עוד 81 יום נותרו לפתיחת הקלפיות. 81 יום שהם גם 12 ימי שישי. אני סופרת ספציפית את ימי שישי כמדגם מייצג של הארוחות המשפחתיות הרשמיות שבהן אנחנו ניאלץ לגבש דעה מוצקה, להצטייד בקסדה תקנית ותחמושת מילולית, לעלות על בריקדות ולהתחיל לאכול אחד לשני את הראש. אני מתה על תקופת הבחירות.



במשך שלושה חודשים לכולם בארץ יש כל התשובות לכל הבעיות והתחלואים של המדינה. אם בימי חול מדובר בדרך כלל בזכות בלעדית השמורה לנהגי מוניות, בימי תעמולה הרשות מתרחבת ומתפשטת לכלל האוכלוסייה ונוטה להתפרץ במיוחד באירועים משפחתיים וחברתיים. לא משנה אם מדובר בנושאים ביטחוניים, בענייני כלכלה, איכות הסביבה, משפטים או ביקוע גרעין - לנו הפתרונים.

כל העניין הזה של צמצום הדמוקרטיה לפתק אחד קטן בקלפי מדי כמה שנים הוא פרשנות בלתי סבירה של המושג. אילו רק היו שואלים אותנו מה לעשות עם איראן - כל הסיפור כבר היה מאחורינו. ביטוח לאומי מקולקל? אנחנו נתקן! ועדי עובדים, הון שחור, חתולי רחוב? אני, ורק אני, יודע הכל. בארוחה משפחתית ממוצעת נפתרות כשמונים אחוז מבעיות המדינה, ואם הילדים לא היו צורחים כי כבר חצות, היינו ממשיכים לסוגיות עולמיות ומחסלים גם אותן.

״אתם יודעים מי האשם? הפרזיטים האלה שיושבים להם ומקבלים כסף מהמדינה״, אמר מישהו מכל משפחה בכל ארוחה ושיבץ שם של מגזר שעונה על הקריטריון לדעתו, כאילו כל השאר לא מקבלים כלום מהמדינה. ״רק ככה אנחנו יכולים לפתור את הבעיה עם הפלסטינים״, אמרו מצד ימין ומצד שמאל של מפת השולחן הפוליטית, מתעלמים מהבקשה החוזרת שלי להעביר את תפוחי האדמה. ״פעם ידעו איך לעבוד״ - עוד קלישאה שנאמרת תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאף פעם לא היה כאן שפוי במיוחד.
 
מעניין אם יש עוד אנשים שמציגים את עצמם כביישנים בארץ. יכול להיות שהפכנו לעם המוחצן בעולם או שפשוט הדעתנים עושים כאן מספיק רעש כדי להחריש את השאר. אני לא ביישנית, אבל כבר מזמן איבדתי את התשוקה לדיונים יצריים על פוליטיקה. מהר מאוד הבנתי שזה בכלל לא משנה

מה אני חושבת בשיחות כאלה משתי סיבות עיקריות.
 
הראשונה: אף דעה שלי אינה מספיק מנומקת כדי שאלחם עליה ואהרוס לעצמי את ארוחת השבת. אוכל וחברה טובה באים אצלי לפני הכל, אולי זאת הבעיה שלי. השנייה: בדרך כלל, אלה שממש אוהבים את העניין בכלל לא באו להקשיב לטיעונים אלא להשמיע את שלהם. אם הם לא בעניין של להשתכנע למה שבכלל אנסה? גם כללי השיח המקובלים כבר השתנו. פעם יכולנו להאשים זה את זה בהצבעות מטופשות שלא התאימו לנו לאג׳נדה, יכולנו להאשים את הפוליטיקאים שלא עשו מה שקיווינו שיעשו והם היו זורקים את האחריות כמו תפוח אדמה לוהט מאחד לשני.

היום נחצו כל הקווים, ופוליטיקאים מאשימים אותנו, הציבור, בכישלונות שלהם. אנחנו למעשה האויב הגדול ביותר של עצמנו, כי אנחנו לא יודעים מה לבחור, לטענתם. ״בגללכם״, הם אומרים לנו, ״אין כאן משילות. אתם פשוט מבזבזים את הקולות שלכם על האנשים הלא נכונים ואז באים אלינו בתלונות שאנחנו לא מצליחים למלא את התפקיד שביקשנו מכם למלא״. באמת חוצפה מצדנו, מה העלינו על דעתנו כשהעזנו להצביע על פי צו מצפוננו? בפעם הבאה פשוט תצביעו במקומנו, ואז סוף־סוף תהיה כאן אוטופיה. חבל שלא האשמתם אותנו קודם ואז היינו מבינים. כמו כן ״לא נעשה את זה שוב, האוכל יחכה לכם חם על השולחן כשתחזרו, ואם תבטיחו שלא תכו בנו שוב אנחנו נחזור אליכם״.
 
בינתיים, מסביב לשולחן כל אחד כבר נהיה לי מינה צמח ועמית סגל. אלה שנשברו מלנסות לחבר את המנדטים כדי לבחון מהי הקואליציה המסתמנת, מנסים לזרוק לחלל האוויר את ״תיאוריית הפתק הלבן״. זו מצליחה להסתנן בכל מערכת בחירות ומנסה לשכנע אותנו שאם כמות נכבדת של בוחרים תשלשל פתק לבן, הנבחרים יבינו שיש כאן בעיה וישנו את השיטה. זה כמובן לא יקרה. תמיד רציתי לראות את הפרצוף של מי שניסה את העניין, עשר דקות אחרי ההצבעה, כשבוודאי הבין שאף אחד לא סופר אותו, מילולית, ובזכותו המפלגה שהוא הכי התנגד לה זכתה בעוד קול על חשבונו.
 
מפה לשם חצי משפחה לא מדברת עם החצי השני ולא בגלל הסיבות הריקות הרגילות אלא משום שתקופת הבחירות נמשכת מספיק זמן כדי שאפשר יהיה לריב עליה מספר מוגזם של פעמים. אז הנה אני, במצב רוח חקיקתי, מציעה חוק שאינו מאוד דמוקרטי, אבל זה מחיר שאני מוכנה לשלם - מועד פתיחת הקלפיות להצבעה לא יעלה על שבוע מרגע ההכרזה על בחירות חדשות. אני מוכנה לספוג את העלויות הכלכליות המטורפות של כל תהליך כזה, אני יכולה להכיל את העובדה ששום דבר אמיתי לא ישתנה כאן, אני אפילו הייתי מסוגלת לחיות עם הבטחות השווא של הפוליטיקאים, אבל שלושה חודשים של בלבולי מוח וויכוחים פוליטיים? זה לא! עד כאן. 