייתה עדיין במצב של לחימה.
40 יום ו-40 לילה נמשך מסען של לקצ' ואמה אוונש באתיופיה. הן פרסמו תמונות שחור לבן של אגניהו במודעות בעיתונים, את שמו פרסמו גם ברדיו ברחבי אתיופיה, ואף דיברו עם כל אדם ברחוב שרק היה מוכן להקשיב. בין היתר הגיעו אפילו למכשף מיסטי בן 95 במסע של שלוש שעות הליכה מהעיר, כשמסביבו התגודדו עשרות אנשים שהתחננו לקבל ממנו מרגוע לנפש ולגוף, והוא סיפר להן שהאבא חי ונשוי עם שלושה ילדים. אך ללא כל הוכחה משמעותית, רק תקווה. המסע לא צלח, ובשנת 2001 חזרה אוונש פעם נוספת לאתיופיה לחפש את בעלה, אך שוב, ללא הצלחה.
"השתגעתי מהחיפושים אחרי בעלי", היא מספרת. "בכל הנסיעות, בחיפושים בעיתונים. הסטטוס של נשואה לא מקנה לי שום עזרה. קשה לי מאוד לספר הכל כי אני מאוד מתרגשת לספר את הסיפור המורכב הזה. הלכתי לרבנות. עשיתי כתבות. כתבתי מכתב לכל הגורמים, ולא קיבלתי תשובה".
"הבטחתי לילדים לעשות הכל. אבל אין שום מידע ואין שום תוצאה. אני חיה מהלוואות כדי להציל את הילדים שלי. אם אני אמצא אותו אפילו מת, אני אציל את עצמי. אני חייבת שמשרד הפנים לא יקרא לי נשואה", אומרת אוונש.
עשרים ותשע שנים לאחר שעלתה לארץ, כשילדיה כבר גדולים ועצמאיים, יצאה החודש אוונש פעם נוספת לחיפוש אחר בעלה, כחלק ממשלחת של הסוכנות היהודית שיצאה ללמוד, להכיר ולחזור עם תובנות חדשים על הצרכים של 8000 היהודים שנותרו במחנות ההמתנה בגונדר ואדיס אבבה.
עם התפתחות הטכנולוגיה במדינה הענייה והמתפתחת אוונש הלכה לחברת הטלוויזיה הגדולה ביותר באתיופיה, כדי שיפיצו את תמונתו בשחור לבן של אגניהו, עברה בין מרכזי חיפוש נעדרים באתיופיה, קרובי משפחה וחברים כדי למצוא מידע חדש שישפוך אור על מקום הימצאו של בעלה. לאחר חמישה ימים לא הייתה לאוונש ברירה והיא נאלצה לשוב לישראל פעם נוספת ללא כל מידע חדש על בעלה ואב ילדיה.
ימים ספורים לפני התחדשות העלייה של יהדות אתיופיה לישראל שתעמוד בסימן איחוד משפחות, ו-29 שנים לאחר שאיבדה כל קשר עם בעלה, אהובה אווניש לא מוותרת, "אני רוצה להאמין שבעזרת ה' בסופו של דבר אני אצליח במשימה החשובה הזו".